“מה, את לא מתביישת לדבר כך על אמא? הרי אמא היא לב המשפחה – גם כשקשה, גם כשהיא חולה ומבולבלת! את מדברת על מוסדות, על דירות, על כסף… אבל זו האמא שבלילות חיפשה לי פירות, עשתה לי תה עם לימון, כל חייה עבדה בשלושה מקומות כדי שחלילה לי לא יחסר כלום. ועכשיו היא חלשה, תלויה בי – ופתאום כולם זוכרים דירות, שוכחים אהבה. תחזיקי רגע, תחשבי: את מוכנה להפסיד את הדבר הכי יקר בחיים – את אמא? ילדים גדלים, שוכחים את לילות המחלה, את הדאגה, את ההקרבה. רק כשאין – מרגישים באמת יתומים, לא משנה בני כמה. אמא היא בית, שורש, נחמה. גם כשהיא חולה, חלשה, אולי כבר לא רואה, לא הולכת – אצלי היא תמיד תהיה מסודרת בפינצטה, עם שמלה יפה, קצת בושם ועוגה כמו מהילדות. כל יום נחגוג – ננפח בלונים, נשיר קריוקי. כי עד שיש אמא – יש אור, יש כוח. כל עוד הלב שלה פועם – יש למה לקום בבוקר. הדבר הכי חשוב – להגיד לה כל יום: אמא, אני אוהבת אותך. את הטובה בעולם. רק תישארי איתי, תמיד.”

אוי, אני בחיים לא הייתי מצליחה. בן אדם נהיה ירק. אפשר להשתגע עם חולים סיעודיים! צריך לשלוח אותם למוסד. ואל תסתכלי עליי ככה! למה להיות יותר מדי רחמנית? הנה, חיות מרדימות. אז מה. ואנחנו כל כך הומניים. ויש עוד איזה עם שמעיפים שם את הזקנים להר גבוה, עוזבים אותם. ועוד… רצתה להמשיך אסנת, אבל איילת קטעה אותה:
אסנת, תתבישי לך בכלל לדבר ככה! זאת אמא שלנו! איזו הר? השתגעת?
טוב, קודם כל זאת לא בדיוק שלנו, אלא שלכם. היא אמא של בעלי, וזה, תסכימי, הבדל משמעותי. וגם אם הייתה שלי הייתי עושה אותו דבר כשהמצב נהיה ככה. איילת, זה בסדר לטפל בתינוקות, הם מתוקים כאלה! אבל כשמבוגר נהיה חסר אונים? סליחה, עם ריח כזה! ואין תקווה! כן, בכלל, רציתי לשאול מה עם הדירה של אמא? מאז שלקחת אותה אליך, הדירה עומדת ריקה. אני חושבת שצריך למכור. לפני שהמחירים ירדו. אצלנו ליותם צריך ללמוד, רון רוצה להתחתן. הרי לנו זה נחוץ יותר. בת מאוחרת יש לך, מתי היא כבר תגדל? תוותרי לטובת אחיך ו… אסנת לא גמרה.
איילי! איילונת שלי, איפה את? נשמע מהחדר.
תיכנסי. אמא התעוררה, איילת דחפה אותה לכיוון הדלת.
הראש שלה התפוצץ, אמא הרגישה לא טוב והיא לא ישנה כבר שלושה ימים. בכל זאת עברה בה מחשבה: אולי שמעה את השיחה? בושה כזאת!
נכנסה לחדר. צריך לפתוח את החלון. ריח כבד, מחניק. אבל לאמא קר מאוד, היא תמיד רועדת. איילת לוקחת אותה ושמה עליה צעיף. לקול הצעדים עיניה נעות, מזדקפת. מסדרת קלות את שיער ראשה. איילת מביטה בידיים הכבדות, המיוסרות, כאילו סנפירים, והאצבעות דקיקות. נימים בולטים מתפתלים. היא משחקת ביניהן. עיניה מביטות לנקודה שאינה. לא רואה אמא. אומרים שאולי עוד תחזור לה ראייה באחת העיניים, אבל איילת כבר מזמן לא מאמינה. ניגשה, בשגרה החליפה סדין, בגדים. האכילה. אמה התכרבלה ונרדמה. איילת רצה לרופא. לשאול, לקבל עצה. הראש סחרחר, רצתה לברוח מהכול.
הרבה התלוננה. שאין שיפור, שקשה לה. הרופא, איש מכובד עם זקן, מילא במהירות טפסים, אנשים חיכו בחוץ. הרים אל איילת עיניים עייפות.
