מחשכה לאור
שוב את רואה את הסדרות האלה? קולו של דני נשמע מאחוריי, מפתיע אותי כל כך עד שכמעט שפכתי את כוס התה הידועה שלי. כבר אמרתי לך, זה פוגע במוח. עדיף שתסדרי את המטבח או תחשבי על ילדים. כשאין לך במה להתעסק, את נעשית עצובה.
לא עניתי. רק לחצתי על השלט, והמסך כבה. בהפתעה של הדממה שמעתי את צחוק הילדים של השכנים מחוץ לחלון. גוש נתקע לי בגרון ובקושי הצלחתי לנשום.
אני מדבר אלייך, המשיך דני, חולץ את נעלי העור הנקיות ומניח אותן מסודרות ליד הדלת. כל תנועה שלו מדויקת ורצינית. אפילו כעס, תמיד בהבעה מאופקת, בקול נמוך, מה שהפך את זה לגרוע יותר. את בכלל שומעת אותי?
שומעת, עניתי בלחש, קמה מהספה. הרגל ישן עוד מתקופת הילדות עם דודה לאה: לא לשבת אם המבוגר עומד. לא להתווכח. לא להגן.
מעולה. האוכל מוכן?
כן… בתנור. עוף עם ירקות, כמו שאתה אוהב.
דני הנהן, עבר למטבח. נשארתי עומד באמצע הסלון רחב הידיים, שהרגיש תמיד קר, לא משנה כמה השקענו בשיפוץ. הסתכלתי דרך החלון: הלילה החיפאי של פברואר כבר השתלט בחוץ, פנסי הרחוב דולקים, שלג לא ירד אבל הרצפה עדיין לחה מגשם. עשרים ושמונה שנים עברו, חשבתי לעצמי. חצי חיים, ועדיין תחושה שלא חייתי באמת.
***
ההורים שלי נהרגו כשעוד לא הייתי בן שמונה. תאונת דרכים בכביש החוף הגשום שניהם נהרגו מיד. אני זוכר את עצמי יושב במסדרון של בית החולים רמב”ם, עדיין בהלם, ואישה זרה מלטפת לי את הראש ולוחשת: “ילד מסכן, עוד אחד אבוד”.
ואז הופיעה לאה. דודה רחוקה של אבא, שראיתי פעמיים בחגים משפחתיים. אישה בשנות החמישים, שיער אפור אסוף וקמטים עמוקים של דאגה, נטלה פיקוד מיד.
צריך לסדר לו בית, אמרה לעובדת הסוציאלית ואני עמדתי והרגשתי כמו תיק שיש להעביר ידיים. לא יכנס למוסד, ילד מהמשפחה.
לאה עשתה לי אפוטרופסות ועברה לדירת ההורים שלי בטירת הכרמל. לה לא היה משהו, גרה בשכירות ועבדה כחוקרת שכר בעירייה, לא הסתירה את שמחתה מהמעבר לדירה משלה.
אתה צריך להגיד תודה, הבהירה לי כבר מההתחלה. עזבתי חיים בקלות, יכולתי להתחתן, אבל אני מקריבה בשבילך. תזכור את זה.
וזכרתי. בכל שנה, בכל שעה. החובה הזו חלחלה לי לעצמות, הפכה לחלק ממני. התנהלתי כמו צל: שקט, מנומס, לא מעיז לבקש. למדתי טוב, עזרתי בבית, לא התלוננתי. לאה אף פעם לא הרימה עלי יד, לא צעקה הרבה. רק כל יום, בטפטוף תמידי, החדירה אשמה בנשמה.
שוב קיבלת שלוש בספורט? כפוי טובה. אני דואגת לך, ואתה…
הלחם שקנית זה לא מה שאמרתי. כמה פעמים צריך לחזור?
חבר הגיע? אבל לשטוף את החדר לא הספקת. פרזיט נהיה.
בגיל שש עשרה שכחתי איך מרגיש שמישהו פשוט אוהב אותך. אבא ואמא היו זיכרון רחוק, לא אמיתי: חיבוק אמא, צחוק אבא, חום וביטחון. הכל התפוגג בטענות של לאה.
סיימתי תיכון, המשכתי למסלול חינוך לגיל הרך במכללת גורדון. לאה הייתה מרוצה “סוף סוף תתרום משהו”. התחלתי לעבוד בגן במקביל ללימודים. השכר היה מגוחך, אבל הייתי מעביר חלק למשק הבית, והיא מצידה נתנה לי להמשיך לגור בדירת הורי.
