ומה עם הדירה? הבטחתם לי! אתם הורסים לי את החיים!
בעלי ואני היינו בעננים כששמענו שהבן שלנו מתחתן. קצת לפני החתונה, סיפרנו לו בלחש שאנחנו מתכננים להפתיע אותו עם דירה במתנה. דניאל עף על הרעיון, וכמובן, ברגע שהוא שמע גם כל החברה שלו שמעו. בדיוק התחלנו את כל הטירוף של ההכנות לחתונה ופתאום בום.
הבת שלנו נועה מצאה את עצמה בבית החולים היישר מהמשרד, אחרי שלפתע לא הרגישה טוב. אני ובעלי טסנו לשם עוד לפני שהספקנו להבין מה קורה. הבדיקות: יש גידול, חייבים ניתוח דחוף. ברור שפתאום היינו צריכים ים של כסף ומהר. לפחות מצאנו את זה בזמן.
במצב כזה, לקנות לדניאל דירה זה בדיחה עצובה. היינו צריכים לגייס כמה שיותר שקלים לניתוח. לשמחתנו, כל המשפחה והחברים קפצו לעזור, לא יכלו להישאר אדישים. כל אחד תרם כפי יכולתו, היו גם כאלה שנותנים בלי לצפות לראות שקל בחזרה. ביחד הצלחנו לגרד את הסכום שהיה צריך.
ואז דניאל הטריף אותנו עם המשפט הבא:
ומה עם הדירה שלי? הרי הבטחתם. אתם הורסים לי את כל החיים.
כששמעתי את המילים של דניאל, הייתי צריכה שיגישו לי מים. איך הוא הצליח להוציא דבר כזה מהפה? איך אפשר להיות כל כך עסוק בעצמך? מדובר באחות שלו, גדלו יחד כל החיים! איך אפשר בכלל לשים את החתונה שלך והבריאות של אחותך על אותה משקל? לא היו לי מילים. אבל כמובן, לדניאל זה לא הספיק.
למה לה תמיד יש הכול ולי אין כלום?!
פה כבר נשבר לי הכוס וניפצתי עליו בצעקות: אמרתי לו שאני לא רוצה לראות אותו יותר. הוא, כמובן, מיד ארז את העניינים וברח לאשתו לעתיד. שבועיים לא דיברנו.
בתקופה הזאת, נועה עברה ניתוח. לשמחת כולנו, הכול עבר בשלום. כעבור כמה שבועות שחררו אותה הביתה. לא העזתי לספר לה אפילו בפיפס על התנהגות של אחיה למה להכניס לה עוד כאב ראש? אבל דניאל? אפילו לא טרח לשאול מה שלומה. נראה שדירה בדיזינגוף יותר חשובה לו מהמשפחההימים חלפו, ולאט־לאט הבית שב לשגרה, רק חור אחד, כאב שהתמקם לי בלב. ואז, יום שישי, צלצול בדלת. פתחתי דניאל עמד שם, בידו שקית עם עוגת גבינה, מביט ברצפה כמו ילד נזוף.
אמא, אני לא מצאתי מילים. הייתי בטוח שמגיע לי הכול, ולא ראיתי כלום חוץ מעצמי. אני מצטער. לא על הדירה. על כל הדבר הזה. על נועה. עליך ועל אבא. כשראיתי שנועה חוזרת הביתה, הבנתי שכסף זה לא מה שהבטחתם לי תמיד הבטחתם לי משפחה.
לא חיבקתי אותו מיד. רק עמדתי מולו, העיניים שלו מלאות דמעות, ואז נועה קמה בסלון עם החיוך החיוור שלה. היא קירבה אצבע לשפתיים, ולחששה: “עוגת גבינה? אני מתה על עוגת גבינה.”
דניאל התחיל לבכות. כולנו. ולאט־לאט, כמו שברים בחלון שמתאחים, חיבקנו אחד את השני. לא היו עוד הבטחות גדולות, לא דירות ולא מתנות נוצצות. רק אנחנו, ונשבעתי בלב, שמהיום זה כל מה שנצטרך.
