מה אתה עושה כאן, סבא? מתמלא מרוץ? בגיל שלנו הייתי נשאר בבית!
הזקן אברהם כהן יישר את גבו כמה שהצליח והזיז את הכובע גבוה יותר על מצחו. הרוח הקרה חרטה על לחיו, אבל הוא לא זז מהמקום. הוא עמד על שפת הדרך, עם סל קניות כבד בידה האחת, ובידו השנייה מוכן להרים רכב שיעצור ויקח אותו לעיר.
זה לא היה הפעם הראשונה שהלך בדרך הזאת. מאז שמריה, אשתו, נכנסה לבית החולים, הוא הסתגל לנסיעה המילולית, לחוסר הסבלנות, לחיכוי. היום היה שונה, כאילו הלב שלו פטפט בקצב אחר.
מריה הייתה חלשה יותר מהרגיל כשהבוקר שמע המלאפייה. האחות אמרה שהמצב אינו טוב ושזה זמן טוב לבוא לבקר, לשבת איתה. כשמישהו מציע “זה זמן טוב לבוא”, מרגישים שהאדמה נמסרת מתחת לרגליים.
הוא יצא מהבית בלי לחשוב פעמיים, לקח את הסל שבו חבאה חולצה נקייה, מגבת, כמה פירות ובקבוק קומפוט דובדבנים שהכינה מריה לפני שנים, בדיוק כשאמרה “לכשתהיי חולה, אברהם, תזכיר לי”. הקומפוט הפך לסימן שהוא לא שכח, שכל דאגה שלה נחרטה במרק מהקופסאות.
מכוניות נוהגו מדי פעם, אבל אף אחת לא נעצרה. חלק מהנהגים צפו בו כאילו היה עץ שבור על השולחן, חלק הסתכלו בטלפונים, אחרים דיברו וצחקו, ממהרים לחיים שאין להם זמן לעצור ולראות זקן עם סל.
פתאום רכב האט. אברהם הרגיש שהלב נלחץ. “זה סוף, לקח אותי”, חשב. הוא צעד קדימה, חיבק את הסל על חזהו. החלון נפתח ופניו נחשפו לצעירה עם חיוך קל, מבט משועשע.
מה אתה עושה כאן, סבא? מתמלא מרוץ? בגיל שלנו הייתי נשאר בבית!
הקול היה מצחיק, אבל החידוד חרט.
אברהם פתח פיו לומר: “אני לא מטייל, אני הולך לאשתי החולה…” אבל הנער שכבר הרים את החלון והחל להאיץ. הרכב נעלם, משאיר אחריו ענן אבק ושקט כבד.
רגעים ספורים הרגיש האורך של הדרך פוצע ישר ללב. הוא הסתכל למטה על ידיו הקשקשות, על נעלי העור השחוקים, על הסל הישן.
“אולי כך אני נראה… כמו מישהו שאין לו מקום בדרכים”, לחש לעצמו.
ואז נזכר בעיניה של מריה, איך היא חיפתה אותו במרפאה, כשפתח את הדלת ושאלת: “הגעת? אתה כאן?” למרות הקמטים והזמנים הקשים, בעיניה היה עדיין הצעיר שפגש אותה בריקוד העדות, לפני שנים רבות.
אהבתם לא מדדה קילומטרים, לא גיל. רק פעימות לב.
הוא נותר במקום. “לא אלך, מריה”, לחש במחשבה. “חיכית לי, איך אני לא אבוא?”
הזמן חלף לאט. עננים הסתבכו בשמים, צבועים בכחול עכור. הרוח התחזקה. הוא משך את המעיל חזק יותר, מרגיש את עצמותיו מצמיצות מהקור והזמן, אך נותר במקום.
לפעמים רכב עבר עם אורותיו מאירים, מציף את פניו העייפות לשנייה, ולאחר מכן השיב את החשכה.
הוא נזכר בכל הפעמים שמריה דאגה לו. כשהוא חזר מהשדה עם הלחם החם, היא הייתה שם עם השולחן מוכן והיד מריחה לחם טרי. כשהוא חלה והיא לא ישנה לילה שלם, מכינה תה ומניחה קרם על מצחו. כשהיא מאיצה אותו שלא מזיז, הוא רק צוחק: “תשחרר, אני לא מתים”.
