את כבר עברת את החמישים, מי כבר צריך אותך, גיחך בעלי. אבל אילנית החליטה לבדוק.
בעלי של אילנית, מרדכי בן-ציון לוי, היה אדם עם תיאוריות. לא עם אחת, כמובן היו לו קרוב לעשרים, וכולן, בעיניו, ברזל מוצק. למשל: שחמין טוב עושים רק עם בשר בקר, שחתולים חכמים יותר מכלבים, שטלוויזיה צריך לראות עם עוצמת קול ארבעים ושתיים לא פחות ולא יותר. אך התיאוריה המרכזית שלו הייתה: אחרי חמישים, אישה כבר לא מעניינת גברים.
ולפעמים היה מנסח זאת באקדמיות: “ככה הטבע סידר, אילנית, זה לא אישי.”לעיתים בחן פילוסופי: “זו המציאות, אי אפשר להתווכח איתה.”ולפעמים, לרוב כשהיא התגנדרה או מרחה שפתון, בתמימות משפחתית: “את כבר חמישים, מי כבר צריך אותך.”
לא כשאלה, כעובדה.
אילנית הייתה בת חמישים ושתיים. עבדה רואת חשבון בחברת בנייה, עשתה הליכה בפארק כל בוקר, בערבים קראה ספרים, ובשבתות אפתה עוגות שמרדכי טרף בהנאה בלי לחבר ביניהן לבין השאלה למי היא נדרשת בכלל.
עשרים ושש שנים חיו יחד. מרדכי השמין, הקריח והעצים את תיאוריותיו. אילנית לא. או לפחות, לא בדיוק באותו אופן.
החברה שלה, רותם, הבינה את זה ראשונה.
תגידי, את קולעת לעצמך שאת יפה? אמרה יום אחד על כוס קפה, תוך מצמוץ משוגע מעט שמבשר משהו חשוב במיוחד.
עזבי, ענתה אילנית, מוחזרת מיד.
ברצינות. את פשוט מהממת. ושמעי, בואי נרשם לאתר הכרויות. סתם, בשביל הניסוי.
אילנית הניחה את הספל על השולחן.
את השתגעת לגמרי?
רק נרשום פרופיל מושקע. נעלה תמונה יפה. נראה מה קורה.
לא יקרה כלום, אמרה אילנית. אני כבר חמישים. למי אני נדרשת.
תוך כדי, קלטה את עצמה משננת מילים והנגנה של מרדכי בן-ציון לוי.
רותם לא ידעה לשכנע פשוט עשתה הכל כך שאי אפשר היה לסרב באמת. בערב ההוא הופיעה אצל אילנית עם מחשב נייד מתחת לזרועה, בקבוק יין ביד, והבעת פנים של מי שכבר הכריעה הכל.
עכשיו לעניין, פתחה מהרגע הראשון. בונים לך פרופיל. יפה, זריז, בלי ביצ’י סלאפים.
רגע, אילנית עוד לא הספיקה להוריד סינר. איזה פרופיל?
באתר הכרויות, אמרתי לך.
אמרת. ואני אמרתי לא.
אמרת “למי אני נדרשת”. זה שונה.
הן הביטו זו בזו. רותם עם מבט מלא ביטחון של מי שיודעת שהיא צודקת ורק מחכה שהאחרת תבין.
רותם, אני חמישים ושתיים.
אני יודעת, הרי אנחנו חברות שלושים שנה.
אז?
אז כלום. תתיישבי.
אילנית התיישבה. לא כי נכנעה, פשוט כי הרגליים כאבו. יום ארוך. דו”ח בעבודה. פקקים. אז היא התיישבה סתם לנוח רגע.
תביאי תמונה, ביקשה רותם, פותחת את המחשב.
איזה תמונה?
טובה. יש לך משהו טוב?
אילנית חשבה. התמונות האחרונות היו מאירוע חברה. שם היא בפינה, עם כוס, חצי מוסתרת, מביטה הצידה כי בדיוק מרדכי התקשר פעמים חוזרות לוודא מתי כבר היא חוזרת.
יש לי אחת מהסילבסטר, אמרה, לא בטוח.
תראי.
הראתה. רותם ניבטה ארוכות.
מעולה, פסקה. למה בחיים את תמיד שפופה, ועל התמונה את לא?
