מה הבאת לך היום לאכול, יניב… גבינת צאן או גבינה טרייה? וגם עגבנייה עם מלח? ככה צחקו חברי הכיתה עליו. אבל המורה הייתה בדרך ללמד את הילדים שיעור חשוב. הייתה הפסקה. בכיתה היה רעש, צחוקים, דפים מקומטים וריח של לחמניות שנפתחו בחיפזון. יניב ישב בשולחן שלו, מסתגר מהרגיל. לא בגלל שלא רצה לדבר… אלא כי מגיל צעיר חונך לא להפריע. הוא פתח לאט את התרמיל, כאילו אפילו רשרוש השקית היה חזק מדי. הוציא חבילה עטופה בנייר פשוט, טיפה שמנוני בקצוות… והניח על המחברת. ואז משולחן מאחור נשמעה קריאה: — מה יש לך היום לאכול, יניב? גבינת צאן או גבינה טרייה? הבאת גם עגבנייה עם מלח? ואז… צחוקים. צחוקים שלמלעיגים נראים “תמימים”… אבל למי שעליו צוחקים, הם כמו אבנים לתוך הנשמה. יניב קפא. לא בפעם הראשונה. מאז שהצטרף לכיתה ב’, יניב היה “הילד מהכפר”. הילד עם הבגדים היותר פשוטים. הידיים לעיתים סדוקות מהקור. הנעליים המשופשפות. הדיבור הרגוע, הלבבי. ובעיקר… הילד שלפעמים הריח מחציר, ממכלאה, מעבודה קשה. שלהם זה הצחיק. של יניב… זו הייתה החיים. הוריו היו אנשים חרוצים. עבדו בחקלאות, גידלו כמה כבשים, גינה קטנה, וחצר שכל יום מתחיל בה לפני הזריחה. יניב לא התעורר בבוקר רק לבית הספר. הוא קם בשביל לעזור. לפעמים סחב מים. לפעמים אסף עצים. לפעמים ראה את אמא שלו עם ידיים אדומות מקור ולחיים שרופות מרוח, אבל תמיד עם אותו המשפט בפה: — “לך, בני… תלמד… רק הלימודים יוציאו אותך מהקושי.” יניב למד. לא בשביל ציונים. לא בשביל מחמאות. אלא כי זו הייתה התקווה היחידה. כששאר הילדים שיחקו אחרי בית הספר, הוא הכין שיעורים לאור נורה עמומה במטבח. עם כפות ידיים שמריחות עדיין מאדמה. לפעמים על בטן ריקה. אבל עם נחישות שאפילו הוא לא ידע מאיפה באה לו. ובכל זאת… בהפסקות תמיד היה מושא לצחוק. — “תראו את יניב, שוב אוכל גבינת צאן!” — “היי, שמת מלח על העגבנייה?” — “הבאת את הכבשים איתך לבית הספר?” צחקו. יניב שתק. נשך את שפתיו, השפיל מבטו ועסק באוכל שלו. הוא ידע אמת שהם לא הבינו: לא כל הילדים יכולים שיהיה להם הכל. יש כאלה שיש להם רק מה שהוריהם מצליחים לאסוף בקושי רב. אבל באותה הפסקה – הקריאות היו חדות מהרגיל. אחד התלמידים קם והתקרב לשולחן של יניב: — קדימה, יניב… תן לטעום! — נראה אם זו באמת גבינת צאן! ושוב פרצו צחוקים. יניב אחז בחבילה בשתי ידיים. לא מפחד… אלא מבושה. בושה שלא שייכת לילד… אלא לעולם ששכח מהי אנושיות. ואז… דלת הכיתה נפתחה. המורה נכנסה. היא לא צעקה. לא עשתה מהומה. אבל המבט שלה חתך את האוויר בכיתה כמו סכין. היא שמעה את המילים האחרונות. ראתה את הצחוקים. ראתה את החבילה האחוזה בידיו של יניב. לרגע השתררה דממה. דממה כבדה… כזאת שמבינה שנעשתה טעות. המורה ניגשה לאט לשולחן. — יניב… מה יש לך שם? — שאלה ברוך. יניב הרים את מבטו, עיניו לחות אך ניסה להיראות “חזק”. — כלום, המורה… רק… אוכל… היא חייכה בעצב. — זה לא “רק” אוכל, יניב. — זו העבודה של ההורים שלך. זו הדאגה של אמא שלך. זה ההקרבה שלהם. ואז פנתה לכיתה. ושם… העניקה לכולם שיעור אמיתי. לא באלימות. לא בעונשים. אלא באמת. — תתביישו לכם, — אמרה בשקט אך בתקיפות. — אתם צוחקים על ילד שאוכל גבינת צאן ועגבנייה עם מלח… — אבל אתם יודעים כמה עבודה יש מאחורי קוביית גבינה אחת? הילדים שתקו. חלק השפילו מבט. המורה המשיכה: — יניב תלמיד טוב. חרוץ. מכבד. — הוא לא מפריע, לא מתלונן, לא מבקש כלום. — ואתם משפילים אותו רק כי אין לו “מה שיש לכם”? היא עשתה הפסקה, ואמרה בקול שנשאר באוויר: — אנשים לא נקבעים על פי בגדים יפים. — ולא על פי מה שיש להם בתיק. — אלא על פי הלב הטוב. הביטה על כל אחד ואחת. — ואם לא תלמדו טוב לב עכשיו… — אולי תגדלו עם כסף… אבל בלי נשמה. הכיתה השתתקה. יניב החזיק את האוכל מולו ובפעם הראשונה… לא הרגיש קטן. המורה התכופפה אליו ולחשה: — תאכל בשקט, יניב. — ואל תתבייש אף פעם במה שאתה. יניב הנהן. ונגס באוכל שלו. לאט יותר מהרגיל. אבל הלב שלו הרגיש קל יותר. באותו יום, חלק מהילדים שתקו. לאחרים היה מביך. אולי חלקם למדו משהו. הכי חשוב… יניב הבין שהבעיה אינה בו. אלא בלב שכל מי שצוחק על עבודתם של אחרים. ואולי הסיפור הזה הוא לכולנו… לזכור שמאחורי כל “ילד מהכפר” יש משפחה שעובדת עד כלות. ולפעמים… עגבנייה עם מלח וחתיכת גבינה זו לא “סיבה לצחוק”… אלא אהבה בצורתה הפשוטה ביותר.

