8 ביוני
הלילה היה אוויר אביבי. שוב הלכתי הביתה, מסבכת את מפתחות הדירה בין האצבעות, ואז שמעתי את קולו.
נעה, חכי רגע.
הסתובבתי. מאיר שוב עמד בקצה הרחוב, ממש מתחת לחלון שלי.
באמת, מאיר, לא נמאס לך עדיין? כל ערב, שוב, אתה כאן. אתה לא מפספס אפילו יום אחד!
הוא שלף מבויש זר רקפות עטופות בעיתון.
רק רציתי לראות אותך, זה הכול…
לקחתי את הפרחים, קצת בעצבים.
תגיד, מה כבר אעשה איתך? תבין, מאיר, אין בינינו שום דבר, לא יהיה.
אני מנסה להסביר לך, פעם אחרי פעם. אתה כמו ילד קטן, כל יום אותו דבר.
אני פשוט… לא יכול להפסיק. אולי יום אחד יעבור לי.
זה לא יעבור, כל עוד תמשיך לרדוף אחרי.
הסברתי לך אלף פעמים, די!
אתה לא אומר לי כלום, ואני לא שלך!
אל תכעסי, נעה. זה לא מתאים לך, גם אם את מנסה. לילה טוב, שיהיו לך חלומות מתוקים,
אמר מאיר, פינה את דרכו לעזוב.
ואני לא החברה שלך!
צעקתי מאחורי גבו, יודעת שהוא כבר לא יענה.
לפעמים אני חושבת מתי בדיוק התחילה הטרגדיה השקטה הזאת. מאיר התאהב בי ברגע הראשון זוכרת, הגעתי לתיכון בירושלים, שנה אחת אחריו, והוא מיד נדבק אליי.
ישבנו יחד, שיחקנו בהפסקות, חשבתי שהוא חמוד, אפילו רציתי להיות לידו.
עכשיו, אחרי שסיימנו יחד י”ב, משהו בי השתנה.
לא יכולה להסביר למה, אבל כבר לא ראיתי את עצמי יחד איתו.
רואה אותו מבחוץ, מביט בי באותו מבט שקט כשחברים אחרים מלווים אותי הביתה, ואני מרגישה מבוכה אבל הוא רק מתקשה להעלים את הכאב.
בפנים נשבע לעצמו שיפסיק, ובבוקר, בלי להבין למה, הרגליים שלו מוליכות אותו שוב מתחת לחלון שלי.
אני יודעת תמיד שאפגוש אותו בכניסה לבניין.
הלב שלי מקווה שפעם אחת יראה אותי עם מישהו, ויחדל סוף סוף מהטקס הזה.
בלילה ההוא, ניגש אליי מישהו לא מוכר,
למה אתה כאן כל ערב? אתה מחכה למישהי?
מאיר הביט למעלה בפליאה, ופתאום ראה אותי שיער ג’ינג’י, מלא נמשים, בדיוק כמוני בילדותי.
כשליוויתי אותה היה איתה כלב קטן, זנב אדום מתנדנד.
חשבתי לעצמי שהיא שובבה, אולי קצת חצופה.
מאיר חייך,
אני מחכה לאושר, אבל כנראה שזה לא פה…
אולי אתה מחפש במקום הלא נכון,
חייכה אליי וחברה כלבתה חובקת סביב רגליה.
בוא נלך לחפש אותו יחד?
כל יום אני כאן אולי תצטרף?
אני ושלי, הכלבה.
שלושתנו, אולי נמצא.
מאיר שוב הביט בחלונות הדירה שלי רגע של היסוס, ואז אמר:
נו, יאללה, אני בא.
ויצאו יחד, לראשונה.
כשחזרתי באותו ערב, לא היה שם. אין זכר.
ניגשתי לספסל הקבוע, ופתאום הבחנתי אין אף אחד, הספסל ריק.
מישהו אחר תפס אותו?
מרחוק שמעתי נביחות כלב, ובקצה הרחוב ראיתי שניים הולכים יחד.
מאיר, לצד נערה ג’ינג’ית, עם חיוך אמיתי וטבעי, כלב קטן משחק מסביבם.
ופתאום צבט לי הלב.
פעם ראשונה שהוא לא מחכה לי.
הגאווה נשברה, רגש של רִיק הציף אותי.
הם התרחקו, ואני נותרתי לבד עם ספסל ריק ומחשבות חרישיות.
האם באמת זה מה שרציתי?
