“מה זה אומר שאנחנו מתגרשים?” שאל האיש את אשתו בהלם. “בגלל שנתתי כסף לאמא שלי?”
“מאה תשעים אלף שקל!” זרקה תמרה את הדפים מהבנק על השולחן, צופה בדפים הלבנים מתפזרים על המשטח. “איתן, איפה הכסף?!”
בעלה אפילו לא טרח להרים את המבט מהטלוויזיה, ממשיך לעבור בין הערוצים.
“איזה כסף?” מלמל באדישות.
“זה שהפקדנו במשך שלוש שנים לתשלום ראשון על דירה! אתמול היו מאתיים עשרים וחמישה אלף, היום יש רק שלושים וחמישה אלף!”
איתן לבסוף הרים את עיניו, משך בכתפיו כאילו מדובר בדבר פעוט.
“אה, זה… אמא ויעל ביקשו עזרה. מה אני, חיית בר?”
“אתה שאלת אותי?! אלה החסכונות המשותפים שלנו!”
“מה אתה מתעצבנת? אני אחזיר.”
“מתי? בעוד כמה שנים?” תמרה נשענה בידיה על השולחן, נטתה לעברו. “איתן, הסכמנו לא מוציאים מהכסף הזה בלי להתייעץ! שום דבר!”
“הסכמנו, הסכמנו… אבל כשאמא מבקשת, מה אני אמור, לסרב לה?”
“וכשאשתך עובדת שתים עשרה שעות ביום במשך שלוש שנים, זה כלום? אלה הכספים שלי!”
איתן עיוות את פניו וחזר לבהות במסך.
“אל תגזימי. סתם עבודה רגילה.”
חצי שנה לפני השיחה הזו, תמרה ישבה במשרד של סוכנות הנסיעות וספרה בקפידה את העמלה מהמכירה האחרונה של חבילות נופש. המספרים על המסך שימחו אותה הקבוצה הייתה גדולה ומבוססת.
עמיתה לעבודה, נועה, הציצה מעבר למסך המחשב:
“אני רואה שאת שוב סופרת במחשבון? עדיין חוסכת לדירת החלומות?”
“עוד שנה, מקסימום שנה וחצי, ויהיה לנו בית משלנו,” חייכה תמרה, הניחה את העט בצד. “איתן גם מתאמץ, לוקח עבודות נוספות במוסך בסופי שבוע.”
“יש לך מזל עם הבעל. שלי רק מבטיח ומבטיח, אבל הכל נשאר באותו מקום.”
“כן, הייתי ברוכת מזל,” הסכימה תמרה, למרות שקול פנימי לוחש לה משהו מטריד.
נועה משכה את הכיסא קרוב יותר.
“כמה כבר חסכתם, לא סוד?”
“מאתיים עשרה אלף. עוד קצת ויהיו מאתיים חמישים אלף.”
“מדהים! איפה אתם שומרים את זה? בבנק?”
“כמובן, בפיקדון. הריבית אומנם קטנה, אבל לפחות היא קיימת.”
“חכם. העיקר לא לבזבז על שטויות.”
תמרה הנהנה, אבל שתקה לגבי העובדה שאיתן בחודש האחרון התלונן יותר ויותר על עייפות ונדיר יותר יצא לעבודות נוספות.
בערב של אותו יום היא מצאה את בעלה על הספה מול הטלוויזיה. על המסך הבזיקו סצינות מסרט פעולה.
“איתן, לא היית היום במוסך?” שאלה, מסירה את הנעליים במסדרון.
“אני אצא מחר. כואבת לי הגב משהו.”
“אולי תלך לרופא? תיבדק?”
“תעזבי, זה יעבור לבד,” איתן החליף ערוץ. “אמא התקשרה, דרך אגב. יעל צריכה כסף לקורס איפור.”
תמרה קפאה, אוחזת בתיק שלה.
“כמה?”
“רק חמישה עשר אלף. כלום.”
“רק?! איתן, זה הבונוס החודשי שלי!”
“אל תצעקי על כל הבית. אני לא מבקש לקחת מהחסכונות. אתן לך מהמשכורת הבאה.”
“ואם המשכורת לא תספיק?”
“תספיק, תספיק. אל תיצרי בעיות.”
תמרה הלכה למטבח לחמם את ארוחת הערב, אבל התיאבון נעלם. בראשה הסתובבו מחשבות לא נעימות על כמה פעמים כבר הגיעו בקשות כאלה מקרובי משפחתו של בעלה.
***
שבועיים לאחר מכן, המצב חזר על עצמו בדיוק מדויק. לאה, אמו של איתן, התקשרה בזמן הארוחה.
“הלו, אמא?” איתן שם את הטלפון על רמקול, ממשיך לאכול. “כן, אני מקשיב… דולף? חזק?… שבעה וחצי אלף? בסדר, אביא מחר.”
תמרה הניחה את המזלג לאט והביטה בבעלה.
“איתן, הסכמנו קודם המשכנתא, אחר כך כל השאר.”
“את רצינית? את רוצה שהשכנים של אמא שלי יתלוננו שהיא גרה בדירה עם ברז דולף? איזו חסרת לב את!”
“אני לא חסרת לב,” ניסתה תמרה לדבר בשקט. “יש לאמא שלך בן, יואב, שגר בבניין ליד. למה הוא לא יכול לעזור?”
“יואב מובטל, את יודעת את זה.”
“מובטל? בתקופה כזו שכולם מחפשים עובדים?”
איתן הרים את עיניו מהצלחת.
“תשמעי, אל תתחילי איתי את הוויכוחים. זאת האמא שלי, אני אעזור לה, וזהו.”
“ואני הרעיה שלך,” אמרה תמרה בשקט. “זה אומר משהו?”
“כמובן שזה אומר. אבל לאמא יש ברז…”
“ומה עם העתיד שלנו?”
“יהיה עתיד. לא ניפול בגלל שבעה וחצי אלף.”
***
אבי, המנהל של תמרה, הזמין אותה לשיחה חודש אחרי הדיון הזה. הוא ישב מאחורי שולחן מסיבי, מעיין בניירות.
“תמרה, שבי. התמודדת מצוין עם קבוצת התיירים מסין. תהיה לך בונוס נאה עשרים וחמישה אלף.”
“תודה,” היא שמחה בכנות.
“אבל שמתי לב למשהו את לוקחת כל שעות נוספות, עובדת בסופי שבוע. לא תגיעי לשחיקה?”
“לא, הכל בסדר. אני ובעלי חוסכים לדירה, כל שקל חשוב.”
“מעריך את זה, כמובן. אבל הבריאות שווה יותר מכל דירה.”
תמרה הנהנה, אבל בפנים חשבה שבלי השעות הנוספות שלה הם לעולם לא יחסכו את הסכום הדרוש איתן “מלווה” יותר מדי כסף למשפחתו.
“אבי, יש אולי משימות נוספות? אולי מישהו מהצוות רוצה לצאת לחופשה?”
המנהל הביט בה בתשומת לב.
“יש, כמובן. אבל את כבר עובדת יותר מדי.”
“לא נורא, אני אסתדר.”
בבית היא מצאה את בעלה עם חברו, רוני. שניהם ישבו במטבח עם בקבוקי בירה, צוחקים בקול מבדיחה כלשהי.
“או, תמרה חזרה!” רוני הרים את הבקבוק לשלום. “תצטרפי אלינו