מה הבאת לארוחת עשר, יונתן… גבינה לבנה או צפתית? שמת גם עגבנייה עם מלח? – ככה צחקו עליו בכיתה. אבל המורה עמדה ללמד את כל הילדים שיעור חשוב. הפעמון צלצל, בכיתה היה רעש, ריחות סנדוויצ’ים וצחוקים, ויונתן ישב בפינה – עד שלפתע, המורה נכנסה ונתנה לכולם להבין מה באמת חשוב: לא מה שיש לך בתיק – אלא מה שיש לך בלב. הסיפור המרגש על יונתן מהכפר, על המשפחה העובדת קשה ועל שיעור שלעולם לא ישכח: טוב לב לא מודדים בבגדים יפים, אלא בכבוד ואנושיות.

מה יש לך היום לארוחת עשר, יונתן… גבינת צאן או לבנה?

00

״סבא, תראה!״ – לילה לחצה את אפה לחלון. – ״כלבה!״ מאחורי השער התרוצצה כלבת רחוב שחורה, מלוכלכת, עם צלעות בולטות. ״שוב הכלבה הזו,״ רטן פבלו אברהם כשהוא גורב מגפיים. ״שלושה ימים היא פה מתרוצצת. קדימה-קדימה, זוזי מכאן!״ הוא הניף מקל. הכלבה קפצה אחורה, אך לא ברחה. התיישבה חמישה מטרים משם והביטה — רק הביטה. ״סבא, אל תרדוף אותה!״ — לילה התפעלה בשרוולו. — ״היא בטח רעבה וקפואה!״ ״יש לי מספיק דאגות!״ נענע אותו הסבא. ״עוד לי להכניס פרעושים ומחלות הביתה. החוצה!״ הכלבה משכה את זנבה והתרחקה. אך כשפבלו אברהם נעלם בדלת, היא שוב חזרה… …לילה גרה אצל סבא כבר חצי שנה, מאז שהוריה נהרגו בתאונה. פבלו אברהם אימץ אותה אליו, למרות שמעולם לא הסתדר במיוחד עם ילדים. התרגל לשקט, לשגרה. ועכשיו — ילדה שמבכה בלילות ותמיד שואלת: ״סבא, מתי אבא ואמא יחזרו?״ איך אפשר להסביר שלעולם לא? הסבא רק נאנח ונסוב הצדה. קשה היה לשניהם — גם לו, גם לה. אבל לא הייתה ברירה. אחרי האוכל, כשהסבא נרדם מול הטלוויזיה, לילה יצאה חרש לחצר. בקערה שבידיה — שאריות מרק. ״בואי, ז׳וז׳ה,״ לחשה. — ״זה השם שנתתי לך. יפה, נכון?״ הכלבה התקרבה בזהירות, ליקקה את הקערה עד תום, ואז נשכבה, עיניה מלאות הודיה ונאמנות. ״את כלבה טובה,״ ליטפה אותה לילה. — ״מאוד טובה.״ מאותו רגע לא ז׳וז׳ה לא עזבה את הבית. שמרה בשער, ליוותה את לילה לבית ספר והחזירה. כשהסבא יצא, נשמע בכל השכונה: ״שוב את? כמה אפשר?!״ אבל ז׳וז׳ה כבר ידעה — הסבא הזה נובח, אך לא נושך. השכן שמעון מיכאלוביץ’, שקפץ לגדר, צפה במתרחש. יום אחד אמר: ״אתה, פבלו, סתם רודף אותה.״ ״למה לי צריך כלבה — כמו כאב שיניים!״ ״ואולי,״ התחיל שמעון, ״ה׳ שלח לך אותה לא סתם?״ פבלו אברהם רק פלט נשיפה… עבר שבוע. ז׳וז׳ה עדיין גרה ליד השער, בגשם ובקור. לילה המשיכה בחשאי להוציא לה אוכל, והסבא עשה עצמו שלא רואה. ״סבא, אפשר להכניס את ז׳וז׳ה למבואה?״ התחננה לילה בארוחת הערב. — ״יותר חם שם.״ ״לא ולא!״ הרעים הסבא באגרוף על השולחן. ״בבית אין מקום לחיות!״ ״אבל היא…״ ״שום אבל! מספיק עם השטויות שלך!״ לילה שתקה בפנים נפולות. הסבא התהפך לילה שלם במיטה. בבוקר הציץ החוצה. ז׳וז׳ה התכרבלה בשלג. ״עוד מעט תמות…״ חשב, וחש נקיפות מצפון. בשבת לילה הלכה לאגם להחליק על הקרח. ז׳וז׳ה כמנהגה בעקבותיה. הילדה צחקה על הקרח, הכלבה ישבה על הגדה והשגיחה. ״תראה איך אני מחליקה!״ קראה לילה, גלשה למרכז — ופתאום קרח נסדק. הילדה נפלה למים הקפואים. ז׳וז׳ה קפאה לשנייה — ואז זינקה אל הבית. פבלו אברהם קרא את הנואש בנביחותיה, ראה אותה תופסת במכנסיו, מושכת לחצר. ״את משוגעת?״ – לא הבין. אך הכלבה לא ויתרה — ייללה, רצה והפעם הוא התרוצץ בעקבותיה. ״לילקה!״ צעק ודהר. ראה כתם שחור ומים גועשים. שלף מקל ארוך, זחל על הקרח. תפס את לילה, משך לחוף, כל אותה עת ז׳וז׳ה נובחת ומעודדת. כשהוציא אותה — הייתה כולה כחולה. שפשף אותה בשלג, נשף, התפלל. ״סבא,״ לחשה לילה. — ״איפה ז׳וז׳ה?״ הכלבה ישבה שם, גם היא רועדת מקור ומפחד. ״היא פה,״ לחש הסבא. — ״פה.