“– מה, אני באמת לבד? – ענתה אולגה, – מה פתאום! יש לי משפחה ענקית! מזכרות עם משמעות” אולגה כבר כמה שנים גרה לבדה בבית קטן בפאתי מושב. ובכל זאת, כשהייתה שומעת הערות כאלו עליה, זה תמיד הצחיק אותה: – מה פתאום לבד? – הייתה עונה, – יש לי משפחה ענקית! הנשים בכפר היו מחייכות ומהנהנות, אבל מאחורי גבה היו משוחחות בינהן, מסמנות בתנועת אצבע ליד הרקה: משוגעת, איזו משפחה, בלי בעל, בלי ילדים, לבד עם חיות… ואותן החיות — זה בדיוק מי שאולגה קראה לו “משפחה”. ולא היה אכפת לה כלל מהסביבה שחשבה שאם כבר לגדל בעלי חיים – אז לפרנסה: פרות, עופות, כלב לשמירה וחתול אחד נגד עכברים. לאולגה היו חמישה חתולים וארבעה כלבים. וכל החיות, תארו לכם, גרות איתה בבית, לא בחצר איפה “שאמור” להיות מקומן. ככה אמרו השכנים. בינה לבין עצמה הן אמרו – אין טעם לדבר איתה, היא רק תצחק בחזרה: – עזבו, מספיק להם רחוב, איתנו בבית הרבה יותר טוב לכולם. לפני חמש שנים אולגה איבדה את בעלה ובנה ביום אחד. שניהם חזרו מדייג, ומשאית מהירה נכנסה בהם. כשאולגה הצליחה איכשהו לחזור לעצמה, הבינה שהיא לא יכולה להישאר בדירה שמזכירה לה כל רגע את יקיריה. היא מכרה אותה ועברה עם החתולה דוסיה לבית קטן במושב בקצה הארץ. בקיץ גידלה ירקות, בחורף עבדה במטבח המרכזי המושבי. וכך, לאורך השנים, הצטרפו אליה בעלי חיים בודדים, פצועי נפש כמוה. אבל הלב הטוב של אולגה ריפא גם אותם, והם נתנו לה אהבה בחזרה. אהבה וחום היה לכולם, וגם אוכל, למרות שלא היה קל. אולגה ידעה שאי אפשר להכניס אין סוף בעלי חיים, ועדיין… כשכבר נשבעה לעצמה שזו האחרונה – יום אחד, בליל סופה מפחיד פתאום, חיכתה לה הפתעה נוספת. אולגה מיהרה אל האוטובוס האחרון הביתה, סוחבת שקיות כבדות עם אוכל לה ולחיות. היא לא הרשתה לעצמה להסתכל מסביב, אבל משהו בלב גרם לה לעצור. מתחת לספסל שכבה כלבה קטנה, מכוסה בשלג, נטושה לגורלה. כל האנשים חלפו על פניה. לאולגה נשבר הלב – ושוב, היא פשוט לא יכלה להישאר אדישה. כך הצטרפה מילה, הכלבה החמישית למשפחתה המיוחדת של אולגה. ומכאן התחילה הרפתקה חדשה, מלאה חום, חמלה ואהבת חינם – כי משפחה אמיתית מורגשת בלב, לא במספרים. מזכרות עם משמעות – על הלב הבודד שהפך לבית מלא חיים, חום ואהבה.

מה, אני נראית לך לבד? ענתה היא, חס ושלום! המשפחה שלי ענקית!

מתנות עם סיפור

צופיה כבר שנים גרה לבד בבית קטן בצפון היישוב. עכשיו, כל פעם שמישהו העיר לה על זה, היא רק חייכה לעצמה:

מה פתאום לבד? השתגעתם? המשפחה שלי לא נגמרת!

המשפחתון של צופיה היה כל כך מגוון, שהשכנות הוותיקות היו מרימות גבה ומחליפות מבטים תוך כדי גלגול עיניים: בחיאת, זו משפחה? בלי בעל, בלי ילדים. לבד, רק עם חיות כמו איזה קוסמת…”

אבל צופיה, האכפת לה? את כל החיות שלה אלה בדיוק היו המשפחה שלה. דעת הקהל המקומית? נו, הדעה של מי שהרימו תרנגולות בשביל מרק, כלב בשביל השמירה, וחתול לאכול עכברים את זה השאירה להם. לה היו חמישה חתולים וארבעה כלבים, וכולם (החזיקו חזק) גרו איתה בתוך הבית. לא בחצר. ככה היה אצל צופיה.

הכפריות ידעו: המשוגעת הזאת, אי אפשר לדבר איתה. כשתפריח לה משהו על יותר מדי חיות, היא תצחק, תנופף עם היד: עזבו שטויות, פה כולנו אחד. ברחוב ראו מספיק עכשיו הגיע זמן משפחה.”

לפני חמש שנים איבדה צופיה את הבעל ואת הבן ביום אחד. חזרו מהדיג, מסעית חצתה את הכביש הפוך והעולם השפוי נגמר.

אחרי שהתאוששה קצת, הבינה שאי אפשר להמשיך בדירה שכל פינה בה משחזרת חיים שאינם, אי אפשר לקנות בסופר שרואה אותך בוכה, אי אפשר לחיות בין חיבוקים מנחמים. אז חצי שנה אחרי העבירה את עצמה ואת החתולה דאפי לבית קטן בשולי מושב בגליל. בקיץ עיבדה בגינה, בחורף התחילה לעבוד בחדר אוכל של הקיבוץ הסמוך.

