עברנו מהכפר לעיר ב-1975. אז קנינו בית ברמת גן, על קו השדות, בקצה העיר. אבל הייתה לנו הפתעה גדולה. כמו כל אנשי הכפר באותן שנים, גם ההורים שלי היו אנשים של עזרה הדדית, תמיד מסייעים לאחרים בכל דבר. לכן, כשהבעלים הקודמים של הבית ביקשו להישאר אצלנו עוד כמה שבועות עד שיסיימו סידורים עם המסמכים, ההורים הסכימו בלי להסס.
האנשים האלה היו עם כלב ענק, מסוג כנעני, לא נעים בכלל. פחדנו לתת לו להיכנס הביתה כי לא הכיר אותנו. הכלב הזה חרוט בזיכרוני עד היום.
עברה שבוע, עברו שבועיים, וכבר בשבוע השלישי – הבעלים לשעבר פשוט מפונקים: ישנים עד הצהריים, כמעט לא זזים מהבית ונראים כאילו אין להם כוונה לזוז בכלל. ההורים שלי העירו להם כמה פעמים בעדינות על ההסכם, אבל כל פעם הם מצאו תירוץ להישאר.
כל יום היו משחררים את הכלב לטייל בחצר. לא רק שהוא לכלך את כל הגינה, הילדים שלי פחדו לצאת החוצה. הכלב היה מתנפל על כל אחד. ההורים שלי ביקשו מהם שוב ושוב שלא ישחררו אותו, אבל ברגע שאבא שלי היה יוצא לעבודה ואחותי ואחי לבית ספר, הכלב שוב היה בחוץ.
דווקא הכלב הזה, הוא זה שעזר לאבא שלי להשתחרר מהם בסוף.
אחותי רננה חזרה יום אחד מבית הספר, שכחה מהכלב ופתחה את השער. הכלב השחור זינק עליה, ורק המעיל הכבד שהייתה לבושה הציל אותה מפציעה רצינית. המעיל נקרע, אבל היא כמעט ולא נפגעה. הכלב הובל מייד לשרשרת. ובמקום להרגיש אשמים התלוננו על רננה שבאה מוקדם מהרגיל.
ובערב – הכל התפוצץ. אבא שלי, יאיר, חזר מהר מהעבודה, אפילו לא הספיק להוריד את המעיל, ומיד הוציא את הגברת המבוגרת מהבית היישר לרחוב. בתה ובעלה ברחו החוצה מייד, כאילו כבר הגיעו לצפות זאת. כל החפצים שלהם, ללא טיפת רחמים, הושלכו מעבר לגדר ישירות לבוץ ולשלוליות שנשארו מהגשם.
ניסו לשסות את הכלב באבא שלי, אבל הכלב, שראה את כל המהומה, פשוט חזר בריצה לכלוב שלו, הזנב בין הרגליים, ולא הסכים לצאת. אחרי שעה קצרה, כל הציוד שלהם היה בחוץ, השער ננעל היטב, והכלב עמד עם בעליו בצד השני של הגדר, מוקף בשקיות עם כל מה שהצליחו לאסוף בדרך.
