מה פתאום לבד? ענתה היא, לא, מה פתאום, יש לי משפחה גדולה!
מזכרות עם ערך
יעל כבר כמה שנים גרה לבדה בבית קטן בפאתי היישוב. ובכל פעם שהיו פונים אליה כאילו היא בודדה, היא רק חייכה:
מה פתאום לבד? יש לי משפחה ענקית!
השכנות היו מחייכות, מהנהנות בנימוס, אבל מאחוריהן היו מחליפות מבטים ולוחשות משפחה? איזה שטויות. אין לה לא בעל ולא ילדים. היא חיה רק עם החיות שלה
וזה בדיוק העניין: יעל קראה לחיות שלה המשפחה שלי. ולא היה אכפת לה ממה שחושבים ביישוב שמי שמחזיק חיות, זה רק בשביל עניין איזה עז, כמה תרנגולות, אולי כלב לשמירה וחתול נגד עכברים.
אבל יעל גידלה חמישה חתולים וארבעה כלבים וכולם, לא תאמינו, גרו איתה בבית, במיטה, בסלון, לא בחצר כמו שנהוג לומר.
השכנים דיברו ביניהם: אין טעם לדבר איתה. רק תצחק עלינו. לה ולחיות הכי טוב בבית, זה מה שהיא אומרת.
חמש שנים עברו מאז שאיבדה יעל את בעלה ובנה באותו יום: הם חזרו מדיג בכינרת, ותאונת דרכים קטלה אותם.
כשחזרה לעצמה, הבינה יעל שאינה מסוגלת להישאר בדירה שכל פרט בה מזכיר את האהובים שאינם; לא ללכת באותן דרכים, לא להיתקל במבטים הרחמניים של השכנים.
תוך חצי שנה מכרה הדירה, עברה לכפר קטן בגליל, קנתה בית קטן בפאתי היישוב, ויחד איתה עברה גם החתולה נoga. בקיץ גידלה גינת ירק, ובחורף עבדה בקפטריה של מושב סמוך.
את שאר החיות אספה לאט-לאט: אחד נמצא בתחנת אוטובוס, אחר הופיע ליד הקפטריה.
כך התאספה סביב יעל משפחה מכל טוב נשמות שאבדו בעולם ומצאו אצלה התחלה חדשה, לא פחות משהן ריפאו אותה, היא ריפאה אותן.
אהבה וחמלה מזה לא היה חסר, וגם אוכל תמיד נמצא. יעל ידעה שלעולם לא תוכל לאסוף אליה את כל חיות הרחוב, ושוב הבטיחה לעצמה: מעכשיו עד כאן.
באחד מימי מרץ, אחרי כמה ימים חמימים שוב חזר קור ושלג ירושלמי נדיר, עם רוחות חזקות שנתנו תחושה של חורף אמיתי.
יעל מיהרה לאוטובוס האחרון לשכונתה עם שתי שקיות כבדות: קצת אוכל לה, הרבה לחיות. היא חייכה לעצמה והבטיחה בליבה לא להתפתות להביא עוד חיה.
אבל הלב, כמו שאומרים, רואה מה שהעיניים לא שמות אליו לב. רגע לפני שעלתה לאוטובוס, מבטה נמשך לספסל, ומתחתיו רבצה כלבה גדולה, מכוסה שלג, עיניה כבויות כמו ויתרה על העולם.
האנשים חלפו סביב, ממהרים ומכונסים בצעיפים. איש לא הבחין, כנראה, אבל יעל מיד שכחה מהאוטובוס ומההבטחות. היא הניחה את השקיות וניגשה אל הכלבה, שליטפה קלות ברגליה.
ברוך השם, את חיה, לחשה, בואי, מתוקה, תלכי איתי…
הכלבה לא התנגדה, אבל אפילו לא ניסתה לזוז היא כבר עזבה בליבה את העולם.
יעל לא זכרה איך נשאה לבדה את הכלבה ושתי השקיות לאולם ההמתנה בתחנה המרכזית. היא התיישבה בפינה, החלה לשפשף ולחמם את רגלי הכלבה, דוברת אליה בעדינות.
יאללה, תתעוררי, אנחנו עוד נלך הביתה. תהיי אצלנו הכלבה החמישית כדי שיהיה מספר זוגי, קרצה יעל.
מהשקית שלפה קציצה; הכלבה סירבה, אחר כך השתכנעה, נשימת החיים חזרה לעיניה.
לאחר שעה, כשכבר לא היה אוטובוס, עצרו לה טרמפ. יעל אלתרה קולר מרצועה, קראה לה רוני, והשתיים יצאו יחד.
הרכב שעצר היה חמים. היא הסבירה בחיוך: אני אשב עם הכלבה על הברכיים, שלא ילכלך, הנהג הרגיע: לא מזיז לי, שתישב היכן שנוח לה.
רוני נדבקה ליעל, שנשקה לראשה ברוך. בשתיקה נסעו, שלג בירושלים עף בחלון, מחמם בגוף ובנשמה.
הנהג גנב מבט האישה שישבה לצידו עם הכלבה בשמיכה הייתה עייפה אך שלווה. כשהגיעו לביתה, התעקש לעזור עם השקיות והדלת הישנה בחצר כמעט התפרקה בכניסת שלג הוא התנדב להחליף את הצירים מחר.
מתוך הבית פרץ שילוב של נביחות ויללות. יעל פתחה את הדלת, וכל משפחתה התרוצצה החוצה.
מה, התגעגעתם? איפה אלך בלעדיכם? תכירו עכשיו אנחנו אפילו יותר.
רוני הכלבה עמדה צמודה ליעל, הכלבים הניפו זנבות והחתולים חיטטו בשקיות.
מה נעמוד? צחקה יעל תיכנס, אם לא מפחידה אותך המשפחה שלנו. אולי כוס תה?
הוא נשאר רגע, אבל מיהר: מאוחר, המשפחה שלך חיכתה לך. תאכילי אותם.
למחרת צהריים יעל שמעה דפיקה בגינה. הנהג, שמו דני, כבר היה עסוק בקידוח והתקנת צירים לשער. הוא חייך:
שלום, אתמול שברתי, אז תקנתי אני דני, ואת?
יעל
החיות קבלו אותו בסקרנות, התמסרו לליטופים.
יעלי, אל תעמדי בקור תיכנסי. עוד רגע אסיים, ותעשי לי כוס תה. יש גם עוגה באוטו, ועוד פינוקים לכולם.
חיים לבד, כמשפחה, אינם סותרים. לפעמים, מאלה שנדמים לבד, בוקעת חמלה שגדולה מכל משפחה רגילה; וכשאתה פותח את הלב לחסרי הישע, לפעמים גם דלת הלב שלך נפתחת מחדש. כי משפחה זו לא רק דם וקשר, אלא גם חום וקצת אהבה פשוטה, שמחברת בין נשמות אבודות.
המשך סיפוריך בשמחה, שתפו מחשבות וחיים, ותתנו ללב שלכם להישאר פתוח.
