מה הבאת היום לאכול, יונתן… גבינה צאן או גבינת קשקבל? שמת גם עגבנייה עם מלח? ככה צחקו עליו הילדים בכיתה. אבל המורה עמדה ללמד את כולם שיעור חשוב. הייתה הפסקה. הכיתה רעשה, צחוקים, דפי מחברות מכווצים רישרשו, וריח כריכים שנפתחו במהירות התפשט באוויר. יונתן ישב בשולחן שלו, יותר שקט מהרגיל. לא כי לא רצה לדבר… אלא כי מגיל קטן התרגל לא להפריע. הוא פתח בעדינות את התיק, כאילו אפילו רשרוש השקית נשמע לו רועש מדי. הוציא חבילה עטופה בנייר פשוט, עם כתם קטן של שומן בקצה… והניח אותה על המחברת. אז, מהחלק האחורי של הכיתה, נשמעה קריאה: — מה הבאת היום לאכול, יונתן? גבינת צאן או קשקבל? שמת גם עגבנייה עם מלח? ואז… התפוצצו בצחוק. צחוק שנראה לתוקפים “תמים”… אבל עבור מי שמצחקקים עליו, זה כמו אבנים שנזרקות ישר ללב. יונתן קפא. זה לא היה הפעם הראשונה. מאז שהצטרף לכיתה ב’, הוא היה ה”ילד מהכפר”. הילד עם הבגדים הפשוטים יותר. הידיים לפעמים סדוקות מהקור. הנעליים קצת שחוקות. כשמדבר, הקול רך ושקט. ובעיקר… הילד שלפעמים מביא איתו ריח של חציר, של רפת, של עבודה קשה. בשבילם זה היה מצחיק. בשביל יונתן… זו הייתה המציאות שלו. הוריו אנשים חרוצים. עוסקים בחקלאות, מגדלים כמה כבשים, גינה קטנה וחצר שבה כל יום מתחיל לפני עלות החמה. יונתן לא קם בבוקר רק לבית הספר. הוא קם כדי לעזור. לפעמים מביא מים. לפעמים אוסף עצים. לפעמים רואה את אמא עם ידיים אדומות מהקור ולחיים שרופות מרוח, אבל תמיד עם אותן מילים בפה: — “לך, בני… תלמד… רק הלימודים יוציאו אותך מהקושי.” ויונתן למד. לא בשל ציונים. לא לשם שבח. אלא כי זו התקווה היחידה שהייתה לו. כשהילדים שיחקו אחרי בית הספר, הוא עשה שיעורים לאור הנורה החלשה במטבח. כפות ידיים עוד מריחות אדמה. לפעמים בטן ריקה. אבל עם רצון עז שאפילו הוא לא ידע מהיכן בא. ובכל זאת… בהפסקה תמיד היה מטרה לבדיחות. — “הנה יונתן, שוב אוכל גבינת צאן!” — “הבאת עגבנייה עם מלח?” — “הבאת את הכבשים לבית ספר?” צחקו. יונתן שתק. נשך שפתיים, הוריד מבט, והתעסק בארוחה שלו. כי הוא ידע אמת שהם לא. לא לכל ילד מזל שיש לו הכול. יש מי שיש לו רק מה שההורים מצליחים להשיג בעמל רב. אבל ההפסקה הזו הבדיחות היו קשות מהרגיל. ילד התקרב לשולחן של יונתן: — נו יונתן, תן לטעום! — נראה אם זו באמת גבינת צאן! שוב צחקו. יונתן חיבק את החבילה בשתי ידיו. לא מפחד… אלא מבושה. בושה שלא שייכת לו… אלא לעולם ששכח מה זה להיות אנושי. ואז… דלת הכיתה נפתחה. נכנסה המורה. לא צעקה. לא עשתה מהומה. אבל המבט שלה חתך את האוויר. שמעה את המילים האחרונות. ראתה את הצחוקים. שמה לב לארוחה הצנועה בידי יונתן. והשתררה דממה לשנייה. דממה כבדה… כזו שמרגישים בה שטעו. המורה התקרבה לשולחן לאט. — יונתן… מה יש לך שם? — שאלה ברוך. יונתן הרים מבט, עיניו רטובות, מנסה להיראות “חזק”. — כלום, גברת… רק… אוכל… היא חייכה בעצב. — זה לא “רק” אוכל, יונתן. — זו עבודת ההורים שלך. הדאגה של אמא. הקורבן שלהם. ואז פנתה לכיתה. שם… לימדה אותם שיעור אמיתי. לא צעקות. לא עונשים. אלא האמת. — תתביישו לכם, — אמרה בשקט ובתקיפות. — אתם צוחקים על ילד שאוכל גבינת צאן ועגבנייה עם מלח… — אבל יודעים כמה עבודה יש מאחורי קוביית גבינה אחת? הילדים שתקו. חלק השפילו עיניים. המורה המשיכה: — יונתן תלמיד טוב. חרוץ. מכבד. — לא מפריע, לא מתלונן, לא מבקש כלום. — ואתם משפילים אותו כי אין לו “מה שיש לכם”? עצרה רגע ואמרה בקול שנשאר בחלל: — אנשים לא נמדדים בבגדים יפים. — ולא במה שיש בתיק. — אלא בטוב הלב. הביטה לכל ילד בעיניים. — ואם לא תלמדו עכשיו להיות טובים… — אולי תגדלו עם כסף… אבל בלי נשמה. הכיתה נאלמה דום. יונתן החזיק את הארוחה לפניו, ולראשונה… לא הרגיש קטן. המורה התכופפה אליו ולחשה בשקט: — תאכל בשקט, יונתן. — ואל תתבייש לעולם במי שאתה. יונתן הנהן. ונגס בארוחת הצהריים שלו. לאט מהרגיל. אבל הלב שלו היה קל יותר. באותו יום, חלק מהילדים השתתקו. חלק התביישו. חלק אולי למדו משהו. והכי חשוב… יונתן הבין שהבעיה לא אצלו. אלא בחוסר הלב של מי שצוחק על עבודת האחר. ואולי הסיפור הזה הוא תזכורת לכולנו… מאחורי כל “ילד מהכפר” עומדת משפחה שעובדת עד כלות. ולפעמים… עגבנייה עם מלח וחתיכת גבינה זו לא סיבה לצחוק— אלא אהבה בצורה הכי פשוטה שיש.