אולי זה בגלל העבודה… יש הרבה, התחילה לגמגם.
עבודה יש. רופאים אין. אם היה לי סם פלאים והייתי מחלק לכולם, היו פחות תורים ופחות חולים, חייך מעט.
איזה סם? אפשר להשיג? שאלה בתקווה.
נעורים. למה ישר נעצבת? זה המצב. את עייפה, נשברת, זה מובן. אבל אמא שלך? היא התלוננה? כשהיית ילדה, היית חולה? היא קמה אלייך בלילה? שאל והרכיב שוב את המשקפיים.
איילת נאנחה. הזיכרון פרש לה מצעד. הנה היא, בת שמונה, חולה. אמא לוקחת אותה בידיים ומטלטלת, קשה לה אבל סוחבת. מביאה תה עם לימון, איכשהו השיגה חמוציות. באחת בלילה בא לה לפתע לשתות מיץ חמוציות אמא הלכה, בלילה, וחזרה עם פירות יער. מאיפה? לא ידוע. בבוקר החום ירד, איילת נרדמה, אמא הלכה לעבודה. מאז ומתמיד, אמא עבדה בשתיים-שלוש עבודות, שרק לה יהיה הטוב ביותר.
פעם, בדצמבר, עמדו מול חנות. שם הייתה שמלה כסופה מנצנצת ואמא מביטה בה בעיניים מתפעלות. ואז הסתובבה, ליטפה את לחי איילת המשיכו לקנות לה מעיל, מגפיים. לאמא לא קנתה כלום. גם היה עוגה. יפה, לבן-ורוד. קטנה אמנם, אבל בעוני של אז עוגה כזו הייתה כמו אגדה. כמעט את כל העוגה אכלה איילת. לאמא נשאר רק קצת קרם מלמעלה. השליכה על אמא מבט אשם, והיא חיבקה אותה “לא נורא, ביתי. נסתדר, אקנה לך עוד עוגה”.
ילדים גדלים. שוכחים כמה ההורים השקיעו בהם. גם את היית קטנה, חסרת אונים, לא? ועכשיו אמא שלך הפכה לכזאת. ומה את… מה תעשי לה? מבינה, קשה לך, אבל תחשבי רגע, יקירה… ומה אם יום אחד אמא שלך לא תהיה… יהיה לך זמן, לא תצטרכי לקום בלילה. תהיי שבעת רצון אז? אמר הרופא בקור.
לא… לא, פשוט. מה שייעצת, אעשה. סליחה… אשוב בהמשך! ברחה מהחדר.
לחייה בערו. מה היא עושה בכלל? איך אפשר בלי אמא? גם היא כבר בוגרת, הבת שלה גדלה, אבל רק אמא זה הכול. כמה פעמים התפרקה ובכתה לה על הברכיים. כשהיה קורה לה משהו הייתה סופגת בשקט, חוזרת אל מחשבה אחת: “עוד מעט זה ייגמר. ואוכל ללכת הביתה, לאמא. היא תנחם, תרחם, תעזור”.
הטלפון צלצל. זה היה יעקב, אחיה.
מה אתה רוצה? אסנת כבר הייתה. דירה? קחו הכול, נמאסתם, גרגרנים. אמא כל כך דואגת לך! תמיד שואלת עליך. ומי טיפל בך כששכבת שלושה חודשים? מי דאג לנו, לי ולך? אמא! ניתקה בזעם.
הלכה בגשם, לא הרגישה בשלוליות. מרחה דמעות על הפנים. עברה מול חנות. פתאום שמלה. כזאת כמו פעם. הסתערה לעבר הבובה.
נשאר רק מידה זו. לך זה קטן מדי, לחשה המוכרת.
אני יודעת! תורידי, תעטפי. זה לא בשבילי. לאמא. היא רזה. לי ברור שלא ייכנס, ניגבה את האף.
המוכרת רק מצמצה. השמלה הזו… כל כך יפה. ומה? עכשיו תחזור הביתה, תלביש את אמא יפה. בדרך קנתה עוגה, כזו של ילדות. ורוד-לבן. אמא לא תראה אותה, אז מה. תספר לה כמה היא יפה.
טסה במדרגות. פתחה דלת. שומעת הבת שרה. נכנסה. ושירה יושבת ליד סבתא, מלטפת את ראשה ושרה. והאמא מחייכת.
איילת באה. לכי תנוחי, איילת. את עייפה, הילדה שלי, התשושה שלי. ממש עינת אותי, פרשה יד, מנסה לאתר איפה איילת.