״ מאותו יום משהו השתנה. הסבא לא גער יותר בכלבה — אבל גם לא הכניס אותה פנימה. ״סבא, למה? היא הצילה אותי!״ ״הצילה, הצילה. אבל אין מקום בשבילה אצלנו.״ ״למה לא?״ ״כי ככה נהוג אצלי!״ הסבא כעס על עצמו — למה? לא ידע. סדר זה סדר — אבל לבו כאב. שמעון קפץ לשתות תה. שוחחו. ״שמעתי מה היה,״ אמר. — ״כלבה חכמה, צריך לשמור עליה.״ ״שומרים — לא מגרשים, לא? רק שלא תהיה בתוך הבית.״ ״איפה היא ישנה בקור הזה?״ ״ברחוב — היא כלבה!״ שמעון הניד בראשו: ״מצילה את הנכדה — ואתה… לֵא-אכפתיות זה.״ ״לא חייב לה כלום! נתנו לה לאכול — די והותר!״ ״אבל, בן אדם — מה עם הלב?״ ״הלב לא מיועד לבעלי חיים!״ שתק. ידע שמיותר להתווכח. פברואר היה מקפיא ממש. כל ליל סופה, הבית התנדנד. הסבא הספיק רק לפנות שלג — למחרת שוב חצר מכוסה לבן. ז׳וז׳ה עדיין שם — רזה וסמרטטת. לא זזה מהשער. ״סבא, תראה — היא בקושי חיה.״ ״היא בחרה בה — לא אנחנו.״ ״אבל היא…״ ״די! כמה אפשר עם הכלבה הזאת?״ בערב לילה לחששה לפתע: ״היום לא ראיתי את ז׳וז׳ה… אולי חולה?״ ״אולי הלכה סוף-סוף.״ ״סבא! איך אתה יכול?״ ״היא לא שלנו! זרה! לא חייבים לה כלום!״ ״חייבים,״ ענתה לילה. ״היא הצילה אותי. ולנו — אפילו פינה חמה לא נתנו.״ ״אין מקום! זה לא גן חיות כאן!״ לילה ברחה לחדר, סבא נשאר לקרוא בעיתון — אך לא הצליח. בלילה התחוללה סערה. הסבא נדד במיטה. ״מזג אוויר כלבי…״ חשב, וכעס על עצמו – “מה אכפת לי בכלל?” בבוקר שקט. הוא הציץ החוצה — החצר שקעה בשלג. ליד השער — כתם שחור בשלג. לבו שקע. הוא דשדש בשלג ועמד. שם שכבה ז׳וז׳ה — מכוסה כמעט כולה, רק אוזניים וזנב מבצבצים. ״זהו,״ חשב, ״נפטרה…״ והלב נשבר. הסבא כופף, ניער שלג — הכלבה צורחת, כמעט חסרת הכרה. ״טיפשה… למה לא הלכת?״ לחש לה. כששמעה את קולו התרוממה טיפה, לא יכלה. הסבא התבונן — ואז חבק אותה ברוך, הרים בזרועות חלשות. הכלבה הייתה קלה — רק עצמות ופרווה. ״תחזיקי מעמד,״ מלמל בדרכו הביתה. הניח אותה על שמיכה ישנה ליד התנור. ״סבא?״ לילה הופיעה בטריקו. ״מה קרה?״ ״התקררה. שתתחמם.״ לילה פנתה — ״היא בחיים?״ ״כן. תביאי לה חלב חם.״ ישבו יחד. הסבא ליטף את ראשה: ״איזה בן אדם אני. כמעט עד מוות הבאתי אותה… והיא האמינה, העקשנית.״ ז׳וז׳ה פקחה עיניים — במבט מודה. לילה מזגה חלב. הכלבה בקושי התרוממה, ליקקה את הקערה. שניהם ישבו, התמלאו שמחה — כאילו נפל נס בביתם הקטן. לקראת ערב כבר התרוצצה, והסבא רטן: ״זמני! תתחזק — תצאי שוב!״ — אבל לילה ראתה את הסבא קוצץ לה בשר ומכסה היטב. היא ידעה: הוא כבר לא יגרש אותה. בבוקר, ז׳וז׳ה רדפה אחרי כל תנועה שלו — בחשש, בתקווה. הסבא התלבש, יצא, הביט על הכלביה הישנה ליד המחסן. ״לילקה! בואי רגע!” לילה קפצה, אחריה ז׳וז׳ה. הסבא הראה על כלבייה מרופטת. ״הגג חור, הקירות רטובים. צריך לתקן.״ ״למה, סבא?״ ״איך למה? עומדת ריקה, זה לא בסדר.״ גרר קרשים ופטיש, העלה גג חדש, צקצק על המסמרים. ז׳וז׳ה ישבה, הבינה למי בונה הסבא. הכלביה נמלאה שמיכת פוך, קערות אוכל ומים. ״הנה, מוכן.״ לילה שאלה ברעד: ״זה לז׳וז׳ה?״ ״ולמי עוד? בבית אין לה מקום, אבל בחוץ — שיהיה לה כמו שצריך.״ לילה חיבקה אותו: ״תודה, סבא!״ ״בסדר, רגעי. זמני, כן? עד שנמצא לה בית אמיתי.״ הוא ידע שאין חפץ — הבית הזה שלה עכשיו. השכן שמעון התקדם, חייך: ״אמרתי לך, פבלו — לא סתם קורה דבר.״ ״עזוב אותך מאלוהים שלך,״ התעקש הסבא. ״פשוט ריחמתי.״ ״רחמים — סימן של לב טוב.״ הסבא עצר, הביט בז׳וז׳ה חוקרת את ביתה החדש, לילה מלטפת. ידע — עכשיו הם משפחה. לא שלמה, אולי מוזרה, אבל משפחה. ״טוב, ז׳וז׳ה,״ לחש. — ״זה גם הבית שלך.״ הכלבה הביטה בעיניים עמוקות. ונשכבה, כדי לראות תמיד את הדלת — שם גרים האנשים שלה.