בלי, אותי לא תסתדר. לבד תיעלם. ועוד כפוית טובה, חשבת ללכת לסגור דלת אחרי כל מה שעשיתי?
הייתי מלא אשמה. נשארתי.
***
דני הכרתי במסיבת יום הולדת לחברה מהגן. הוא כבר היה בן ארבעים ותשע, אני בן עשרים וארבע. גבוה, מבט בטוח, חולצה מגוהצת שעה, שעון יקר על היד. היה הדוד של בעלת השמחה. נדלק עליי מהר.
את מאוד מיוחדת, חייך אליי כשטעינו בדרך לשירותים. צנועה, שקטה. לא מוצאים היום הרבה כאלו.
הסמקתי, בלי לדעת איך להגיב. הגיש לי מספר, נתתי, מופתע מהתעוזה.
התחיל לצלצל כל יום, הזמין למסעדות (כמותן לא ראיתי), הביא פרחים. אמר שאני מיוחדת, שהוא עייף משאפתניות ואשת עסקים; שהוא מחפש בית חם בפשטות.
את פרח עדין. כשדואגים לפרח, הוא פורח, אמר פעם ובליבי, התחילו להפשיר רגשות ישנים, אשליה שיהיה עלי מי שישמור.
לאה אהבה אותו.
סוף סוף משהו עם שכל, בוחנת אותו בארוחת ערב. סוף סוף, תזכי בטוב. לא חיה נצח על גן ילדים.
התחתנו בקטנה, אחרי חצי שנה הכרויות. דני התעקש להגיד: “חבל על הזמן, צריך להקים בית כבר”. עברתי לדירה השלישית שלו, מגדל חדש בקריית מוצקין.
אין טעם שתעבדי, הסביר. אני אדאג לכל. תטפלי בבית ואחר כך בילדים.
הסכמתי. זה הרגיש דאגה אמיתית. דני בחר לי בגדים (“לך אין חוש טעם”), הביא לי מזומן לשופינג בסופר (“אל תקני שטויות, שמרי קבלות”), לקח ברכב לכל יעד חיוני (הוא מחליט מה חיוני).
בהתחלה חייתי בערפל, מנסה להתרגל לחיים החדשים. הדירה יפה אבל קפואה. מטבח חדיש, טלוויזיה ענקית, ספות עור. אבל כלום לא שלי. ניסיתי להכניס צבע: כריות, צמחים. דני מחה.
זה מיותר. אמרתי מינימליזם! תורידי.
הורדתי.
ואז, הגיעו ההערות הקטנות:
למה יש יותר מדי מלח?
השמלה לא מחמיאה, תחליפי.
שוב שכחת לסגור משחת שיניים? כמה אפשר?
הדברים הפכו יומיומיים. ניסיתי להשתפר. כל פעם משהו אחר.
את עושה לי דווקא? שאל. אני מסביר ואת ממשיכה לטעות. עקשנית, טיפשה. טוב שאת נראית טוב, אחרת לאדם לא היה מחיר בך.
בלעתי דמעות, מרגישה אשמה. ההרגשה הזו כמו שמיכה עוטפת ונעוצה. פעם על לאה, עכשיו על דני.
לפי שנה החל לשאול למה אין הריון.
הלכת לרופאה? אולי הבעיה אצלך?
הלכתי. אמרו שהכל תקין, צריך זמן. דני חשד: בטח אני לא רוצה ילדים.
אגואיסטית. דואגת לעצמך.
אני לא דואגת לעצמי. בקושי חושבת עליי בכלל. הימים עוברים באותם הבישולים, ניקיון, כביסות וניסיונות לרצות. דני מאוחר מהעבודה, אוכל במבט חמוץ, רואה חדשות ונרדם. סופי שבוע פגישות עם אנשי עסקים, או דייג עם החבר’ה. אותי לא הציע אף פעם.
אין לך מה לעשות שם. תישארי לנוח בבית.
***
יום אחד, קיץ, עמדתי ברמי לוי בין המדפים, מחפשת תבלינים מהרשימה שכתב. פתאום מישהי נוגע לי ביד:
נטע? את נטע לוין? זאת באמת את?
הסתובבתי. יעל שטרן, כתה ח’. נעצרה לידי. עברה עם המשפחה לתל אביב בגיל 14.
יעל! הי, ניסיתי לחייך. מה את עושה כאן?
חזרנו צפונה, חייכה. והעבודה שלי מרחוק, אז גרה אצל ההורים. ומה איתך? נשואה? ילדים?
נשואה, עניתי. עדיין לא ילדים.
חייבות קפה בקרוב, אמרה בשמחה, נתנה מספר טלפון. כתבתי, בלב דופק.