מחנק בגרון. קשה לנשום. כל אחד והניסיון שנשלח אליו. לא כולם עומדים בו בכבוד. ואיילת כמעט קרסה.
אמא! התפרצה אל כפות ידיה של אמא.
הנה ההרגשה ההיא. ההורים חיים אנחנו ילדים. אין אנחנו יתומים. לא משנה בני כמה. 10, 20, 40, 60. כל אחד צריך אמא.
אמא, קניתי לך שמלה. כמו בזכוכית הראווה אז, כסופה. וגם עוגה. עכשיו נתלבש ונשתה תה. יאללה, איזו יפה תהיי! סירקה לה את השיער.
אמא מיששה את השמלה, חייכה בלבול. הלבישו אותה. איילת סידרה לה את השיער. שירה רצה להביא בושם, שפתון סבתא שמה. שמה מים לתה.
ישבו, שתו, נזכרו. ואיילת חשבה כמה אמא יפה! פניה שלוות, טובות. אין כמעט פנים כאלה היום. הם עוזבים עם הדור ההוא. לא משנה כמה רע, כמה כואב לא זזה תלונה, לא נשמע אנחה. דפיקה בדלת. פתחו. יעקב, האח, עם פרחים ואננס.
למה אננס? הופתעה איילת.
פעם אמא רצתה ואי אפשר היה לקנות. עכשיו, כל יום, רוצה אביא. תסלחי לי, איילה. ואל תתייחסי לאסנת. שתלך, רשעה. שיהיה לה רק טוב. לא צריך דירות. תחזיקי אותה אצלך, כשתבריא תעבור אליי. נבוא לאכול עוגות! ענה יעקב.
נכנס, התפעל מהשמלה. ואמא צחקה, נבוכה. כאילו לא הייתה חולה.
מכאן זרמו לילות אחרים. איילת דמיינה, עד שזזה לה הנשמה, מה היה אילו אמא לא הייתה. עכשיו נלחמה על כל יום עבורה בשיניים, נואשות, בכל הכוח.
תמיד פחדתי לבוא ולגלות, שאמא כבר לא פה. היא נהייתה תינוקת רחצתי, סירקתי. לחשתי לה: “רק תחיי! לא משנה איך. רק שתהיי כאן…” סיפרה איילת לכל המשפחה.
גרשה את הדכדוך מהבית. ניסתה לחייך יותר. סיפרה לאמא בדיחות. אמרה לה שתכף תעמוד על הרגליים. וכל יום הפכה לחג קטן. שירה והיא ניפחו בלונים, תלו בכל הבית, שרו קריוקי. אמא כל כך אהבה שירים! והיה לה קול נהדר. אפילו התחילה לשיר איתן.
איילי, יש לך משהו צהוב? שאלה פעם אמא.
איילת השמיטה את הסמרטוט. עליה הייתה שמלה צהובה עם פרחים.
את רואה טיפה? אֵלִי, איזה אושר! אמא! קפצה אליה.
ולאט לאט, בהתחלה נצמדה לקיר, אמא התחילה ללכת. ולי, לאיילת, לא הייתה שמחה גדולה מזאת. לא נתנה לה לחזור לדירה שלה. שיישארו יחד. קרובות.
שלוש בנות יגורו אני, את, שירה. מלא דברים להספיק! רצית ללמד אותי להכין חלות, התבניות עדיין בארון. כל הזמן העוגות יוצאות לי שרופות. יעקב הבטיח לבוא, נישקה לאמא.
אח בא, גדול, שני מטר, חזק. אמא קראה לו “גור דובים”, בצחוק. הוציא את אמא בידיים לגינה, שם על ספסל, בעצמו התיישב. ואיילת התבוננה איזו אמא יש להם, מטופחת, עם מעיל חדש, כובע נאה. כבובה.
לראשונה רוגע. צעד ועוד צעד. הכול אפשרי ותיקון אפשר. רק תישארי, אמא. לשמוע את קולך בכל יום. כי אצלך יש אור, ומים, וחיים. כמו פרח שלא יכול בלי שמש ומים. אמא היא כל מה שצריך.
ואיך לאחל משהו יותר מזה? שדופק האמא לעולם לא יחדל. שיתמלאו חייהן מחיבוקים ומופתעים קטנים זר פרחים ביום סגריר, שמלה חדשה, גם אם אין לאן לצאת. כל אחת, בכל גיל תשמח בזה. וטיפת בושם.
והמילים הכי חשובות, שחייבים לומר כל עוד אפשר:
אני אוהבת אותך, אמא. תשארי תמיד, אמא! את הטוב ביותר, שיש לי בחיים!