סבא, תסתכל! נעה הצמידה את אפה לשמשה. כלבה!

00

סבא, תראה! – לילה מצמידה את האף לחלון – כלבלב! מאחורי השער התרוצץ כלב רחוב שחור, מלוכלך, עם צלעות בולטות. – שוב הכלבה הזאת, – רטן פבלו יצחקוביץ’, תוך כדי שהוא נועל מגפיים. – שלושה ימים כבר מסתובבת כאן. עופי מכאן! הוא הניף מקל. הכלבה קפצה צעד אחורה, אבל לא ברחה. התיישבה כחמישה מטרים מהשער, והמשיכה להסתכל. פשוט להסתכל. – סבא, אל תרדוף אחריה! – לילה תפסה אותו בשרוול – היא בטח רעבה וקפואה! – לי יש מספיק דאגות! – נופף בידו הזקן – עוד יתפוס לנו פרעושים, תביא מחלות. עוף מכאן! הכלבה קיפלה זנב והתרחקה. אבל כשפבלו יצחקוביץ’ סגר את הדלת אחריו – היא חזרה… …כבר חצי שנה שלילה גרה אצל סבא, מאז שהוריה נהרגו בתאונת דרכים. פבלו יצחקוביץ’ לקח את הנכדה אל ביתו, למרות שמעולם לא הסתדר במיוחד עם ילדים. אהב את השקט שלו, את הסדר הקטן שהיה רגיל אליו. ועכשיו – ילדה קטנה, שבוכה בלילות, ושואלת שוב ושוב: “סבא, מתי אמא ואבא יחזרו?” איך מסבירים שלעולם לא? הזקן רק מלמל משהו והסיט את המבט. היה להם קשה לשניהם – גם לו, גם לה. אבל לא הייתה ברירה. אחרי ארוחת הצהריים, כשסבא נרדם מול הטלוויזיה, לילה התגנבה בשקט לחצר. ביד – קערית עם שאריות מרק. – בואי לפה, ג’וז’ה – לחשה הילדה – כך קראתי לך. שם יפה, נכון? הכלבה התקרבה בזהירות. ליקקה את הקערה עד תום, ואז נשכבה, הניחה את ראשה על הכפות, והביטה – מלאת תודה, נאמנות. – את ילדה טובה, – הילדה ליטפה אותה – ממש ממש טובה. מאותו יום ג’וז’ה לא עזבה את שער הבית. שמרה על המדרכה, ליוותה את לילה לבית הספר, חיכתה לה. וכשפבלו יצחקוביץ’ יצא לרחוב – הרעים קולו בכל השכונה: – שוב את! כמה אפשר?! אבל ג’וז’ה כבר ידעה: האדם הזה נובח, אבל לא נושך. יום אחד, השכן שמעון מנחם, שהסתובב ליד הגדר, אמר: – חבל שאתה מגרש אותה, פבלו. – מה פתאום! מי צריך כלבה? – אולי – אמר שמעון – אלוהים שלח אותה לכאן במיוחד בשבילך? פבלו יצחקוביץ’ רק נחר באף… עברו ימים. ג’וז’ה המשיכה לחכות בחוץ – בגשם, ברוח, בשלג. לילה המשיכה להאכיל אותה בסתר, וסבא – כאילו לא שם לב. – סבא, אפשר להכניס את ג’וז’ה למבואה? יהיה לה חם יותר שם. – לא ולא! – הוא דפק באגרוף על השולחן – אין חיות בבית! – אבל היא… – בלי “אבל”! נמאס לי מהשטויות שלך! לילה נעלבה ושתקה. באותו לילה, פבלו יצחקוביץ’ התקשה להירדם. בבוקר הציץ מהחלון: ג’וז’ה שוכבת מכורבלת בשלג. “עוד רגע תמסור את נשמתה,” חשב. ורע היה לו בלב. בשבת לילה הלכה לבריכה – להחליק על הקרח. ג’וז’ה ליוותה אותה, חיכתה על שפת הבריכה. — תראה איך אני מחליקה! – קראה לילה, והחליקה למרכז הבריכה. הקרח נחרק. ואז נשבר. לילה צנחה למים הקרים. בידיים ניסתה להיאחז, צעקה, אבל הכול נבלע ברעש. ג’וז’ה עמדה רגע קפואה. ואז רצה ישר הביתה. פבלו יצחקוביץ’ חטב עצים. שומע – נביחה פראית. מתברר – הכלבה התרוצצה בחצר, יבבה, תפסה אותו במכנסיים, גררה לשער. – מה קרה לך, השתגעת? – לא הבין הזקן. אבל ג’וז’ה לא ויתרה. יללה, התרוצצה, משכה מעיל, בעיניה – דאגה גדולה… ופתאום, פבלו הבין – “לילה!” – צרח, ורץ עם הכלבה אל הבריכה. ג’וז’ה הובילה אותו – צופה לאחור לשנייה, ואז רצה קדימה. הוא ראה כתם כהה, שמע התזות. – תחזיקי חזק! – נופף במקל ארוך – תחזיקי, נכדתי! הוא זחל על הקרח, החזיק בג’קט, משך אל החוף. כל אותה עת, ג’וז’ה נבחה לצידו, עודדה. כשהוציא אותה, לילה הייתה כחולה כולה. פבלו יצחקוביץ’ שפשף אותה בשלג, נשף בפניה, התפלל לכל הקדושים. – סבא, – לחשה לבסוף – ג’וז’ה… איפה ג’וז’ה? הכלבה ישבה לידם, רועדת מקור ומהלם. – היא פה, – אמר הסבא בקול חנוק. – פה. מאותו יום משהו השתנה. פבלו כבר לא צעק על הכלבה. אבל לתוך הבית – לא הרשה לה להיכנס. – סבא, למה? – לילה לא ויתרה – היא הצילה אותי! – הצילה, הצילה. אבל מקום אצלנו – אין. – למה? – ככה זה! – סיכם הזקן. הוא כעס על עצמו. למה? לא ידע. “סדר זה סדר,” שכנע את עצמו. אבל הלב התקשה, כל פעם שראה את עיני הכלבה. שמעון בא לתה, ישבו ונשנשו עוגיות. – שמעתי מה היה – פתח בזהירות שמעון. – שמעתי, – רטן פבלו יצחקוביץ’. – כלבה טובה. חכמה. – קורה. – צריך לשמור על כזו. פבלו משך בכתפיים: – שומרים. לא רודפים יותר. – לא רודף, אבל איפה היא ישנה בקור הזה? – רחוב – איפה? כלבה, לא? שמעון הניע בראש. – מוזר אתה, פבלו. חיי נכדה הצילה – ואתה… כפוי