מָשָׁה, תישארי בבית. מה, אני חייב לסחוב אותך איתי לכל מקום רק כי אנחנו נשואים? – רטן אלכסנדר תוך שהוא מסתכל על עצמו במראה. מריה בכלל לא שמה אליו לב – היא התכוננה לנסיעה לצימר אצל חברים, כמו שאישה ישראלית טובה דואגת לכל. אבל היום – שום דבר לא הלך כרגיל. בכניסה ראתה מָשָׁה את בעלה בחולצה לבנה במיוחד והופתעה לא מעט. “סשה, השתגעת? אני לא מנקה לך כתמים של על האש, תדע לך,” נאנחה והוסיפה: “תיקח בבקשה את השקיות עם האוכל, הן מוכנות. אני רק מחליפה שמלה, ואפשר לצאת.” אלכסנדר הביט על שתי השקיות הכבדות שמָשָׁה הגישה לו: “מה זה, כל הסופר פה?” – שאל בפליאה ולקח, בלי רצון. “מה איתך, סשה? אנחנו יוצאים לצימר, אתה יודע שליודיה, חברה שלי, לא מבשלת משהו… אני הבאתי הכול – תפוחי אדמה חדשים, סלטים, קוּרניק… את המנות של אשתו של אטרוחין תאכל אם אתה רוצה אמבולנס. עדיף שלי,” הזכירה לו. הוא רק הזעיף פנים עוד יותר. “תקשיבי, מָשָׁה. תישארי היום בבית. תכיני משהו דיאטטי, אולי אפילו תלכי לריצה בגינה, כבר מופיעים לך ‘צדדים’ מהמשרד. אני רק בורח לולרי לחמש דקות וחוזר.” “מה, אתה נוסע לבד?” שאלה מָשָׁה, כשהוא צקצק בלשון. “לא רציתי להגיד, אבל את כבר לא בעניינים – ולרי התגרש! הוא רצה שינוי, יש לו כבר מישהי חדשה. והוא ביקש שאעזור ב’על האש’. אף אחד לא יודע לעשות כמוני.” הוא חייך וחבט בשקיות. מריה לא ציפתה לכזו חדשות. מכאן הכול המשיך – הנסיעה הפכה לטעונה, הצימר הפך לזירת עימותים, ולבסוף, כשגילתה שמאחורי הגב בעלה מסתיר חברות עם דשה היפה וחברתו הפזיזה, מָשָׁה החליטה לצאת לדרך משלה: הקיץ שכלל דירה מוזנחת, בעל שמתבגר ומתבכיין, חופשה עם הילדים בלי אבא, מלחמת קרדיטים וסוף-סוף… אישה אחת שמבינה שבחיים לא צריך לגרור אף אחד – גם לא בעל – לכל מקום, רק כי יש תעודת נישואין. סיפור ישראלי עכשווי על צימרים, על האש, נשים חזקות, ובחירות אמיצות – מָשָׁה מחליטה לא להישאר בבית.

נועה, תישארי בבית. אני באמת צריך לסחוב אותך לכל מקום

00

מַשָּׁה, תישארי בבית: למה אני צריך לגרור אותך לכל מקום רק כי התחתַנו? — רטן אלכסנדר, מתלהב מול המראה, בעוד מריה לא שומעת אותו ומתכוננת לנסיעה לצימר של חברים עם תיקים מלאי אוכל ביתי. אבל הפעם, כל מה שחשבה שיהיה רגיל – השתנה: במפגש עם החבר ואלרי, שמח בחיק אהובתו החדשה והזוהרת, מריה מגלה שה”חברות המושלמות” מתפוררות, שבעלה מעדיף לבלות בליּה, ושהיא נמצאת בצומת בו עליה לבחור בין הישארות שקטה בבית או לצאת לדרך חדשה – עם החלטות מפתיעות, חשבונות לא גמורים, התמודדויות משפחתיות ותחושת כוח נשי מתעוררת, הכל תוך כדי מסע בין עקשנות גברית, טלטלות לב, וגעגוע פשוט לקיץ שאין לו סוף.