עכשיו היא היא זאת שמורידה, והוא, עם כל חוסר היכולת של גילו, רוצה לפחות להיות שם, להחזיק אותה. אין לו תרופות, אין לו תואר, אין לו כוח. יש לו רק אהבה. ובסוף, אהבה היא התרופה היחידה שתרמת לו.
הקרב הגיע לשיאו, ואז רכב עצר. האורות עיוורו אותו לרגע. דלת נפתחה, ודמות בחלוק לבן, עם מעיל על הגב, ירדה.
מר אברהם?
קולו היה מוכר.
כן… עניתי, הזדעזעתי במקצת.
הרופא ד”ר לוין, הרופא שמטפח את מריה, הביט בו בתערובת של הפתעה ועצב.
למה אתה כאן, בקור הזה?
הולך למריה… היום אף אחד לא לקח אותי… והפסקתי לחכות…
ד”ר לוין נאנח עמוק. הוא ראה את אברהם כבר מזמן במרפאות, עם הסל שלו על כיסא, מבטו קבוע בפתחה. הוא ראה איך הוא לחץ ידיים כשמצבה של מריה החמיר, איך פניו מתבהרות כשאחות אומרת “היום היא קצת יותר טוב”.
תעלה בבקשה, לא אשאיר אותך כאן.
הוא לקח את הסל ביד בכבוד, כאילו היה יקר מכל, ופתח את הדלת.
אברהם עמד שניה אחת בחוסר אמון.
עליי…
עליכם, מר אברהם. אני גם הולך למרפאה. אני אקח אותך.
כשעלה למכונית, הרגיש חום שמקיף אותו כמו חיבוק. בפעם הראשונה ביום ההוא אפשר לבכות בשקט, מבט על החלון.
הרופא לא שאל מדוע לא לקח אוטובוס, מדוע נשאר כמה שעות בקור. הוא ידע שלפעמים השאלות פוגעות יותר מהקור.
מר ד”ר…
כן?
רק לומר שמריה מדברת עליך. אומרת שיש לך ידיים טובות…
הוא חייך במעט.
היא לב טובה, ולכן רואה טוב בכל מקום.
השארת הדרך הייתה שקטה. אברהם חיבק את הסל על חזהו, והפעם מנק את זווית העין עם קצה המעיל. חשב שאולי אלוהים לא שכח אותו, וכי הרכב שהפסיק, היה הרכב של האדם שטיפל במריה.
במרפאה, כשנכנס למרפסת הארוכה והמאירה, עם הסל ביד ושקעים קטנים, הוא הרגיש שלא עוד זקן מתוח על שפת הדרך. הוא היה בעל הבית שמקיים הבטחה: “אגיע אליך, לא משנה מה”.
כשהוא נכנס לחדר, מריה ראתה אותו מיד. עיניה המותשות נדלקו, כמו הפעם שממתינה לו אחרי החזרה מהשדה.
הגעת… לחשה.
הגעתי, אשתי… איך לא?
הוא הניח את הסל ברצפה והוציא ממנו את הקומפוט ששמרו כל השנים.
הבאת לך את הקומפוט דובדבנים, זוכרת? למה אמרת “כשאתה חולה, אברהם”. עכשיו את חולה, אבל אנחנו מרפאים יחד.
היא חייכה בעדינות, ועיניה נראו עם דמעה של תודה, לא של כאב.
רגע זה, כל הקור על הכביש, כל הדחייה, כל ההערות החודרות של הנהג הצעיר, לא היו חשובים יותר.
הזקן האברהם הבין דבר: העולם מלא אנשים שעוברים לידך בלי לראות אותך, אבל מספיק אדם טוב אחד כדי להרגיש שאלוהים לא השאיר אותך על קצה הדרך.
והאהבה שלו למריה… לא הייתה עצירת אוטוסטופ. היא מצאה את דרכה לבד, דרך הקור, העייפות, והזמנים. והיא תמיד מגיעה למקום שבו היא צריכה להיות: במיטה שלה בבית החולים, במבטה העייף ובלב שהיא עדיין פועמת עבורו.
פעם הבאה שתעבור ליד זקן עם יד מושטת, תזכור שאתה יכול להיות אתה או הוריך. תהיה אתה הרכב שעוצר, לא זה שמעלה אבק.
אל תשכח לשתף את הסיפור ולכתוב לנו בתגובות.