טובה זה נקרא. – לא חייב לה כלום! – התפרץ פבלו – מאכילים, לא מרביצים – די! – אבל מה עם הלב? – אנשים צריך לאהוב, לא כלבלבים! שמעון השתתק. הביט בו בעצב. פברואר היה אכזרי. סופות ושלגים, כאילו החורף רצה להראות מי הבוס. פבלו בקושי הספיק לפנות נתיבים – בלילה שוב התכסו. וג’וז’ה – ליד השער. רזה, שיער סתור, עיניים כבויות. לא עזבה. – סבא, – לילה מושכת בשרוול – היא בקושי חיה. – היא בחרה – לא הכרחנו. – אבל היא… – די! – הרעים הזקן – כמה אפשר על כלבה? לילה נעלבה, שתקה. בערב, כשסבא קרא עיתון, אמרה בשקט: – היום לא ראיתי את ג’וז’ה. – אז מה? – לא הרים עיניים. – כל היום לא נראתה. אולי חלתה? – אולי הלכה סוף סוף. דרך צלחה. – סבא! איך אתה יכול לדבר ככה? – איך שצריך! – הניח העיתון – היא לא שלנו. את מבינה? זרה! לא חייבים לה כלום! – חייבים, – אמרה לילה חרישית. – היא הצילה אותי. ואנחנו אפילו מקום חם לא נתנו. – אין מקום! – דפק באגרוף – זה לא גן חיות! לילה בכתה וברחה לחדרה. הסבא נשאר לבדו, עם עיתון שלא נקרא. בלילה פרצה סופה נוראה. קירות רעדו, הרוח יללה, השלג היכה על השמשות. פבלו התהפך במיטה, לא נרדם. “כלבלבית של מזג אוויר,” חשב. ואז כעס על עצמו: “מה זה ענייני בכלל?” אבל ידע – זה כן ענייו. על הבוקר נרגע הכול. פבלו קם, הכין תה, הביט החוצה. החצר מכוסה עד החלון. שביל איננו. ובשער… משהו כהה בערימת השלג. “בטח אשפה,” חשב, ולבבו צנח. שם מעיל, גרב מגפיים. הלך בשלג עד הברכיים. התקרב לשער – ואז עמד. בשלג שכבה ג’וז’ה. לא זזה. כמעט קבורה לגמרי – רק אוזניים וקצה זנב מבצבצים. “זהו זה, נגמר לה,” חשב. ופתאום הרגיש – משהו בו נשבר. הסיר את השלג. הכלבה כמעט לא נושמת. לא פקחה עיניים. – אה, את… טיפשה. למה לא הלכת? ג’וז’ה הרגישה בקולו, ניסתה להרים ראש – לא יכלה. פבלו עמד, הביט. “אז שיהיה,” חשב, והרימו אותה בזרועותיו. הייתה קלה – רק עצמות ופרווה. אבל פשרה, חיה. – תחזיקי מעמד, – מלמל, נכנס לבית – תחזיקי מעמד. הניח אותה סמוך לתנור, על שמיכה ישנה. – סבא? – לילה בדלת – מה קרה? – זה… היא קפאה שם. שתחזור לעצמה. לילה קפצה אל הכלבה: – היא חיה? סבא, היא חיה? – בטח. תביאי לה חלב חם. – מיד! – רצה למטבח. הסבא ליטף בשקט את ראשה, וחושב: “איזה מין בן-אדם אני? כמעט גמרתי אותה. והיא – לא ויתרה. האמינה, כלבה!” ג’וז’ה פקחה עיניים. הביטה עליו – מלאת תודה. ופבלו נחנק בגרונו. – החלב מוכן! – הניחה לילה קערה ליד הכלבה. ג’וז’ה ליקקה לאט, עוד שלוק, עוד שלוק. סבא והנכדה הביטו – שמחים, כאילו נס התרחש. בערב כבר התרוממה. בלילה – עשתה צעדים ראשונים. וסבא כל הזמן מלמל: – זה זמני! ברגע שהיא תתחזק – החוצה! אבל לילה ראתה איך סבא נותן לה את נתחי הבשר הכי טובים, מכסה בשמיכה, מלטף בלהט. “לא יגרש אותה,” ידעה. “לעולם לא.” בבוקר קם סבא, ראה אותה שוכבת ליד התנור. הסתכלה עליו, לומדת אותו. – נו, חזרת אל עצמך? – מלמל, לובש מכנסיים. הכלבה חבטה בזנב. בזהירות. אחרי הארוחה, לבש סבא מעיל, יצא לחצר. סקר את הכלוב הישן בצד. שנים לא גר שם איש. – לילה! – קרא – בואי לכאן רגע! הילדה רצה. ג’וז’ה אחריה, צמודה אליה. – תראי – מצב מביך – הגג חור, הדפנות מתפרקות. כדאי לתקן. – למה, סבא? – מה למה? – רטן – מבנה עומד סתם, זה לא כמו שצריך. הביא קרשים, מסמרים, פטיש. תיקן בגג, רטן – מסמרים לא מתאימים, קרשים קצרים מדי. ג’וז’ה ישבה, צופה. הבינה – זה בשבילה. עד הצהריים, הכלוב עם גג חדש, שמיכה בפנים, קערות אוכל ומים. – הנה, – ניגב זיעה – מוכן. – סבא, – לילה לחשה – זה בשביל ג’וז’ה? – ולמי עוד? – נהם – בבית אי-אפשר, אבל בחוץ – מגיע לה משהו כמו שצריך. לילה חיבקה אותו: – תודה, סבא! תודה! – יאללה, יאללה, – הניף יד – זה זמני! עד שנמצא לה משפחה אמיתית. אבל ידע בליבו – לא יחפש אף אחד. וגם ג’וז’ה – שייכת אליהם. אז בא שמעון, הסתכל על הכלוב, על הכלבה, על לילה המאושרת. חייך: – אמרתי לך, פבלו – לא סתם אלוהים שלח אותה. – עזוב אותי, – נהם פבלו – פשוט ריחמתי עליה. לא ביג דיל. – ברור שריחמת. יש לך לב טוב – רק החבאת אותו עמוק. פבלו רצה להתווכח – ושתק. הביט בג’וז’ה מסדרת לעצמה מקום, בלילה מלטפת. והבין – עכשיו הם משפחה. לא שלמה, אולי מוזרה, אבל משפחה. – בסדר, ג’וז’ה, – לחש – זה גם הבית שלך. הכלבה הביטה בו זמן רב, נשכבה ליד הכלוב – לראות את דלתות הבית. הבית של האנשים שלה.

