19 ביוני, תל אביב
אני, הודיה, אף פעם לא רציתי להתחתן. זה פשוט לא היה חלק מהחלומות שלי. אבל בגיל 19 נכנסתי להריון מבן כיתה שלי, חיים, שאיתו יצאתי כבר שלוש שנים. לא הרגשתי שיש לי ברירה ממש לא רציתי שהילד שלי יגדל בלי אבא.
חיים היה מבוגר ממני, אבל לגמרי לא בוגר, ילד נצחי שנשאר צמוד לאמא שלו. ולמרות זאת, הוא לא ניסה להתחמק מהאחריות הוא אמר שיתחתן איתי ונגדל יחד את הילד. אז התחלנו לחשוב על החתונה.
הייתי שמחה להתחתן פשוט, בלי כל הפאר, אבל המשפחה שלי והמשפחה שלו דרשו אירוע גדול ורעשני. לא הבנתי למה צריך לבזבז כל-כך הרבה כסף על אנשים אחרים, כשאפשר לקנות הכל שהתינוק צריך באותם כספים. כמובן שאף אחד לא הקשיב לי. אמא שלו ואחותי בחרו בשבילי את המסעדה, את שמלת הכלה ואת ההזמנות. איך? כי הן חושבות שהן מבינות הכי טוב.
כששלחו אותי למדוד שמלה, לא רציתי בכלל ללכת. בראש שלי ראיתי שמלה לבנה מלאה בשכבות, עם מיליון קישוטים ונצנצים גרועים. גם אחותי וגם אמא של חיים לא ידועות בטעם שלהן. כשסירבתי, הן קראו לי כפויה טובה והיו עצבניות. אבל לא היה אכפת לי; היו לי דברים חשובים יותר לדאוג להם סיום הלימודים, מבחני הבגרות, ההכנות ללידת הילד שלי.
הגעתי לרשם בעירייה בשמלה פשוטה, שמלה לבנה נקייה ויפה שהתאימה לי בדיוק. ושם התחילו כל הבעיות.
המשפחות לא ידעו שאני מתכוונת להישאר עם שם המשפחה שלי, בן-דוד. חיים ידע ולא היה לו אכפת. אבל חמותי זעמה והתחילה לצעוק מול כולם: איך זה שאת לא רוצה לשנות את השם?!
חייכתי ולקחתי צעד אחורה. ידעתי שמחר מחכה לי עוד חתונה גדולה בכפר של חיים, עם כל השבט שלו. לא היה לי כוח לזה, אבל רציתי להגן על העצבים שלי. הנישואים נמשכו רק כמה שנים. חיים היה בעל גרוע ואבא שלא תפקד. בכל שבת ישב מול המחשב והתעלם ממני ומהילד שלנו.
כשסבלנותי נגמרה, ארזתי מזוודה ועזבתי.
החמות שלי הייתה בהלם, אבל סוף סוף נשמתי לרווחה הרגשתי שאני חופשיה, מאושרת ומוכנה להתחיל מחדש.