– מיכל, תישארי כבר בבית. מה, אני צריך לגרור אותך

02

Hombre, no empuje, por favor. Uy, ¿ese olor viene de usted? —Perdone —murmuró el hombre, apartándose, y refunfuñó algo más, entre descontento y tristeza. Se quedó contando unas monedas en la palma, quizás ni para una botella alcanzaba. Rita no pudo evitar fijarse en su rostro. Curioso… no parecía alcoholizado. —Perdone, caballero… Yo no quería —algo le impedía girarse e irse. —No pasa nada. Él levantó la vista: unos ojos azules tan intensos, intactos por el tiempo. Sería de la edad de Rita, si acaso. Vaya… ni de joven había visto ojos así. Rita lo tomó del brazo, decidida, y lo apartó de la pequeña cola de la caja. —¿Le pasa algo? ¿Necesita ayuda? —intentó no fruncir la nariz. Por fin entendió Rita a qué olía el hombre. Sólo era sudor antiguo. Él calló, guardando sus monedas. Le costaba contar qué le ocurría. A una mujer. Desconocida. Tan guapa y bien arreglada. —Me llamo Rita. ¿Y usted? —Yuri. —¿Necesita ayuda? —de pronto notó que prácticamente se estaba imponiendo. A un vagabundo, además. Él le clavó, fugaz, esa mirada azul, buscando esquivar la suya. En fin. Rita ya iba a marcharse cuando él, forzándose, soltó: —Trabajo necesito. No sabrá de alguna chapuza, de reparar algo, trabajos domésticos… El pueblo es grande, bueno, pero yo aquí no conozco a nadie. Disculpe… Rita escuchó en silencio y él acabó murmurando. Se avergonzó. Ella pensó si podía dejar entrar en casa a cualquiera. Precisamente planeaba cambiar el alicatado del baño, su hijo prometió encargarse para no traer chapuceros, pero siempre anda liado… —¿Sabe poner azulejos? —preguntó ella. —Sé, sí. —¿Cuánto por un aseo de diez metros cuadrados? El hombre resopló. Se sorprendió de las dimensiones. —Habrá que verlo. Pero lo que usted quiera darme. Yuri hizo un trabajo impecable. Primero pidió permiso para ducharse—a Rita le alegró que se le ocurriera solo—y esperaba que no le dejara ninguna plaga. Le dio ropa de su difunto marido y él lavó la suya. Terminó la obra en un fin de semana: desmontó el viejo alicatado, limpió todo, colocó los utensilios en su sitio. Por la noche, el suelo y las paredes lucían relucientes y nuevas. A Rita le ponía nerviosa que Yuri acabara. Parecía un sintecho, ¿dejarlo otra noche en casa o echarlo a la calle de madrugada? El sábado ella no pegó ojo, encerrada y alerta, pero Yuri, agotado, dormía a pierna suelta en el sofá. —¡Revise el trabajo, Margarita! —la llamó. Nada que añadir: el baño estaba perfecto. —Yura, ¿y usted de qué ha trabajado realmente? —preguntó, admirando el resultado. —Profesor de física. Terminé magisterio en Leningrado. —¿San Petersburgo, quiere decir? —Entonces era Leningrado. Por lo del alicatado… Cada hombre que se precie debe saber hacer estas cosas. O eso creo yo. Ella asintió y sacó el dinero acordado. No escatimó: le pagó lo que pensaba gastar en obreros. Yuri guardó el sobre sin mirar y fue a calzarse; su ropa ya estaba seca y vestía la suya. —¡Espere! ¿Así, sin más, se va a ir? —dijo Rita, casi indignada. —¿Y qué pasa? —se sorprendió, volviendo a clavarle esos ojos imposibles. —¡Pero al menos cene algo! Ha trabajado todo el día. Solo ha tomado té, ni quería parar. Él dudó, se balanceó y finalmente aceptó con un gesto. —Bah, venga, gracias. Rita comió con él un poco de pescado aunque después de las seis jamás cenaba. Pero era agradable estar con él. Yuri era simpático, buen conversador, y además, inteligentísimo. Pero siempre envuelto en una melancolía que no desaparecía ni con el baño ni el calor ni la charla. Se ve que para cambiar eso necesita tiempo. —Yura, ¿qué le pasó realmente? Perdone la pregunta. Calló un rato y contestó: —Verá, si empiezo a contarle sonará heroico, estúpido, fingido. Ocho años llevo escuchando historias parecidas. Pero la mía fue real. ¿Para qué le va a servir? —Simplemente me sorprende… que un hombre como usted esté en esta situación… Yuri la miró fijamente y luego ambos se levantaron a la vez. Se cruzaron, tropezaron y entonces todo sucedió solo. Rita jamás pensó que a los cincuenta y tres le podría pasar algo así. Siempre creyó que la pasión era cosa de jóvenes. Pasión de verdad, ardiente y desbordante. Después le confesó que, ocho años atrás, intentó ayudar a un alumno suyo, talentoso pero de mala vida, al que habían arrastrado a malas compañías. El chico no encontraba cómo salir y el profesor, Yuri Alexéievich, se encaró con el cabecilla: un joven sin escrúpulos de veintidós años. Ni tiempo a hablar tuvieron: le saltaron encima. Menos mal que Yuri practicaba judo toda la vida. Los desmontó fácil, pero al principal lo lanzó tan mal que pegó contra la pared y se partió la espalda. Murió. Yuri avisó él mismo a la ambulancia y a la policía, seguro de que a lo sumo sería exceso de defensa propia. Y eso, si era exceso: eran varios contra uno. Cumplió con la 105, salió con cuatro años de anticipación por buena conducta. Doce años le habían caído. —Y allí hay gente que vive —dijo simplemente sobre la cárcel. Y al volver, nadie lo esperaba. Su madre murió, antes había vendido su piso y vivía con su hermano. La cuñada fue muy clara: —Que ese expresidiario ni asome por aquí. Su mujer hacía tiempo que se había divorciado y rehecho su vida. Se marchó de San Petersburgo a Madrid (transformando la situación a un suburbio de las grandes ciudades de España), pero tuvo una suerte pésima: nadie le daba trabajo tras ocho años en la cárcel. Buscó chapuzas en un pueblo al que llegó de rebote, pero apenas recibía recelos, asco, a veces agresividad. Acabó en la calle. Un conocido, que le acogió las primeras semanas, finalmente le pidió que se marchara. —¿Y cuánto hace? —preguntó Rita, viendo el brillo de su cigarrillo. —Dos semanas, más o menos. Fumaba cigarros de Rita. Ella tenía una cajetilla olvidada, de las de fumar una vez cada lustro. Yuri quiso bajar a comprar, pero no le dejó. Rita no podía concebir cómo era vivir dos semanas en ninguna parte. A la luz de un cigarro era más fácil confesar, y Yuri confesó. Rita le había dado cobijo en su cama. Sería ridículo ocultarlo a esas alturas. —¿Pero tienes DNI? —Sí —rió—, pero sin padrón. Esa es la mayor parte del problema. Yuri se quedó. Rita le hizo un empadronamiento temporal, consiguió un trabajo: no de lo suyo, pero al menos algo. Vendedor en una ferretería: para empezar, suficiente. Los fines de semana, con turnos alternos, daba clases particulares y poco a poco fue reuniendo alumnos. Así, en un ambiente de amor y calma, pasaron dos meses y medio. Hasta que llegó el hijo de Rita. Calibró la situación y le pidió hablar fuera. —Tienes que echarlo. —¿Perdona? —Rita boquiabierta. Hacía mucho que no se metían en la vida del otro. —Que lo eches, te digo. Ese muerto de hambre no te conviene. ¿Por qué crees que está contigo? No tiene dónde vivir. Y tú, una ilusa. Rita le cruzó la cara de una bofetada. —¡No te atrevas! No te metas en mi vida. —Mamá, recuerda que yo soy tu heredero. No pienso repartir nada con ningún tío raro. Y si te casas con él, mal asunto. Yo velaré por mis intereses, tú no puedes reprochármelo. Si al menos fuera un hombre serio, con estabilidad, ni rechistaría. Pero así… —¿O sea, que la seriedad se mide por la hoja bancaria? ¿Pero tú qué educación has recibido? —Mamá… ya está dicho. Vuelvo en una semana. Que no esté aquí. Luego no te quejes, estás avisada. Rita entró en casa tratando de contener el llanto. —¿Es policía? —preguntó Yuri. —Perdona por no decírtelo… —No tenías por qué. —Es fiscal. Es muy bueno, Yuri. Solo… demasiado prudente. Se preocupa por mí. —¿Y qué piensas hacer? —la miró atentamente. Rita se sentó. ¿Qué hacer? No lo sabía. Pero si Dima amenazaba es que lo cumpliría. ¿Qué podría hacerle? Hasta devolverse a prisión… Rita no quería ni pensarlo, pero con su hijo cabreado, todo era posible. —La primavera… —dijo Yuri—. ¿Nada se te ocurre? Si tú no puedes, lo digo yo. Ella asintió, conteniendo lágrimas. Se sentía entre la espada y la pared. No quería perder a Yuri, pero tampoco veía salida con su hijo dispuesto a todo. —He ahorrado algo. No alcanza para un terreno aquí, pero un poco más lejos, sí. Ponemos de momento una caseta y vamos levantando la casa a ratos. Seguiré con mis clases particulares, y si hay que apretarse, también puedo. Construiré un hogar para nosotros. ¿Qué dices? Rita quedó en shock. Yuri se puso nervioso. —Sé que estás acostumbrada a la comodidad. Será solo tiempo. Luego lo tendré todo arreglado y bonito. —Yur… yo también tengo ahorros. Puedo ayudar a construir —dijo pensativa. —Jamás te pediría eso. —¡Si ni me lo pides! Lo quiero para nosotros. Yuri la abrazó, besó su cabeza. Rita sintió calor, seguridad, amor. Quién iba a decir que ese sentimiento llegaría a su edad… Lo hicieron todo en tiempo récord. Compraron el terreno, Yuri quiso que la titularidad fuera de ella, pero Rita no accedió. —Yo ya tengo propiedades. Que nos echaran de allí no quiere decir que no las tenga. Tú no tienes nada. Déjame… ¡que tengo heredero! —ironizó, recordando las palabras de Dima. Pusieron una caseta, llevaron la luz y Yuri, remangado, empezó con la casa. Luego supieron que no alcanzaban los ahorros, así que él triplicó su ritmo con las clases. Se montó un rincón para dar clases online, donde nadie vería que enseñaba desde una caseta. Todo el dinero iba para la casa. Poco a poco. Las noches cálidas de verano, extendían una manta en su terreno y miraban las estrellas. —¿Qué sientes? —preguntaba Yuri, abrazando a Rita. —Siento un segundo aire —respondía ella. —El segundo aire lo siento yo. Lo que tú deberías notar es mi amor. Y ella, claro, lo notaba. Rita se acercó un día a por ropa de abrigo, estaba llegando el otoño. Y a por mantas, y algo de menaje. Se encontró a Dima fumando en la cocina. —Hola, hijo. Vengo solo un minuto. ¿Cómo te va? Él la miró, sorprendido: la madre parecía otra, morena y rejuvenecida. —Mamá, ¿qué te pasa? No llamas. —Bueno… tú siempre ocupado, prefieres llamar tú. —¿Por qué nunca te encuentro en casa? —No vivo aquí. Solo paso a recoger unas cosas. ¿Puedo? Dima se quedó boquiabierto. Su madre había cambiado, ya no solo por fuera: era… más ligera, más feliz. —Cuando la casa esté lista te invitaré. Pero ahora tengo prisa, lo siento. Rita llenó dos bolsas corriendo, le dio un beso en la mejilla mientras pasaba y siguió a lo suyo. —Mamá, ¿qué te ocurre? —llamó él. Rita se giró desde la puerta, sonrió grande y respondió: —¡Segundo aire, Dimi! Y amor. Sobre todo amor. ¡Hasta pronto, cariño! —rió y salió de casa corriendo. No había tiempo: ese día tocaba levantar el porche.

– Oiga, caballero, pero no empuje Uff, ¿ese olor

00

מה הבאת לארוחת עשר, יונתן… גבינה לבנה או צפתית? שמת גם עגבנייה עם מלח? – ככה צחקו עליו בכיתה. אבל המורה עמדה ללמד את כל הילדים שיעור חשוב. הפעמון צלצל, בכיתה היה רעש, ריחות סנדוויצ’ים וצחוקים, ויונתן ישב בפינה – עד שלפתע, המורה נכנסה ונתנה לכולם להבין מה באמת חשוב: לא מה שיש לך בתיק – אלא מה שיש לך בלב. הסיפור המרגש על יונתן מהכפר, על המשפחה העובדת קשה ועל שיעור שלעולם לא ישכח: טוב לב לא מודדים בבגדים יפים, אלא בכבוד ואנושיות.

מה יש לך היום לארוחת עשר, יונתן… גבינת צאן או לבנה?

01

מה הבאת לך היום לאכול, יניב… גבינת צאן או גבינה טרייה? וגם עגבנייה עם מלח? ככה צחקו חברי הכיתה עליו. אבל המורה הייתה בדרך ללמד את הילדים שיעור חשוב. הייתה הפסקה. בכיתה היה רעש, צחוקים, דפים מקומטים וריח של לחמניות שנפתחו בחיפזון. יניב ישב בשולחן שלו, מסתגר מהרגיל. לא בגלל שלא רצה לדבר… אלא כי מגיל צעיר חונך לא להפריע. הוא פתח לאט את התרמיל, כאילו אפילו רשרוש השקית היה חזק מדי. הוציא חבילה עטופה בנייר פשוט, טיפה שמנוני בקצוות… והניח על המחברת. ואז משולחן מאחור נשמעה קריאה: — מה יש לך היום לאכול, יניב? גבינת צאן או גבינה טרייה? הבאת גם עגבנייה עם מלח? ואז… צחוקים. צחוקים שלמלעיגים נראים “תמימים”… אבל למי שעליו צוחקים, הם כמו אבנים לתוך הנשמה. יניב קפא. לא בפעם הראשונה. מאז שהצטרף לכיתה ב’, יניב היה “הילד מהכפר”. הילד עם הבגדים היותר פשוטים. הידיים לעיתים סדוקות מהקור. הנעליים המשופשפות. הדיבור הרגוע, הלבבי. ובעיקר… הילד שלפעמים הריח מחציר, ממכלאה, מעבודה קשה. שלהם זה הצחיק. של יניב… זו הייתה החיים. הוריו היו אנשים חרוצים. עבדו בחקלאות, גידלו כמה כבשים, גינה קטנה, וחצר שכל יום מתחיל בה לפני הזריחה. יניב לא התעורר בבוקר רק לבית הספר. הוא קם בשביל לעזור. לפעמים סחב מים. לפעמים אסף עצים. לפעמים ראה את אמא שלו עם ידיים אדומות מקור ולחיים שרופות מרוח, אבל תמיד עם אותו המשפט בפה: — “לך, בני… תלמד… רק הלימודים יוציאו אותך מהקושי.” יניב למד. לא בשביל ציונים. לא בשביל מחמאות. אלא כי זו הייתה התקווה היחידה. כששאר הילדים שיחקו אחרי בית הספר, הוא הכין שיעורים לאור נורה עמומה במטבח. עם כפות ידיים שמריחות עדיין מאדמה. לפעמים על בטן ריקה. אבל עם נחישות שאפילו הוא לא ידע מאיפה באה לו. ובכל זאת… בהפסקות תמיד היה מושא לצחוק. — “תראו את יניב, שוב אוכל גבינת צאן!” — “היי, שמת מלח על העגבנייה?” — “הבאת את הכבשים איתך לבית הספר?” צחקו. יניב שתק. נשך את שפתיו, השפיל מבטו ועסק באוכל שלו. הוא ידע אמת שהם לא הבינו: לא כל הילדים יכולים שיהיה להם הכל. יש כאלה שיש להם רק מה שהוריהם מצליחים לאסוף בקושי רב. אבל באותה הפסקה – הקריאות היו חדות מהרגיל. אחד התלמידים קם והתקרב לשולחן של יניב: — קדימה, יניב… תן לטעום! — נראה אם זו באמת גבינת צאן! ושוב פרצו צחוקים. יניב אחז בחבילה בשתי ידיים. לא מפחד… אלא מבושה. בושה שלא שייכת לילד… אלא לעולם ששכח מהי אנושיות. ואז… דלת הכיתה נפתחה. המורה נכנסה. היא לא צעקה. לא עשתה מהומה. אבל המבט שלה חתך את האוויר בכיתה כמו סכין. היא שמעה את המילים האחרונות. ראתה את הצחוקים. ראתה את החבילה האחוזה בידיו של יניב. לרגע השתררה דממה. דממה כבדה… כזאת שמבינה שנעשתה טעות. המורה ניגשה לאט לשולחן. — יניב… מה יש לך שם? — שאלה ברוך. יניב הרים את מבטו, עיניו לחות אך ניסה להיראות “חזק”. — כלום, המורה… רק… אוכל… היא חייכה בעצב. — זה לא “רק” אוכל, יניב. — זו העבודה של ההורים שלך. זו הדאגה של אמא שלך. זה ההקרבה שלהם. ואז פנתה לכיתה. ושם… העניקה לכולם שיעור אמיתי. לא באלימות. לא בעונשים. אלא באמת. — תתביישו לכם, — אמרה בשקט אך בתקיפות. — אתם צוחקים על ילד שאוכל גבינת צאן ועגבנייה עם מלח… — אבל אתם יודעים כמה עבודה יש מאחורי קוביית גבינה אחת? הילדים שתקו. חלק השפילו מבט. המורה המשיכה: — יניב תלמיד טוב. חרוץ. מכבד. — הוא לא מפריע, לא מתלונן, לא מבקש כלום. — ואתם משפילים אותו רק כי אין לו “מה שיש לכם”? היא עשתה הפסקה, ואמרה בקול שנשאר באוויר: — אנשים לא נקבעים על פי בגדים יפים. — ולא על פי מה שיש להם בתיק. — אלא על פי הלב הטוב. הביטה על כל אחד ואחת. — ואם לא תלמדו טוב לב עכשיו… — אולי תגדלו עם כסף… אבל בלי נשמה. הכיתה השתתקה. יניב החזיק את האוכל מולו ובפעם הראשונה… לא הרגיש קטן. המורה התכופפה אליו ולחשה: — תאכל בשקט, יניב. — ואל תתבייש אף פעם במה שאתה. יניב הנהן. ונגס באוכל שלו. לאט יותר מהרגיל. אבל הלב שלו הרגיש קל יותר. באותו יום, חלק מהילדים שתקו. לאחרים היה מביך. אולי חלקם למדו משהו. הכי חשוב… יניב הבין שהבעיה אינה בו. אלא בלב שכל מי שצוחק על עבודתם של אחרים. ואולי הסיפור הזה הוא לכולנו… לזכור שמאחורי כל “ילד מהכפר” יש משפחה שעובדת עד כלות. ולפעמים… עגבנייה עם מלח וחתיכת גבינה זו לא “סיבה לצחוק”… אלא אהבה בצורתה הפשוטה ביותר.

מה הבאת היום לאכול, יונתן… גבינת כבשים או לבנה?