סבא, תראה! נעם הצמידה את אפה לחלון. כלבה!

04

תתרחק ממני! לא הבטחתי לך חתונה! ובכלל, אני אפילו לא יודע של מי התינוק הזה. אולי בכלל הוא לא שלי? אז תמשיכי הלאה, ואני כבר הולך לדרכי. – כך אמר ויקטור לוולנטינה ההמומה. והיא עמדה, לא מאמינה לאוזניה ולעיניה… האם זה אותו ויקטור שאהב אותה והיה סוחב אותה על הידיים? האם זה אותו ויטצ’יק, שקרא לה וליושקה והבטיח לה גן עדן? מולה עמד גבר מבולבל וקצת עצבני – וממש זר… וליושקה בכתה שבוע, נפרדה לנצח מוויטצ’יק בגל של דמעות. אך כשראתה את גילה – כבר שלושים וחמש – ואת הפשטות שלה, והסיכוי הנמוך לאושר נשי, החליטה ללדת… בזמן, וליה ילדה בת בכיינית – קראה לה מאשה. מאשה גדלה ילדה שקטה, נעימה ולא גרמה לאמא שלה שום צרות. כאילו ידעה – לצעוק או לא, זה לא ישנה דבר. מוצרי קוסמטיקה לאימהות וליה לא הייתה אמיצה במיוחד כלפי בתה – הייתה מטפלת, מכינה אוכל, קונה לה צעצועים – אבל לא תחבק, לא תלטף, לא תצא איתה לגינה. את זה לא עשתה. מאשה הקטנה הייתה מושיטה ידיים לאמא, אבל וליה הייתה דוחה אותה – עסוקה, עייפה, כואב לה הראש. ייתכן שאינסטינקט האימהות פשוט לא התעורר אצלה… כשהייתה מאשה בת שבע – קרה הפלא: וליה הכירה גבר. ולא סתם – הביאה אותו אליה הביתה! כל השכונה רכלה – מה וליה עשתה! מי זה הזר הזה? איזו וליה קלת דעת. הגבר – לא מהסביבה, לא רציני, מחליף עבודות, אולי נוכל… צריכים זהירות! תזונת ילדים וליה עבדה בסופר המקומי והוא עזר לה לפרוק סחורה – כך התחיל הרומן. ולא עבר זמן רב – וליה הזמינה את ‘החתן’ להיכנס אליה לדירה, והפכה אותו לדייר קבוע. השכנים לחשו – מה עם הבת? מי זה בכלל? ועוד הוא שקט כל כך – בטח מסתיר משהו. אבל וליה לא שמעה לאף אחד. אולי הבינה: זו ההזדמנות האחרונה לאושר. לאט-לאט דעת השכונה עליו השתנתה. קוראים לו איגור. הבית של וליה היה במצב קשה – ללא יד גברית. איגור תיקון את הכניסה, גג, גדר, כל יום משהו נוסף, והבית קיבל חיים חדשים. כשראו שיש לו “ידיים זהב”, השכנים ביקשו עזרה – הוא עזר למי שצריך, לאחרים דרש כסף, מזון או קופסאות שימורים. לוליה לא הייתה בהמה, והייתה מתקשה להשיג שמנת, חלב, גבינה – וכעת המקרר היה מלא פינוקים בזכות איגור. פשוט, לאיגור היו ידי זהב – אופה, טבח, נגר – הכול הוא עשה. וליה, שמעולם לא הייתה יפיפייה, נראתה פתאום טוב יותר, מחויכת, שלווה ורכה יותר. היא הפכה יותר חמה כלפי מאשה – חייכה אליה, ולפתע גילו לה שתי גומות בלחיים – ומאשה כבר התחילה בית הספר. יום אחד ישבה מאשה על המרפסת והסתכלה איך איגור עובד במיומנות, אחר כך רצה לבית חברתה ובחזרה – ואז, כשהגיעה בערב, מצאה בחצר… נדנדה! – לי? דודי איגור? אתה הכנת לי נדנדה?! – שאלה בהתרגשות. – בטח, מאשולה! רק בשבילך! – ענה איגור ונדנד אותה. היא עפה קדימה ואחורה, מאושרת מכל העולם. וליה יצאה מוקדם לעבודה, אז איגור לקח על עצמו גם את הבישולים והאוכל. הוא לימד את מאשה לבשל, לערוך שולחן, להכין עוגות. בחורף, איגור היה לוקח ומחזיר את מאשה לבית הספר, נושא לה את התיק ומספר לה סיפורים על חייו – איך טיפל באמו החולה, מכר דירה בשבילה, ואיך אחיו גירש אותו מהדירה המשפחתית. סיפר לה, שתדע – מה הם אנשים קרובים. הוא לימד אותה לדוג, לקום מוקדם לדייג, ולחכות בסבלנות לדג. קנה לה את האופניים הראשונים, ולימד אותה לרכב. חבש את ברכיה כשהתרסקה ונפלה. – איגור, הילדה תשבור את עצמה! – התלוננה וליה. – היא תלמד ליפול ולקום, – הוא השיב. באחד מערבי ראש השנה, איגור קנה לה זוג מחליקים אמיתיים. כל המשפחה אכלה בשולחן שאיגור ומאשה הכינו, התבדחו, הרימו כוסיות. בבוקר מאשה מצאה את המחליקים עטופים תחת העץ – והתרגשה עד דמעות. אחר כך יצאו יחד, איגור ניקה שלג מהקרח ולימד אותה להחליק בעדינות – בהתחלה נפלה, עד שלמדה לעמוד איתנה. כשהצליחה להחליק בלי ליפול, קפצה עליו בחיבוק: – תודה על הכול! תודה, אבא… הפעם – איגור בכה. מהתרגשות. ניגב דמעות, שלא תראה, אך הן קפאו מיד. מאשה גדלה, עברה ללמוד בעיר. התמודדה עם כל הקשיים שכולנו פוגשים, אבל איגור היה שם תמיד – בוגר, תומך, דואג. הוא היה איתה בזמן הסיום, הביא לה מזון מהבית, ליווה אותה לחתונה – אפילו ליד חלון חדר הלידה עמד עם הבעל, חיכה לנכדים. היה להם תמיד לַצִידָהּ. לא כסתם דודי איגור, אלא כאבא. כשהלך לעולמו, עמדו מאשה ואימה ליד קברו – הורידו קומץ עפר, ומאשה נאנחה: – להתראות, אבא… היית האבא הכי טוב שיכולתי לבקש. תמיד אזכור אותך… הוא נשאר בליבה – לא כדוד איגור, לא כחורג – אלא כאבא אמיתי. כי לפעמים אבא הוא לא מי שהביא לעולם, אלא מי שעמד לצידך, שחלק איתך שמחה וכאב, שלא עזב אף פעם.

תתרחקי ממני! אני לא הבטחתי לך חתונה! ובכלל, אני אפילו

01

סבא, תראה! אלינור הדביקה את האף לזכוכית. כלבה!

010

תרדי ממני! אני לא הבטחתי להתחתן איתך! בכלל, אני אפילו לא יודע של מי הילד הזה. אולי בכלל הוא לא שלי? אז תעשי לעצמך חיים, אני זז לי – כך אמר ויקטור ההמום לולנטינה. היא עמדה שם המומה, לא מאמינה לאוזניה ולעיניה… זה הוויקטור שאהב אותה ונשא אותה על כפיים? זה אותו ויטנקה שתמיד קרא לה וליושקה והבטיח לה את השמיים? מולה עמד גבר זר, במבוכה וכעס… וליושקה בכתה שבוע שלם, נפרדה מוויטנקה לנצח. אבל כיון שהייתה כבר בת שלושים וחמש, לא נחשבה יפה במיוחד והסיכוי לאושר נשי היה נמוך – החליטה ללדת לבד. ולנטינה ילדה בזמן בת בכיינית, קראה לה מיה. הילדה גדלה רגועה, חסרת צרות ולא הכבידה על אמא שלה בשום דבר. כאילו ידעה – אין טעם לצעוק או לבקש, כי לא תזכה לכלום. ולנטינה טיפלה במיה, האכילה, הלבישה וקנתה לה צעצועים – אבל אהבה אמהית אמיתית לא היתה שם. חיבוק? לטף? בילוי יחד? אפילו לא לרגע. מיה הקטנה נשאה ידיים אל אמא, אך זו דחתה אותה: עסוקה, עמוסה, עייפה או כואבת הראש. כנראה שאינסטינקט אמהי לא התעורר… כשהייתה מיה בת שבע קרה משהו בלתי צפוי – ולנטינה הכירה גבר. הביאה אותו הביתה! כל השכונה דיברה: איזו וליושקה קלת דעת. הגבר–לא רציני, לא מקומי, בלי עבודה מסודרת – אולי בכלל נוכל! אך המפנה הגיע כשהתחיל לשפץ את הבית והפך אותו לבית חם בטוב לבו ובידיו הזהב. שמו היה איגור. איגור דאג לבית, עזר לכולם – עני או קשיש בחינם, לאחרים בכסף או במצרכים. פתאום גם בבית ולנטינה היה תמיד אוכל טוב, גבינה, חלב, שמנת. ולנטינה שידעה מעט שמחה בחייה, פרחה לידו והתרככה; למיה הפכה פתאום אמיצה ועדינה, ומיה, שגדלה כבר, למדה בבית ספר. יום אחד, כשחזרה, חיכו לה נדנדות חדשות בחצר – מתנה מאיגור. היא עפה עליהן באושר גדול, והוא בישל, אפה, לימד אותה דגים, לרכב על אופניים, להתמודד עם כישלון ולקום מחדש. אמא חששה – “היא תיפצע!” – ואיגור חייך: “היא חייבת ליפול כדי ללמוד לקום”. בחורף בנו יחד שולחן לחג, איגור קנה לה מחליקות אמיתיות, והיא בכתה מאושר, לראשונה חיבקה אותו וקראה: “תודה, אבא”. מיה גדלה, עברה לעיר – ואיגור היה שם תמיד: סיפק אוכל, תמך, ליווה אותה לחופה, חיכה מחוץ לחדר לידה והיה סבא מדהים לנכדיו. לבסוף עזב את עולמו, ומיה ובתה ליוו אותו בדרכו האחרונה. “להתראות, אבא… היית אבא הכי טוב בעולם. תמיד אזכור אותך”. כי אבא – לא תמיד מי שילד, אלא זה שגידל, ליווה, שמח ובכה, והיה שם תמיד. אבא מהלב – סיפור על ולנטינה, איגור ומיה, ואיך מוצאים משפחה אמיתית כשלפעמים הכאב הכי גדול הופך לאהבה הכי גדולה.