בהדרגה, הצטרפו לבית עוד ועוד נשמות. כלב אחד גנב שווארמה בתחנת דלק, אחר הגיע לרחבת חדר האוכל ברעב. ככה, לאט לאט, הבית התמלא במשפחה של זנבות מצולקות כולם פעם לבד בעצמם עד שהחום של צופיה והחיבוקים שלה ריפאו גם את הפצעים הכי קשים.

אוכל היה לכולם, גם אם לפעמים היה צריך להסתדר עם קופסה של טונה וקצת טחינה. צופיה נשבעה לעצמה שהיא מפסיקה להביא חיות נוספות די כבר. אך, שבועת צופיה לא החזיקה הרבה זמן.

מרץ. השמש טעתה בעונה, פתאום בא קור מקפיא עם רוחות חדות, וכל האנשים שפשוט רצו הביתה קפאו בעודם מחכים לאוטובוס האחרון למושב. צופיה מיהרה, סוחבת שתי שקיות עמוסות מהסופר ומהחדר אוכל. היא שיננה לעצמה: לא להסתכל, לא לגלות חולשה, מספיק עם עוד חיות…”

אבל הלב של צופיה ראה מה שהעיניים לא רצו: לא הספיקה ללכת עוד עשרה מטר לכיוון האוטובוס, משהו גרם לה לעצור ולסובב את הראש. מתחת לספסל שכבה כלבה, העיניים שלה היו ריקות. מכוסה בשלג, בודדה, כמעט מתה.

ולמרות שעשרות אנשים רק פיזזו על פניה, מטמינים ראש בצעיף, אף אחד לא ראה באמת. הלב של צופיה צנח. האוטובוס, ההבטחות, הכל כבר לא היה חשוב. רצה, הורידה את השקיות, התכופפה אל הכלבה. היא פקחה עין, צופיה נשמה לרווחה, ברוך השם, את חיה! בואי, ילדה, אל תלכי…”

הכלבה לא זזה, לא נלחמה. בידיים רועדות, צופיה משכה אותה מתחת לספסל. איך היא הגיעה עם שתי שקיות ענק וכלבה קפואה לתוך התחנה לזה אפילו היא לא זוכרת.

מצאה פינה. ישבה והתחילה לעסות את הרגליים הקפואות של הכלבה, מניחה אותן בכפות מול עצמה ונושפת. יאללה, ילדונת, חיים חדשים ממתינים בבית. תרגישי טוב, תהיי הכלבה החמישית בשביל האיזון.

הוציאה מהשקית קציצה. הכלבה לא רצתה, אבל אחרי שנתנה לה להתחמם קצת, פתאום הנחירות התחילו לעבוד והאף זיהה קציצה טרייה. צופיה הניחה לה. שמי ליבי, החליטה. ליבי קיבלה את המנה וזכתה בחיים.

שעה אחרי כשלא נשאר זכר לאוטובוס, עמדה צופיה עם ליבי וצידניותיה על הכביש ומנסה לעצור רכב. מחגורה עשתה לה קולר ורצועה, לא שהייתה צריכה. הכלבה דבקה בה ברגל, אחוזת פחד.

אחרי עשר דקות בחור מקומי עוצר. לא אכפת לי, שתשב איתך, לא תעשה לבלגן. הוא ענה, כשצופיה התנצלה. ליבי התקפלה לה על הברכיים כשרביט קסמים.

ככה פשוט חם לנו, צחקה צופיה.

הנהג הציץ התעלם מהקולר המאולתר, הדליק חימום ברכב. הצחוק הפך לשקט נעים. צופיה מחבקת את ליבי, מביטה החוצה על הפנסים שמטיילים בין פתיתי שלג.

הוא עצר בפתח ביתה ועזר לה לשאת את השקיות. השלג נערם; בכניסה היה צריך ממש לדחוף את השער עד שנשבר.

אל תתרגש, נאנחה צופיה, מזמן צריך תיקון.

והנה, כל המשפחה קפצה החוצה: נביחות, יללות ושובל זנבות. צופיה פתחה חיבוק לכולם, מעניקה נשיקות. אז מה, דאגתם? הנה, חזרתי! קבלו את ליבי משפחתון בתוספת.

ליבי הסתתרה מאחוריה. הכלבים סקרו את הדיירת החדשה והתחנפו לבחור לעוד ליטוף.

רגע, מה אני נותנת לכם לקפוא פה? פתחה את הדלת. תיכנס, אם אתה לא מפחד ממשפחה ענקית עם ארבע רגליים. רוצה תה?

הוא העמיד את השקיות: כבר מאוחר, אני אסע. תאכילי את הצוות, הם חיכו לך!

למחרת, לקראת צהריים, דפיקה. צופיה זרקה על עצמה ג’קט, מציצה אותו בחור, מביא כלים ותיקונים. החליף צירים, הבריג הכל מחדש. ראה אותה חייך:

שלום! חבותי, אתמול שברתי פה שער אז חזרתי לתקן. אני אלדד, ואת?

צופיה…

החיות כבר קפצו לארגן תרדמה מתחת ליד שלו. הוא ישב לרגע, ליטף אותם.

צופיה, אל תקפאי סתם, כנסי אני עוד רגע מסיים, ובשמחה אשתה תה. אגב, הבאתי עוגה באוטו. ויש גם איזה שימורים ועצמות בשביל החבר’ה שלך.

רוצה לקרוא עוד סיפורים כאלה? תלחצו עקוב! תשאירו לייק ותגובה המשפחה תשמח…