01

״סבא, תראה!״ – לילה לחצה את אפה לחלון. – ״כלבה!״ מאחורי השער התרוצצה כלבת רחוב שחורה, מלוכלכת, עם צלעות בולטות. ״שוב הכלבה הזו,״ רטן פבלו אברהם כשהוא גורב מגפיים. ״שלושה ימים היא פה מתרוצצת. קדימה-קדימה, זוזי מכאן!״ הוא הניף מקל. הכלבה קפצה אחורה, אך לא ברחה. התיישבה חמישה מטרים משם והביטה — רק הביטה. ״סבא, אל תרדוף אותה!״ — לילה התפעלה בשרוולו. — ״היא בטח רעבה וקפואה!״ ״יש לי מספיק דאגות!״ נענע אותו הסבא. ״עוד לי להכניס פרעושים ומחלות הביתה. החוצה!״ הכלבה משכה את זנבה והתרחקה. אך כשפבלו אברהם נעלם בדלת, היא שוב חזרה… …לילה גרה אצל סבא כבר חצי שנה, מאז שהוריה נהרגו בתאונה. פבלו אברהם אימץ אותה אליו, למרות שמעולם לא הסתדר במיוחד עם ילדים. התרגל לשקט, לשגרה. ועכשיו — ילדה שמבכה בלילות ותמיד שואלת: ״סבא, מתי אבא ואמא יחזרו?״ איך אפשר להסביר שלעולם לא? הסבא רק נאנח ונסוב הצדה. קשה היה לשניהם — גם לו, גם לה. אבל לא הייתה ברירה. אחרי האוכל, כשהסבא נרדם מול הטלוויזיה, לילה יצאה חרש לחצר. בקערה שבידיה — שאריות מרק. ״בואי, ז׳וז׳ה,״ לחשה. — ״זה השם שנתתי לך. יפה, נכון?״ הכלבה התקרבה בזהירות, ליקקה את הקערה עד תום, ואז נשכבה, עיניה מלאות הודיה ונאמנות. ״את כלבה טובה,״ ליטפה אותה לילה. — ״מאוד טובה.״ מאותו רגע לא ז׳וז׳ה לא עזבה את הבית. שמרה בשער, ליוותה את לילה לבית ספר והחזירה. כשהסבא יצא, נשמע בכל השכונה: ״שוב את? כמה אפשר?!״ אבל ז׳וז׳ה כבר ידעה — הסבא הזה נובח, אך לא נושך. השכן שמעון מיכאלוביץ’, שקפץ לגדר, צפה במתרחש. יום אחד אמר: ״אתה, פבלו, סתם רודף אותה.״ ״למה לי צריך כלבה — כמו כאב שיניים!״ ״ואולי,״ התחיל שמעון, ״ה׳ שלח לך אותה לא סתם?״ פבלו אברהם רק פלט נשיפה… עבר שבוע. ז׳וז׳ה עדיין גרה ליד השער, בגשם ובקור. לילה המשיכה בחשאי להוציא לה אוכל, והסבא עשה עצמו שלא רואה. ״סבא, אפשר להכניס את ז׳וז׳ה למבואה?״ התחננה לילה בארוחת הערב. — ״יותר חם שם.״ ״לא ולא!״ הרעים הסבא באגרוף על השולחן. ״בבית אין מקום לחיות!״ ״אבל היא…״ ״שום אבל! מספיק עם השטויות שלך!״ לילה שתקה בפנים נפולות. הסבא התהפך לילה שלם במיטה. בבוקר הציץ החוצה. ז׳וז׳ה התכרבלה בשלג. ״עוד מעט תמות…״ חשב, וחש נקיפות מצפון. בשבת לילה הלכה לאגם להחליק על הקרח. ז׳וז׳ה כמנהגה בעקבותיה. הילדה צחקה על הקרח, הכלבה ישבה על הגדה והשגיחה. ״תראה איך אני מחליקה!״ קראה לילה, גלשה למרכז — ופתאום קרח נסדק. הילדה נפלה למים הקפואים. ז׳וז׳ה קפאה לשנייה — ואז זינקה אל הבית. פבלו אברהם קרא את הנואש בנביחותיה, ראה אותה תופסת במכנסיו, מושכת לחצר. ״את משוגעת?״ – לא הבין. אך הכלבה לא ויתרה — ייללה, רצה והפעם הוא התרוצץ בעקבותיה. ״לילקה!״ צעק ודהר. ראה כתם שחור ומים גועשים. שלף מקל ארוך, זחל על הקרח. תפס את לילה, משך לחוף, כל אותה עת ז׳וז׳ה נובחת ומעודדת. כשהוציא אותה — הייתה כולה כחולה. שפשף אותה בשלג, נשף, התפלל. ״סבא,״ לחשה לילה. — ״איפה ז׳וז׳ה?״ הכלבה ישבה שם, גם היא רועדת מקור ומפחד. ״היא פה,״ לחש הסבא. — ״פה.״ מאותו יום משהו השתנה. הסבא לא גער יותר בכלבה — אבל גם לא הכניס אותה פנימה. ״סבא, למה? היא הצילה אותי!״ ״הצילה, הצילה. אבל אין מקום בשבילה אצלנו.״ ״למה לא?״ ״כי ככה נהוג אצלי!״ הסבא כעס על עצמו — למה? לא ידע. סדר זה סדר — אבל לבו כאב. שמעון קפץ לשתות תה. שוחחו. ״שמעתי מה היה,״ אמר. — ״כלבה חכמה, צריך לשמור עליה.״ ״שומרים — לא מגרשים, לא? רק שלא תהיה בתוך הבית.״ ״איפה היא ישנה בקור הזה?״ ״ברחוב — היא כלבה!״ שמעון הניד בראשו: ״מצילה את הנכדה — ואתה… לֵא-אכפתיות זה.״ ״לא חייב לה כלום! נתנו לה לאכול — די והותר!״ ״אבל, בן אדם — מה עם הלב?״ ״הלב לא מיועד לבעלי חיים!״ שתק. ידע שמיותר להתווכח. פברואר היה מקפיא ממש. כל ליל סופה, הבית התנדנד. הסבא הספיק רק לפנות שלג — למחרת שוב חצר מכוסה לבן. ז׳וז׳ה עדיין שם — רזה וסמרטטת. לא זזה מהשער. ״סבא, תראה — היא בקושי חיה.״ ״היא בחרה בה — לא אנחנו.״ ״אבל היא…״ ״די! כמה אפשר עם הכלבה הזאת?״ בערב לילה לחששה לפתע: ״היום לא ראיתי את ז׳וז׳ה… אולי חולה?״ ״אולי הלכה סוף-סוף.״ ״סבא! איך אתה יכול?״ ״היא לא שלנו! זרה! לא חייבים לה כלום!״ ״חייבים,״ ענתה לילה. ״היא הצילה אותי. ולנו — אפילו פינה חמה לא נתנו.״ ״אין מקום! זה לא גן חיות כאן!״ לילה ברחה לחדר, סבא נשאר לקרוא בעיתון — אך לא הצליח. בלילה התחוללה סערה. הסבא נדד במיטה. ״מזג אוויר כלבי…״ חשב, וכעס על עצמו – “מה אכפת לי בכלל?” בבוקר שקט. הוא הציץ החוצה — החצר שקעה בשלג. ליד השער — כתם שחור בשלג. לבו שקע. הוא דשדש בשלג ועמד. שם שכבה ז׳וז׳ה — מכוסה כמעט כולה, רק אוזניים וזנב מבצבצים. ״זהו,״ חשב, ״נפטרה…״ והלב נשבר. הסבא כופף, ניער שלג — הכלבה צורחת, כמעט חסרת הכרה. ״טיפשה… למה לא הלכת?״ לחש לה. כששמעה את קולו התרוממה טיפה, לא יכלה. הסבא התבונן — ואז חבק אותה ברוך, הרים בזרועות חלשות. הכלבה הייתה קלה — רק עצמות ופרווה. ״תחזיקי מעמד,״ מלמל בדרכו הביתה. הניח אותה על שמיכה ישנה ליד התנור. ״סבא?״ לילה הופיעה בטריקו. ״מה קרה?״ ״התקררה. שתתחמם.״ לילה פנתה — ״היא בחיים?״ ״כן. תביאי לה חלב חם.״ ישבו יחד. הסבא ליטף את ראשה: ״איזה בן אדם אני. כמעט עד מוות הבאתי אותה… והיא האמינה, העקשנית.״ ז׳וז׳ה פקחה עיניים — במבט מודה. לילה מזגה חלב. הכלבה בקושי התרוממה, ליקקה את הקערה. שניהם ישבו, התמלאו שמחה — כאילו נפל נס בביתם הקטן. לקראת ערב כבר התרוצצה, והסבא רטן: ״זמני! תתחזק — תצאי שוב!״ — אבל לילה ראתה את הסבא קוצץ לה בשר ומכסה היטב. היא ידעה: הוא כבר לא יגרש אותה. בבוקר, ז׳וז׳ה רדפה אחרי כל תנועה שלו — בחשש, בתקווה. הסבא התלבש, יצא, הביט על הכלביה הישנה ליד המחסן. ״לילקה! בואי רגע!” לילה קפצה, אחריה ז׳וז׳ה. הסבא הראה על כלבייה מרופטת. ״הגג חור, הקירות רטובים. צריך לתקן.״ ״למה, סבא?״ ״איך למה? עומדת ריקה, זה לא בסדר.״ גרר קרשים ופטיש, העלה גג חדש, צקצק על המסמרים. ז׳וז׳ה ישבה, הבינה למי בונה הסבא. הכלביה נמלאה שמיכת פוך, קערות אוכל ומים. ״הנה, מוכן.״ לילה שאלה ברעד: ״זה לז׳וז׳ה?״ ״ולמי עוד? בבית אין לה מקום, אבל בחוץ — שיהיה לה כמו שצריך.״ לילה חיבקה אותו: ״תודה, סבא!״ ״בסדר, רגעי. זמני, כן? עד שנמצא לה בית אמיתי.״ הוא ידע שאין חפץ — הבית הזה שלה עכשיו. השכן שמעון התקדם, חייך: ״אמרתי לך, פבלו — לא סתם קורה דבר.״ ״עזוב אותך מאלוהים שלך,״ התעקש הסבא. ״פשוט ריחמתי.״ ״רחמים — סימן של לב טוב.״ הסבא עצר, הביט בז׳וז׳ה חוקרת את ביתה החדש, לילה מלטפת. ידע — עכשיו הם משפחה. לא שלמה, אולי מוזרה, אבל משפחה. ״טוב, ז׳וז׳ה,״ לחש. — ״זה גם הבית שלך.״ הכלבה הביטה בעיניים עמוקות. ונשכבה, כדי לראות תמיד את הדלת — שם גרים האנשים שלה.