על התמונה אף אחד לא רואה אותי, ענתה אילנית, ומיד התפלאה שהגתה דבר כזה.
רותם בחנה אותה. שתקה רגע. ואחר פתחה את היין.
המילוי לקח זמן, בעצם רותם מילאה, אילנית ערערה. על כל סעיף.
“מה מטרת ההכרות”? אילנית, תכתבי “ידידות.”
אני לא רוצה שום ידידות.
לא משנה. תרשמי.
“ספרי על עצמך”. מה אני כותבת? “רואת חשבון, עושה חמין, חיה עם אחד שבטוח שבגיל חמישים כבר נגמר?”
נרשום: “אקטיבית, סקרנית, אוהבת לקרוא ולטייל.”
אני לא מטיילת.
את רוצה לטייל?
אילנית שתקה רגע.
רוצה.
אז לא שיקרנו.
בחרו את תמונת הסילבסטר. אילנית בשמלה בורדו, שיער אסוף, ובעיניים שלה משהו חי. מרדכי את השמלה הזו לא ראה ישן כשהגיעה בלילה ההוא.
סיימנו, אמרה רותם וסגרה את הלפטופ. הפרופיל באוויר.
ומה עכשיו?
פשוט מחכים.
למה מחכים?
תראי.
אילנית מזגה לעצמה יין. הביטה החוצה. ערב תל אביבי רגיל, פנס, ענפי עצ שקד חשופים, שום דבר מיוחד. מרדכי צפה בטלוויזיה בחדרו עוצמת קול ארבעים ושתיים, בדיוק. הלך הרוח תמידי.
“נו, שיהיה,” חשבה אילנית. “פרופיל, פרופיל. גם ככה, כלום לא יקרה.”
סיימה לשתות והלכה להדיח כלים.
למחרת בבוקר לא חשבה אילנית על הפרופיל. בכלל.
נסעה לעבודה, שקעה בדו”חות רבעוניים חצי יום, בצהריים אכלה מרק דהוי ממטבחון בקומת קרקע, ובשלוש תפסה את עצמה סופרת יונים על אדן החלון.
הטלפון היה בתיק.
בחמש התפתתה בכל זאת להציץ לבדוק מה עם מרדכי. אך לא היה דבר ממרדכי. אבל כן סימון אדום, עיגול ובה מספר.
11.
אחד-עשר הודעות. ביום אחד.
אילנית הביטה בטלפון. הטלפון השיב לה עין בעין. החזירה אותו לתיק, ישבה דקה, שוב שלפה.
אחד-עשר.
“בטח ספאמרים,” חשבה.
פתחה. לא ספאמרים אלא אחד-עשר גברים, עם תמונות, שמות, הודעות של ממש. היו שכתבו תמציתי: “שלום, פרופיל מעניין!” אחרים היו מאריכים. אחד, יונתן, בן חמישים וארבע, כתב שלושה קטעים על ספרים, על זה שמזמן לא פגש אישה עם מבט כזה בתמונה, ועל אהבתו לטיולים.
אילנית קראה פעמיים.
“גם אני סימנתי טיולים,” נזכרה, ונשכה מעט שפתיים, אך רק לרגע.
בערב התקשרה לרותם.
יש לי שם אחד-עשרה, פתחה, בלי לברך שלום.
כבר?! אמרתי לך! רותם שמחה.
יש אחד שכותב על ספרים.
תעני לו.
אני לא עונה.
אילנית.
מה, אילנית? אני נשואה, חמישים ושתיים!
תעני לו.
היא לא ענתה. באותו ערב הדיחה כלים וחשבה על יונתן ושלושת הקטעים שכתב.
“אני השתגעתי,” הרהרה.
אבל בבוקר בכל זאת פתחה את האפליקציה. המספר כבר לא היה אחד-עשר.
עשרים ושמונה.
אילנית התיישבה על קצה המיטה. מרדכי עוד ישן.
עשרים ושמונה איש כתבו לה בלילה.
היא דיפדפה בזהירות, כאילו תישבר האפליקציה בין אצבעותיה. הנה יוסי, בן ארבעים ושמונה, מהנדס, בצילום מצחיק עם חתול. הנה מיכאל, בן חמישים ושש, רציני עם עניבה, כתב: “את אישה יפה מאוד.” הנה דביר פה עצרה בן ארבעים ואחת, תמונה עם נוף הרי יהודה, רק שלוש מלים: “שלום, ספרי על עצמך.”