בערב, כשיוני כבר ישן, הסתכלתי על המספר. רציתי להתקשר, פחדתי. דני לא אהב שאעשה משהו בעצמי. אבל יעל הייתה חברה, פעם.
יום אחרי כבר שלחתי הודעה; הסכמנו להיפגש בבית קפה במרכז כשדני לא בבית.
חייבת לרוץ לקופת חולים, אמרתי בבוקר, והוא הנהן אפילו בלי לשאול.
הגענו לבית קפה קטן. יעל כבר ישבה, קפה וחיוך רחב.
איזה כיף לראות אותך! תספרי לי.
רוב הזמן סיפרה היא מחשבים, לימודים, פרילנס, איך מצאה נישה בגרפיקה לאתרי אינטרנט ובונה חופשית עסק מצליח. שמעתי, הרגשתי מין קנאה מתוקה, טעימה. חופשית.
ומה איתך? שאלה.
בבית. בעלי לא נותן לי לעבוד.
ואת רוצה?
לא יודעת, הודיתי. אף פעם לא חשבתי…
יעל שתקה, ואז הציעה לי משהו מהפכני: רוצה לנסות לעזור לי בעיבוד תמונות? זה פשוט, אני אדריך, מהבית, יחסית מהר, ויש גם לשלם. קשה לי עם עומס הזמנות לבד.
בחיים לא עבדתי בזה, התביישתי.
תלמדי אצלי. כל אחת יכולה עם רצון.
וואלה, האמת רציתי. דני אף פעם לא מסתכל על הלפטופ שלו במשך היום. הסכמתי.
***
פעמיים בשבוע הייתי מדליקה את הלפטופ של דני, מתקינה תוכנות שיעל שלחה, בודקת סרטוני הדרכה. היה קשה. לא הבנתי כלום בגרפיקה, התבלבלתי, אבל לא ויתרתי. הזמן טס, ליבי דפק. סיימתי הכל לפני שדני חזר, מחקתי היסטוריה, השארתי מחשב בדיוק כפי שהיה, חייכתי מולו בארוחת ערב. היה בי סוף סוף משהו משלי.
כבר אחרי חודשיים יעל העבירה לי משימות: להוריד רקע, לצבוע, לשנות גודל. עבור עשרות שקלים מעטין, אבל בשבילי כנפיים. היא העבירה לי מזומן שלא יתגלה.
שמרי, אמרה. ליום שנצטרך.
למה בעצם?
ככה, לכי תדעי…
במקביל יצא לי לטעום טעם ראשון של עצמאות, של מחמאות שיעל העניקה בקלות ( יפה לך! כל הכבוד, אלו מילים שלא שמעתי שנים סתם ככה).
דני לא חשד. חזר מאוחר, אכל, שתק, מדי פעם שאל מה עשיתי:
בישלתי, ניקיתי.
הנהנתי עם עיניים מושפלות, אבל בראש כבר תכננתי עיצוב לתמונה הבאה.
***
עברו חודשים. דני שוב נעשה מתוח למה אין ילדים עדיין.
מה, תעשי לי טובה, לפחות זה. את חיה על חשבוני תהיי לפחות אמא.
כל פעם שהיה אומר “מיותרת”, זה כאילו דקר את הלב. הפסקתי לבכות, רק התקשחתי.
בערבים כשהשאירה הבטן, ברחתי לגרפיקה לערוך, לעצב, לטעות. להזיז עכבר ויש לי שליטה. העבודה נהייתה מקצועית, הרשתי לעצמי להירשם לאתרי פרילנס, יעל עזרה. העברתי לעצמי מזומן, ואגרתי אותו עמוק בספר ישן מימי ילדותי, “שירים מארץ ישראל”, ליד התמונה של אמא ואבא.
רגע לפני החורף, הרגשתי שקל לאגור: כבר אלפי שקלים. הייתי יכולה לשכור חדר כמה חודשים, אולי לחפש עבודה לראשונה בחיי חלחלה בי מחשבה: לעזוב את דני. הדחקתי אותה במהרה, לאן אלך? מי צריך אותי? הרי הוא דואג, לא?
אבל המחשבה לא עזבה.
***
חורף. יום אחד דני חזר מוקדם מהעבודה. לא הספקתי לסגור את המחשב. הוא נכנס בעודי יושבת מול הלפטופ.
מה את עושה? שאל בקור.
סתם… מיהרתי לכבות.
נוגעת לי במחשב? מי נתן רשות?
לא…
אז למה את פה? את חושבת שהכל שייך לך?
מצטערת, לא יקרה שוב.