סבא, תסתכל! נעה הצמידה את אפה לשמשה. כלבה!

00

סבא, תראה! – לילה מצמידה את האף לחלון – כלבלב! מאחורי השער התרוצץ כלב רחוב שחור, מלוכלך, עם צלעות בולטות. – שוב הכלבה הזאת, – רטן פבלו יצחקוביץ’, תוך כדי שהוא נועל מגפיים. – שלושה ימים כבר מסתובבת כאן. עופי מכאן! הוא הניף מקל. הכלבה קפצה צעד אחורה, אבל לא ברחה. התיישבה כחמישה מטרים מהשער, והמשיכה להסתכל. פשוט להסתכל. – סבא, אל תרדוף אחריה! – לילה תפסה אותו בשרוול – היא בטח רעבה וקפואה! – לי יש מספיק דאגות! – נופף בידו הזקן – עוד יתפוס לנו פרעושים, תביא מחלות. עוף מכאן! הכלבה קיפלה זנב והתרחקה. אבל כשפבלו יצחקוביץ’ סגר את הדלת אחריו – היא חזרה… …כבר חצי שנה שלילה גרה אצל סבא, מאז שהוריה נהרגו בתאונת דרכים. פבלו יצחקוביץ’ לקח את הנכדה אל ביתו, למרות שמעולם לא הסתדר במיוחד עם ילדים. אהב את השקט שלו, את הסדר הקטן שהיה רגיל אליו. ועכשיו – ילדה קטנה, שבוכה בלילות, ושואלת שוב ושוב: “סבא, מתי אמא ואבא יחזרו?” איך מסבירים שלעולם לא? הזקן רק מלמל משהו והסיט את המבט. היה להם קשה לשניהם – גם לו, גם לה. אבל לא הייתה ברירה. אחרי ארוחת הצהריים, כשסבא נרדם מול הטלוויזיה, לילה התגנבה בשקט לחצר. ביד – קערית עם שאריות מרק. – בואי לפה, ג’וז’ה – לחשה הילדה – כך קראתי לך. שם יפה, נכון? הכלבה התקרבה בזהירות. ליקקה את הקערה עד תום, ואז נשכבה, הניחה את ראשה על הכפות, והביטה – מלאת תודה, נאמנות. – את ילדה טובה, – הילדה ליטפה אותה – ממש ממש טובה. מאותו יום ג’וז’ה לא עזבה את שער הבית. שמרה על המדרכה, ליוותה את לילה לבית הספר, חיכתה לה. וכשפבלו יצחקוביץ’ יצא לרחוב – הרעים קולו בכל השכונה: – שוב את! כמה אפשר?! אבל ג’וז’ה כבר ידעה: האדם הזה נובח, אבל לא נושך. יום אחד, השכן שמעון מנחם, שהסתובב ליד הגדר, אמר: – חבל שאתה מגרש אותה, פבלו. – מה פתאום! מי צריך כלבה? – אולי – אמר שמעון – אלוהים שלח אותה לכאן במיוחד בשבילך? פבלו יצחקוביץ’ רק נחר באף… עברו ימים. ג’וז’ה המשיכה לחכות בחוץ – בגשם, ברוח, בשלג. לילה המשיכה להאכיל אותה בסתר, וסבא – כאילו לא שם לב. – סבא, אפשר להכניס את ג’וז’ה למבואה? יהיה לה חם יותר שם. – לא ולא! – הוא דפק באגרוף על השולחן – אין חיות בבית! – אבל היא… – בלי “אבל”! נמאס לי מהשטויות שלך! לילה נעלבה ושתקה. באותו לילה, פבלו יצחקוביץ’ התקשה להירדם. בבוקר הציץ מהחלון: ג’וז’ה שוכבת מכורבלת בשלג. “עוד רגע תמסור את נשמתה,” חשב. ורע היה לו בלב. בשבת לילה הלכה לבריכה – להחליק על הקרח. ג’וז’ה ליוותה אותה, חיכתה על שפת הבריכה. — תראה איך אני מחליקה! – קראה לילה, והחליקה למרכז הבריכה. הקרח נחרק. ואז נשבר. לילה צנחה למים הקרים. בידיים ניסתה להיאחז, צעקה, אבל הכול נבלע ברעש. ג’וז’ה עמדה רגע קפואה. ואז רצה ישר הביתה. פבלו יצחקוביץ’ חטב עצים. שומע – נביחה פראית. מתברר – הכלבה התרוצצה בחצר, יבבה, תפסה אותו במכנסיים, גררה לשער. – מה קרה לך, השתגעת? – לא הבין הזקן. אבל ג’וז’ה לא ויתרה. יללה, התרוצצה, משכה מעיל, בעיניה – דאגה גדולה… ופתאום, פבלו הבין – “לילה!” – צרח, ורץ עם הכלבה אל הבריכה. ג’וז’ה הובילה אותו – צופה לאחור לשנייה, ואז רצה קדימה. הוא ראה כתם כהה, שמע התזות. – תחזיקי חזק! – נופף במקל ארוך – תחזיקי, נכדתי! הוא זחל על הקרח, החזיק בג’קט, משך אל החוף. כל אותה עת, ג’וז’ה נבחה לצידו, עודדה. כשהוציא אותה, לילה הייתה כחולה כולה. פבלו יצחקוביץ’ שפשף אותה בשלג, נשף בפניה, התפלל לכל הקדושים. – סבא, – לחשה לבסוף – ג’וז’ה… איפה ג’וז’ה? הכלבה ישבה לידם, רועדת מקור ומהלם. – היא פה, – אמר הסבא בקול חנוק. – פה. מאותו יום משהו השתנה. פבלו כבר לא צעק על הכלבה. אבל לתוך הבית – לא הרשה לה להיכנס. – סבא, למה? – לילה לא ויתרה – היא הצילה אותי! – הצילה, הצילה. אבל מקום אצלנו – אין. – למה? – ככה זה! – סיכם הזקן. הוא כעס על עצמו. למה? לא ידע. “סדר זה סדר,” שכנע את עצמו. אבל הלב התקשה, כל פעם שראה את עיני הכלבה. שמעון בא לתה, ישבו ונשנשו עוגיות. – שמעתי מה היה – פתח בזהירות שמעון. – שמעתי, – רטן פבלו יצחקוביץ’. – כלבה טובה. חכמה. – קורה. – צריך לשמור על כזו. פבלו משך בכתפיים: – שומרים. לא רודפים יותר. – לא רודף, אבל איפה היא ישנה בקור הזה? – רחוב – איפה? כלבה, לא? שמעון הניע בראש. – מוזר אתה, פבלו. חיי נכדה הצילה – ואתה… כפוי