ארבעים ואחת. צעיר ממנה באחת עשרה שנים.
סגרה את הטלפון. ואז פתחה שוב.
בערב השני כבר עלה המספר על חמישים.
חמישים ושלוש הודעות. בעצם חמישים וארבע, בשעה שסופרת.
היא ישבה במטבח, שתתה תה, ודיפדפה באקראי כמו מי שנכנסה לקנות לחם ומצאה אוצר. הרי כאן עוד גבר, שלח שיר לא שלו, אבל חמוד. אחר כתב “מצאת חן בעיניי, אשמח להכיר יותר.” דביר מהרי יהודה שלח שוב, כי לא ענתה; היה סבלני, לא דחף: “אולי את עסוקה? הכול בסדר.”
הביטה על ההודעה לא מעט.
מרדכי משהו מלמל לטלוויזיה. הטלוויזיה ענתה בסדר משלה הם ידעו להסתדר.
“למי את כבר נדרשת,” נזכרה לפתע.
חמישים וארבעה בשני ימים. חלק בגילה. אחרים צעירים. אחד כתב שיר. אחר חיכה לתשובה בנימוס.
התיאוריה של מרדכי בן-ציון לוי חרקה כמו רצפת עץ ישנה, ולבסוף נפרמה.
אילנית גמרה את התה. הניחה את הספל בכיור. והסתכלה לראשונה אחרי הרבה שנים ממש, לא בחטף, על ההשתקפות שלה בזגוגית הכהה של חלון המטבח.
שם עמדה אשה בת חמישים ושתיים. זקופה, עם עיניים יפות. אישה שחמישים וארבעה גברים כתבו לה תוך יומיים.
וואו, לחשה אל הדמות שמנגד.
והשתקפותה הנהנה קלות.
הטלפון היה על השידה.
מרדכי שלח יד למשקפיו, שעמדו שם, ואותו רגע נדלק המסך: הודעה חדשה. מרדכי הרים את הטלפון בגישה של מי שאינו מצפה לדבר. הביט. קימט גבות.
הביט שוב.
על המסך נכתב: “דביר: בוקר טוב! חשבתי עלייך”
מרדכי בן-ציון התיישב לאט על מיטתו. כאדם ששמע זה עתה משהו חשוב, ועוד לא הבין מרגיע או מטריד.
אילנית, קרא.
היא הייתה במטבח, בישלה קפה. שמעה אך לא מיהרה.
אילנית!
רגע, באה.
נכנסה בשקט עם ספל ביד. מרדכי אחז את הטלפון, מהוסס, כמו חפץ חי שאינו יודע אם ללטף או להניח.
מה זה צריך להיות? ביקש לדעת.
אילנית הביטה במסך, אחר כך בבעלה, לוגמת קפה.
זו פשוט הודעה, ענתה.
אני רואה. ממי הדביר הזה?
מאתר הכרויות.
שתיקה. שתיקה מהסוג הטוב.
איזה אתר? נרשמת לשם?
כן.
למה?!
הניחה בעדינות את הספל על השידה. הביטה בו ארוך, לא בכעס, כמעט בסקרנות, כמי שיודעת את התשובה לשאלה.
ניסיתי את התיאוריה שלך, אמרה.
איזו תיאוריה?
זו על נשים אחרי החמישים. “למי את כבר נדרשת.”
מרדכי פער פה, סגר, הביט שוב בטלפון שלוש הודעות נוספות כבר המתינו, הציפו את המסך.
וכמה לא סיים.
חמישים וארבע, השיבה. ביומיים.
חמישים וארבע חזר אחריה בלחש, כמודד מספר. המספר לא הסתדר לו.
וחלקם צעירים ממני, השלימה אילנית, אספה את הספל ויצאה חזרה למטבח.
מרדכי בן-ציון לוי נשאר עומד בלב החדר, הטלפון בידו. מחוץ לחלון עלה יום רגיל הפנס כבר כבה, השקד שהה עירום, דרורים קפצו על האדן. הכל כרגיל, רק התיאוריה לפתע התנפצה בבת אחת.
באמת.