הוא פתח את המחשב, ראה לשוניות של פרילנסר, הבין מיד.
את עובדת? מאחורי הגב שלי?
רציתי לעזור, להכניס קצת…
לעזור לי?! אני צריך אותך? רצינית? אני נותן הכל, ואת עושה לי דווקא. במקום להביא ילד מתעסקת בשטויות.
הוא לקח את הלפטופ, עוטף אותו, לא מרשה לי לגעת יותר.
מהיום את מדווחת לי כל שעה איפה היית ומה עשית. יש לך יותר מדי חופש.
נשארתי לבד, הרגשתי לכודה. בכיתי בשקט, הלב נדחף בגרון.
בלילה, שכבתי לידו והחלטתי: זה מספיק. הבנתי זה לא קשר, זה כלא. כל מילות המומחים ששמעתי על מיגון רגשי ומערכות רעילות קיבלו פתאום חיים יושבות אצלי.
בבוקר, כשיצא, התקשרתי ליעל.
***
קבענו בבית הקפה. סיפרתי הכל. יעל החזיקה לי את היד.
את חייבת לעזוב. לאן שאת לא תלכי, אני איתך.
אני מפחדת…
את יכולה, יש לך חיסכון, יש עבודה, יש אותך. אל תקשיבי לראש שלו. זו שטיפת מוח.
ישיבות ארוכות בבית הקפה, יעל מסדרת לי להיכנס לגור אצלה זמנית ומוצאת לי דירה לשכירות באינטרנט. הקפדנו איך למשוך כסף מהספר, מבלי שידע.
ותדעי, חייבת טיפול, אמרה. עד שלא תגמרי עם הגועל הזה בראש.
הנהנתי.
***
עזבתי אחרי שבוע. דני נסע לכנס בעיר, אספתי מזוודה ואת המסמכים, קצת בגדים, התמונה, הספר עם השטרות. יותר לא לקחתי ולא רציתי.
השארתי פתק קצר: “אני הולכת. אל תחפש אחרי. סליחה.”
בדרכי החוצה ידי רעדה, בקושי הסתדרתי עם המפתח. ברחוב קר בירושלים, שלוליות בחוץ, אבל החזה התרומם סוף סוף.
יעל חיכתה למטה, עזרה לי עם התיקים. הדירה שלה בנוה צדק הרגישה לי כמו ארמון. היא פרסה מיטה, הכינה תה.
איך את?
לא יודעת. מפחיד. אבל כנראה נכון.
ימים ראשונים היו קשים. דני לא הפסיק לחפש אותי; הודעות כעס, הקלטות של רגש, איומים ואז בקשות: “תחזרי, אני אשנה”, “בלעדייך אני לא יכול”. לא עניתי, כל הודעה דקירה. בסוף יעל עזרה לי להחליף טלפון ולחסום אותו.
עברו שבועיים, שכרתי חדר בפלורנטין אצל קשישה חמודה. החדר בגודל עשרה מטר, חלון קטן, אך סוף סוף שייכת לעצמי. אף אחד לא בודק אותי, לא דורש, לא מעליב.
יעל קנתה לי לפטופ משומש.
קדימה, תעבדי. את יכולה.
התחלתי לעבוד. לאט לאט, יותר טוב. כסף הספיק למחיה, חדר, קצת לבגדים. פעם ראשונה הרגשתי שלי ללכת לסופר, לבשל מה שאני אוהב, לראות סדרה מתי שאני רוצה.
עדיין ריקנות. וגם פחד. וגם אשמה אין סופית.
***
לאה שמעה שעזבתי את דני, דרך מישהו שהכיר אותה מהעירייה. התקשרה:
מה עשית, מטומטמת אחת? עזבת מישהו עם משכורת ובית!
הקשבתי, אבל משהו בתוכי נשבר; הכרתי את השרשרת הזו.
לא חוזרת, אמרתי בצרידות.
מי את בכלל? כל מה שיש לך, זה בזכותי…
לא נכון, את באת לדירה שלי, דרשת אותי חיה בחוב שנולדת איתו. לא חייב לך כלום.
נקטעה. לא התקשרה שוב.
***
יעל הכריחה אותי ללכת לפסיכולוגית ד”ר מיכל, קליניקה קטנה בנורדאו.
הפגישה הראשונה לא ידעתי מה להגיד. שתיתי תה, שתקתי.
למה באת? מיכל שאלה.
לא יודעת, לחשתי. עזבתי בעל ודודה. חיה לבד, כאילו הכל בסדר.
ומה את מרגישה?