טובה זה נקרא. – לא חייב לה כלום! – התפרץ פבלו – מאכילים, לא מרביצים – די! – אבל מה עם הלב? – אנשים צריך לאהוב, לא כלבלבים! שמעון השתתק. הביט בו בעצב. פברואר היה אכזרי. סופות ושלגים, כאילו החורף רצה להראות מי הבוס. פבלו בקושי הספיק לפנות נתיבים – בלילה שוב התכסו. וג’וז’ה – ליד השער. רזה, שיער סתור, עיניים כבויות. לא עזבה. – סבא, – לילה מושכת בשרוול – היא בקושי חיה. – היא בחרה – לא הכרחנו. – אבל היא… – די! – הרעים הזקן – כמה אפשר על כלבה? לילה נעלבה, שתקה. בערב, כשסבא קרא עיתון, אמרה בשקט: – היום לא ראיתי את ג’וז’ה. – אז מה? – לא הרים עיניים. – כל היום לא נראתה. אולי חלתה? – אולי הלכה סוף סוף. דרך צלחה. – סבא! איך אתה יכול לדבר ככה? – איך שצריך! – הניח העיתון – היא לא שלנו. את מבינה? זרה! לא חייבים לה כלום! – חייבים, – אמרה לילה חרישית. – היא הצילה אותי. ואנחנו אפילו מקום חם לא נתנו. – אין מקום! – דפק באגרוף – זה לא גן חיות! לילה בכתה וברחה לחדרה. הסבא נשאר לבדו, עם עיתון שלא נקרא. בלילה פרצה סופה נוראה. קירות רעדו, הרוח יללה, השלג היכה על השמשות. פבלו התהפך במיטה, לא נרדם. “כלבלבית של מזג אוויר,” חשב. ואז כעס על עצמו: “מה זה ענייני בכלל?” אבל ידע – זה כן ענייו. על הבוקר נרגע הכול. פבלו קם, הכין תה, הביט החוצה. החצר מכוסה עד החלון. שביל איננו. ובשער… משהו כהה בערימת השלג. “בטח אשפה,” חשב, ולבבו צנח. שם מעיל, גרב מגפיים. הלך בשלג עד הברכיים. התקרב לשער – ואז עמד. בשלג שכבה ג’וז’ה. לא זזה. כמעט קבורה לגמרי – רק אוזניים וקצה זנב מבצבצים. “זהו זה, נגמר לה,” חשב. ופתאום הרגיש – משהו בו נשבר. הסיר את השלג. הכלבה כמעט לא נושמת. לא פקחה עיניים. – אה, את… טיפשה. למה לא הלכת? ג’וז’ה הרגישה בקולו, ניסתה להרים ראש – לא יכלה. פבלו עמד, הביט. “אז שיהיה,” חשב, והרימו אותה בזרועותיו. הייתה קלה – רק עצמות ופרווה. אבל פשרה, חיה. – תחזיקי מעמד, – מלמל, נכנס לבית – תחזיקי מעמד. הניח אותה סמוך לתנור, על שמיכה ישנה. – סבא? – לילה בדלת – מה קרה? – זה… היא קפאה שם. שתחזור לעצמה. לילה קפצה אל הכלבה: – היא חיה? סבא, היא חיה? – בטח. תביאי לה חלב חם. – מיד! – רצה למטבח. הסבא ליטף בשקט את ראשה, וחושב: “איזה מין בן-אדם אני? כמעט גמרתי אותה. והיא – לא ויתרה. האמינה, כלבה!” ג’וז’ה פקחה עיניים. הביטה עליו – מלאת תודה. ופבלו נחנק בגרונו. – החלב מוכן! – הניחה לילה קערה ליד הכלבה. ג’וז’ה ליקקה לאט, עוד שלוק, עוד שלוק. סבא והנכדה הביטו – שמחים, כאילו נס התרחש. בערב כבר התרוממה. בלילה – עשתה צעדים ראשונים. וסבא כל הזמן מלמל: – זה זמני! ברגע שהיא תתחזק – החוצה! אבל לילה ראתה איך סבא נותן לה את נתחי הבשר הכי טובים, מכסה בשמיכה, מלטף בלהט. “לא יגרש אותה,” ידעה. “לעולם לא.” בבוקר קם סבא, ראה אותה שוכבת ליד התנור. הסתכלה עליו, לומדת אותו. – נו, חזרת אל עצמך? – מלמל, לובש מכנסיים. הכלבה חבטה בזנב. בזהירות. אחרי הארוחה, לבש סבא מעיל, יצא לחצר. סקר את הכלוב הישן בצד. שנים לא גר שם איש. – לילה! – קרא – בואי לכאן רגע! הילדה רצה. ג’וז’ה אחריה, צמודה אליה. – תראי – מצב מביך – הגג חור, הדפנות מתפרקות. כדאי לתקן. – למה, סבא? – מה למה? – רטן – מבנה עומד סתם, זה לא כמו שצריך. הביא קרשים, מסמרים, פטיש. תיקן בגג, רטן – מסמרים לא מתאימים, קרשים קצרים מדי. ג’וז’ה ישבה, צופה. הבינה – זה בשבילה. עד הצהריים, הכלוב עם גג חדש, שמיכה בפנים, קערות אוכל ומים. – הנה, – ניגב זיעה – מוכן. – סבא, – לילה לחשה – זה בשביל ג’וז’ה? – ולמי עוד? – נהם – בבית אי-אפשר, אבל בחוץ – מגיע לה משהו כמו שצריך. לילה חיבקה אותו: – תודה, סבא! תודה! – יאללה, יאללה, – הניף יד – זה זמני! עד שנמצא לה משפחה אמיתית. אבל ידע בליבו – לא יחפש אף אחד. וגם ג’וז’ה – שייכת אליהם. אז בא שמעון, הסתכל על הכלוב, על הכלבה, על לילה המאושרת. חייך: – אמרתי לך, פבלו – לא סתם אלוהים שלח אותה. – עזוב אותי, – נהם פבלו – פשוט ריחמתי עליה. לא ביג דיל. – ברור שריחמת. יש לך לב טוב – רק החבאת אותו עמוק. פבלו רצה להתווכח – ושתק. הביט בג’וז’ה מסדרת לעצמה מקום, בלילה מלטפת. והבין – עכשיו הם משפחה. לא שלמה, אולי מוזרה, אבל משפחה. – בסדר, ג’וז’ה, – לחש – זה גם הבית שלך. הכלבה הביטה בו זמן רב, נשכבה ליד הכלוב – לראות את דלתות הבית. הבית של האנשים שלה.