התרחק ממני! אף פעם לא הבטחתי לך חתונה! ולמען האמת

00

גברת, אני מישהו – אין לי זמן לחכות כמוך! ומה שקרה אחר כך גרם לו להתבייש מול כולם. המסדרון בבית החולים היה מלא ריח של חיטוי ועייפות. על כיסא פלסטיק, ישבה אישה בלבוש צנוע, מחבקת את התיק שלה כאילו בו שמורים התקווה והפחד. היא חיכתה משבע בבוקר, אחרי שנסעה כמעט 200 קילומטר. לא התלוננה, לא העירה – רק חיכתה. סביבה עוד אנשים: גבר עם יד חבושה, צעירה עם עיניים אדומות מעייפות, אמא וילד ישן על כתפה. כולם שקטים, כולם עם אותה תפילה שקטה: “אלוהים, תעזור…” ואז בקצה המסדרון הופיע הוא – קשיש בן כ-75, לבוש בקפידה, מעיל יוקרתי, מקל הליכה מבריק, כובע אלגנטי. פסע בביטחון של מי שרגיל שיתנו לו לעבור. לא שאל, לא הסתכל על איש, פשוט ניגש בכיוון הדלת. עמד לפתוח, כשהאישה קמה בשקט, לא בכעס, אלא בכבוד. “סליחה אדוני, זה התור שלי. אני כאן מ-7 בבוקר, הגעתי ממרחק רב.” הקשיש הביט בה בזלזול. “גברת, אני מישהו! אין לי זמן לחכות כמוך!” הדוקטור יצא, הביט לשניים ושאל: “את הגברת מהשעה 7?” היא הנהנה. הדוקטור נעץ מבט בקשיש: “אתה היית המורה שלי בתיכון. תמיד לימדת שְׁווֵה האדם לא נמדדת בבגדים או בתפקיד שלו – אלא בכמה כבוד יש לו לאחרים.” הקשיש הסמיק, הדוקטור הכריז: “הגברת נכנסת – זה התור שלה.” האישה נכנסה בגאווה שקטה, הקשיש נותר במקומו, ולעולם לא שכח: להיות “מישהו” אמיתי זה לא לעבור על חשבון אחרים, אלא לשמור על צלם אנוש. כשסוף סוף נכנס, התנצל. הרופא חייך: “אף פעם לא מאוחר להיות בן אדם.” הערך האמיתי שלנו הוא באיך שאנחנו מתנהגים – לא בכמה חזק אנחנו מדברים או מי אנחנו נדמים בחוץ. מה הייתם עושים במקומם? אם הסיפור נגע בכם – שתפו, אולי הוא יגיע בדיוק למי שצריך לזכור להיות אדם.

תקשיב, אני חייבת לשתף אותך בסיפור אמיתי ומטלטל שקרה

00

תתרחק ממני! אני לא הבטחתי להתחתן איתך! חוץ מזה, אני אפילו לא יודע של מי הילד הזה — ואולי בכלל לא שלי? אז תחיי את חייך, אני הולך. כך אמר ויקטור לוולנטינה ההמומה, שלא יכלה להאמין: האם זה באמת אותו ויקטור שהבטיח לה עולמות, קרא לה ואליושקה ונשא אותה על כפיים? היא נשארה לבדה בגיל שלושים וחמש והחליטה ללדת בעצמה — וילדה את מאשה. ולנטינה גידלה את בתה בניכור, עד שגבר מסתורי בשם איגור נכנס לחייה, שינה את הבית, תמך במאשה, לימד אותה לבשל, דאג לה ולימד אותה ליפול ולקום. הוא היה לה אבא אמיתי, שליווה אותה כל הדרך עד הבגרות, לחתונה ולהולדת ילדיה. וביום שנפרדה ממנו בעצב, אמרה: “שלום, אבא… תמיד תהייה הכי טוב שיש.” כי לפעמים, אבא הוא לא מי שילד אותך — אלא מי שתמך, אהב וגידל אותך באמת.

תתרחק ממני! אני לא הבטחתי להתחתן איתך! ובכלל, אני אפילו

014