אשמה. כל הזמן אשמה. במה? לא יודע…
ופתאום זה התפרץ סיפרתי על הילדות, על לאה, כל הטענות, ההתחשבות, החוב. על דני, המילים, האכזבה, העולם שבו אף פעם לא עשיתי נכון.
מיכל קראה לזה בשקט: “אלימות רגשית”. קודם בילדות, אחר כך בנישואין. אותי לימדו שכל הזמן אני טועה. זה לא נכון זה פשוט דאֶה שליטתם עליי.
הראש שלי הסתחרר. משהו בי התחיל להשתנות.
התחלתי ללכת למיכל קבוע. כל פגישה עוד פיצול, עוד שבר, עוד התחלה של שחרור. זה כואב להכיר שמי שתמיד כיניתי “משפחה” פשוט ניצל אותי. אבל עכשיו, זה כבר אני לא בשביל אחרים.
מיכל לימדה להגיד “לא”. נשמע פשוט, כמעט קומי. בפועל זאת הייתה משימה. למדתי לא להסכים לכל בקשה מייד. יום אחד בעלת החדר ביקשה שאשמור על הנכד, הודעתי בנימוס: “אני לא פנויה”.
גאווה אמיתית מילאה אותי.
***
הזמן עבר. חגגתי 28 לבד; עבדתי קשה, התקדמתי בעבודות, פתחתי עוסק קטן. עברתי לחדר משלי בדרום תל אביב. בפעם הראשונה עיצבתי את הדירה שלי כרצוני: כריות צבעוניות, עציצים, תמונות שלי. לראשונה הרגשתי לי מקום.
פעם בשבוע קפה עם יעל; מסתכלת עליה חושבת, איך רגע אחד בסופר השתנה לי עתיד שלם.
דני נעלם מהחיים. לאה כבר לא הייתה ברקע. לפעמים, מיכל שאלה מה עם הדירה, שבפועל נשארה של לאה.
תרצי להחזיר אותה?
אולי. אבל לא רוצה להתעסק. שתהיה לה. ככה אני סוגר את יתרת הדמיון לחוב שאין לי.
משחררת את העבר, חייכה מיכל.
כן. משחררת.
***
התחלתי לחיות באמת. הלכתי לקולנוע, טיילתי. כאן ושם הכרתי אנשים בקבוצות פרילאנסרים בפייסבוק. למדתי ליהנות מקפה קטן, ספר טוב, טיפת גשם. דברים פשוטים, שבכלל לא ידעתי שאפשרי לשמוח בהם.
הטיפול המשיך. כל שבוע הרפיה, עוד קצה של סליחה לעצמי. למדתי לשחרר אשמה. הדרך ארוכה, אבל אני בתנועה. יש ימים רעים, יש ימים טובים, אבל כבר יש תקווה.
עצמאות כלכלית גיליתי שזה הרבה יותר מכסף. זה לבחור. זה להגיד “לא”. זה לאהוב את החיים כפי שמתאימים לי.
***
אחת מאחה”צ באביב, חלפתי ברחוב והעיניים קלטו בחנות אמנות ערכה של צבעי מים. כל כך יפה. עמדתי ונשאתי מבט משך דקות ארוכות פעם אהבתי לצייר, לפני שלאה דאגה להסביר ש”שטויות כאלה לא מביאות כלום”. נכנסתי, קניתי. יקר, אבל אני יכולה.
הגעתי הביתה, פרסתי הכול, פתחתי קופסת צבעים וניסיתי. ברגע ראשון ציירתי עיגול צהוב. שמש.
הסתכלתי עליו, ליבי רעד. לא משנה יפה או לא זה בשבילי. אני בחרתי. הרגשתי סוף סוף, יש בי איזו שמחה קטנה, אמיתית.
***
שנה אחרי, יושבת אצלי אצל הפסיכולוגית תה ביד, הלב רגוע.
אתמול קניתי צבעי מים יקרים. ככה, סתם.
ואיך היה?
קצת פחדתי, קצת אשמה. ואז בא לי וציירתי עיגול. שמש. לא התביישתי.
צעד חשוב, הנהנה מיכל. אל עצמך.
חייכתי, והתינוק של כאב כבר הפך לזריחה רכה.
הדירה שתהיה אצל לאה, אני חופשי. אני כבר לא חייב לאף אחד.
מה את מרגישה כשאת חושבת על זה?
ישבתי, חשבתי. ראיתי שמים, עלים ירוקים בחוץ. נשמתי עמוק, והבנתי סוף-סוף אפשר גם להיות. לחיות. לבחור.
ולמדתי: החופש הגדול באמת הוא לבחור את עצמי.