סבא, תראה! נעם הצמידה את אפה לחלון. כלבה!

04

תתרחק ממני! לא הבטחתי לך חתונה! ובכלל, אני אפילו לא יודע של מי התינוק הזה. אולי בכלל הוא לא שלי? אז תמשיכי הלאה, ואני כבר הולך לדרכי. – כך אמר ויקטור לוולנטינה ההמומה. והיא עמדה, לא מאמינה לאוזניה ולעיניה… האם זה אותו ויקטור שאהב אותה והיה סוחב אותה על הידיים? האם זה אותו ויטצ’יק, שקרא לה וליושקה והבטיח לה גן עדן? מולה עמד גבר מבולבל וקצת עצבני – וממש זר… וליושקה בכתה שבוע, נפרדה לנצח מוויטצ’יק בגל של דמעות. אך כשראתה את גילה – כבר שלושים וחמש – ואת הפשטות שלה, והסיכוי הנמוך לאושר נשי, החליטה ללדת… בזמן, וליה ילדה בת בכיינית – קראה לה מאשה. מאשה גדלה ילדה שקטה, נעימה ולא גרמה לאמא שלה שום צרות. כאילו ידעה – לצעוק או לא, זה לא ישנה דבר. מוצרי קוסמטיקה לאימהות וליה לא הייתה אמיצה במיוחד כלפי בתה – הייתה מטפלת, מכינה אוכל, קונה לה צעצועים – אבל לא תחבק, לא תלטף, לא תצא איתה לגינה. את זה לא עשתה. מאשה הקטנה הייתה מושיטה ידיים לאמא, אבל וליה הייתה דוחה אותה – עסוקה, עייפה, כואב לה הראש. ייתכן שאינסטינקט האימהות פשוט לא התעורר אצלה… כשהייתה מאשה בת שבע – קרה הפלא: וליה הכירה גבר. ולא סתם – הביאה אותו אליה הביתה! כל השכונה רכלה – מה וליה עשתה! מי זה הזר הזה? איזו וליה קלת דעת. הגבר – לא מהסביבה, לא רציני, מחליף עבודות, אולי נוכל… צריכים זהירות! תזונת ילדים וליה עבדה בסופר המקומי והוא עזר לה לפרוק סחורה – כך התחיל הרומן. ולא עבר זמן רב – וליה הזמינה את ‘החתן’ להיכנס אליה לדירה, והפכה אותו לדייר קבוע. השכנים לחשו – מה עם הבת? מי זה בכלל? ועוד הוא שקט כל כך – בטח מסתיר משהו. אבל וליה לא שמעה לאף אחד. אולי הבינה: זו ההזדמנות האחרונה לאושר. לאט-לאט דעת השכונה עליו השתנתה. קוראים לו איגור. הבית של וליה היה במצב קשה – ללא יד גברית. איגור תיקון את הכניסה, גג, גדר, כל יום משהו נוסף, והבית קיבל חיים חדשים. כשראו שיש לו “ידיים זהב”, השכנים ביקשו עזרה – הוא עזר למי שצריך, לאחרים דרש כסף, מזון או קופסאות שימורים. לוליה לא הייתה בהמה, והייתה מתקשה להשיג שמנת, חלב, גבינה – וכעת המקרר היה מלא פינוקים בזכות איגור. פשוט, לאיגור היו ידי זהב – אופה, טבח, נגר – הכול הוא עשה. וליה, שמעולם לא הייתה יפיפייה, נראתה פתאום טוב יותר, מחויכת, שלווה ורכה יותר. היא הפכה יותר חמה כלפי מאשה – חייכה אליה, ולפתע גילו לה שתי גומות בלחיים – ומאשה כבר התחילה בית הספר. יום אחד ישבה מאשה על המרפסת והסתכלה איך איגור עובד במיומנות, אחר כך רצה לבית חברתה ובחזרה – ואז, כשהגיעה בערב, מצאה בחצר… נדנדה! – לי? דודי איגור? אתה הכנת לי נדנדה?! – שאלה בהתרגשות. – בטח, מאשולה! רק בשבילך! – ענה איגור ונדנד אותה. היא עפה קדימה ואחורה, מאושרת מכל העולם. וליה יצאה מוקדם לעבודה, אז איגור לקח על עצמו גם את הבישולים והאוכל. הוא לימד את מאשה לבשל, לערוך שולחן, להכין עוגות. בחורף, איגור היה לוקח ומחזיר את מאשה לבית הספר, נושא לה את התיק ומספר לה סיפורים על חייו – איך טיפל באמו החולה, מכר דירה בשבילה, ואיך אחיו גירש אותו מהדירה המשפחתית. סיפר לה, שתדע – מה הם אנשים קרובים. הוא לימד אותה לדוג, לקום מוקדם לדייג, ולחכות בסבלנות לדג. קנה לה את האופניים הראשונים, ולימד אותה לרכב. חבש את ברכיה כשהתרסקה ונפלה. – איגור, הילדה תשבור את עצמה! – התלוננה וליה. – היא תלמד ליפול ולקום, – הוא השיב. באחד מערבי ראש השנה, איגור קנה לה זוג מחליקים אמיתיים. כל המשפחה אכלה בשולחן שאיגור ומאשה הכינו, התבדחו, הרימו כוסיות. בבוקר מאשה מצאה את המחליקים עטופים תחת העץ – והתרגשה עד דמעות. אחר כך יצאו יחד, איגור ניקה שלג מהקרח ולימד אותה להחליק בעדינות – בהתחלה נפלה, עד שלמדה לעמוד איתנה. כשהצליחה להחליק בלי ליפול, קפצה עליו בחיבוק: – תודה על הכול! תודה, אבא… הפעם – איגור בכה. מהתרגשות. ניגב דמעות, שלא תראה, אך הן קפאו מיד. מאשה גדלה, עברה ללמוד בעיר. התמודדה עם כל הקשיים שכולנו פוגשים, אבל איגור היה שם תמיד – בוגר, תומך, דואג. הוא היה איתה בזמן הסיום, הביא לה מזון מהבית, ליווה אותה לחתונה – אפילו ליד חלון חדר הלידה עמד עם הבעל, חיכה לנכדים. היה להם תמיד לַצִידָהּ. לא כסתם דודי איגור, אלא כאבא. כשהלך לעולמו, עמדו מאשה ואימה ליד קברו – הורידו קומץ עפר, ומאשה נאנחה: – להתראות, אבא… היית האבא הכי טוב שיכולתי לבקש. תמיד אזכור אותך… הוא נשאר בליבה – לא כדוד איגור, לא כחורג – אלא כאבא אמיתי. כי לפעמים אבא הוא לא מי שהביא לעולם, אלא מי שעמד לצידך, שחלק איתך שמחה וכאב, שלא עזב אף פעם.

תתרחקי ממני! אני לא הבטחתי לך חתונה! ובכלל, אני אפילו

01