האם באמת חשוב מי טיפל בסבתא? חיכתה אימי במחלוקת איתי, כאילו הדלת של דירתנו בירושלים הייתה ממולצת בחוק.
אימא שלי, מרים כהן, איימה עליי בתביעה משפטית. למה? כי הדירה של סבתא שלי, רחל כהן, לא שייכת לאמא ולא לי, אלא לבתי, תמר כהן. מרים הרגישה שמישהו גזול ממנה, בטענה שהדירה הייתה צריכה להגיע אליה. אבל סבתא רחל חצתה את הקו אחרת כנראה משום שאני ובעלי, יובל, חייתם בחמישה שנות האחרונות בחלקה ושמרנו עליה כמו שמן על לבנה.
אימא נודעה בחמדנותה רצונותיה היו תמיד מעל רצונות אחרים. שלוש נישואים לכתף, שני ילדים בלבד: אני ותמר. הקשר בינינו חם, אך עם האמא הפך לכאוס מתמשך.
אבא? שכחתי את פניו. הוא נפרד ממרים כשאני הייתה בת שנתיים. עד ששנתי חייתי עם אמא בסבתא ברמת גן. הרגשתי את סבתא כמקום קר, אולי כי מרים תמיד בכיתות דמעות. רק במבגרותי נודע לי שהיא הייתה אשה טובה שרצתה לראות את ביתה עומד על רגליו.
היום השני של חיי נישאה מרים שוב, ונכנסה לתמונה חציאבא, יוסי. איתו נולדה תמר. שבע שנים חיה מרים עם יוסי, עד שהפרידה בחלקת הצפון. יוסי עבד באיזור הרוטשילד והניח לנו לשהות בדירתו עד שלושה שנים, אז נישאה למחרת שוב, והגענו לדירה של בעלה החדש, אלון, בחלקה הצפוני של תל אביב.
אלון לא שמח שבחציהבית שלו יש ילדים, אבל הוא לא פגע בנו, רק הסתיר אותנו. מרים נעה על קו האמת, עסוקה באהבה האחת, מתחרפלת כמו שוקולד נמס עם קרח. היא ארזה קטעים בחודש, והיווה שלב דק של עצירת יוסי.
תמר ואני למדנו לשאת אחריות מרים תמיד עסוקה. סבתא רחל הצילה אותנו, היא טיפלה בנו כמו עץ תמר בגן. נזכרתי כשעברתי למעון, ותמר נשארה עם סבתא. אבא עזר, והטלפון של מרים נרמז רק בחופשות.
הרגשתי שהאמא היא כזו, מתעלמת, לא מודאגת. תמר קיבלה פצעים קבועים, במיוחד כשאמא לא ביקרה בטקס הסיום שלה.
הזדקנו, תמר נישאה והחליטה לעבור לראשון לציון עם בעלה. יובל ואני לא מיהרנו להינשא, למרות שהייתה לנו חיי משותפים במרתף של בית שכור. ביקרנו את סבתא בתדירות גבוהה, נגעו בקירותיה, כאילו היינו פיסות של צל של חלום.
כאשר סבתא חלתה והועברה לבית חולים קיבוץ גלוון, הרופאים אמרו שהיא זקוקה לטיפול קבוע. הופעתי מדי יום עם קניות, בישול, ניקיון, ותרופה בזמן. שישה חודשים עברו, לפעמים יובל הצטרף והחליק ברזים, סידר רהיטים. סבתא הציעה שנעבור אליה כדי לחסוך שכירות של 2000 בחודש.
לא שאלנו, רק חייך וקיבל. עברו שישה חודשים, נולדתי, ושמרנו על הילדה אליה, ששמה ייחודי, נבחר על ידי סבתא. חגגנו בחתונה קטנה בבית קפה ביפו, והזמנתה של מרים לא הייתה ברשימה, אפילו לא שיחה בטלפון.
בגיל חודשיים, סבתא נפלה ושברה רגל. נאלצתי לשאת גם תינוקת וגם סבתא, וקראתי למרים לבקשת עזרה. היא דחתה, אמרה שהיא חולה ותחזור מאוחר יותר והבטחה שלא קמה לעולם.
חצי שנה לאחר מכן, סבתא ספגה שבץ ונכנסה למיטה. הטיפול היה מסובך עד שלא היה לי כוח בלי יובל לצידי. אחרי זמן קצר היא חזרה לדבר, ללכת, לאכול. חיי עוד שנתיים וחצי, ראתה את נכדתה הראשונה מתבגרת, עד שמתה בעדינות בחלום שקט בלילה.
מרים הופיעה רק בטקס הקבורה, ולאחר חודש נזתה, דרשה את הדירה. היא האמינה שמגיע לה, כי היא “הקיבלה את המפתחות”. לא ידעה שסבתא רחל רשמה את הדירה למאד ברגע שהולידה את אליה, ושלא קיבלה שום חלק.
היא דרשה שהדירה תעבור אליי, אחרת היא תגיש תביעה. כמה ערמומית! “אתה גנבת את הסבתא”, היא רמזת, “ולא תקבל אף פעם”.
היא תפספס את הדירה. קיבלתי יועץ משפטי ונוטר, ונתתי את שם הילדה השנייה, אם תיהיה בת, על שם סבתא. המחרתית נמשכת במדרגות של חלום, שם כל המפתחות מרחפים במרחב של שקלים ומבנים משוריינים, והקולות של האמהות נעים כמו רוחות המדבר של נגב.
