יומן אישי: מבדידות לאור
שוב מצאתי את עצמי עם הסדרות הטלוויזיה, נשאבת אליהן כדי לברוח קצת מהמחשבות. פתאום מחוץ למסך, שמעתי את קולו של יואב. הוא צץ מאחוריי בלי התרעה, כל כך פתאום שמעדתי וכמעט שברתי את הספל.
“עוד פעם את מבזבזת זמן על הטלוויזיה הגרועה הזו?” הוא אמר בקור רוח אופייני. “אמרתי לך כבר, זה הורס את המוח. עדיף שתסדרי קצת במטבח, או שתחשבי כבר ברצינות על ילד. אין לך מה לעשות, אז את מתעצבנת.”
לא השבתי. כיביתי את המסך בשלט. בדירה השקטה ניתן היה לשמוע את קולות הצחוק מהילדים של השכנים. נחנקתי, כמו בכל פעם שהוא מדבר אליי ככה, והרגשתי איך אחז בי שוב אותו מחנק ישן.
“אני מדבר אלייך,” המשיך יואב, תולה את הז’קט בקפידה על משענת הכיסא. תמיד היה מדוד בתנועותיו, אפילו את הכעס שלו ידע להעביר מבלי להרים את הקול. “את בכלל שומעת אותי?”
“שומעת,” עניתי בשקט, קמה מהספה. זה היה אוטומטי לא יושבים כשגדול עומד, כך לימדו אותי אצל הדודה רבקה.
“הכנת ארוחת ערב?”
“כן. בתנור. עוף וירקות, בדיוק איך שאתה אוהב.”
הוא הנהן ונכנס למטבח. עמדתי באמצע הסלון הרחב והיוקרתי, שנותר קר ומנוכר. מבעד לחלון ראיתי איך פברואר עוטף את רמת גן בערב קר, אורות רחוב דלילים משווים לחצר המושלגת מראה סתמי. אני בת עשרים ושמונה, חשבתי, חצי חיים מאחוריי ועדיין, לא באמת התחלתי לחיות.
***
ההורים שלי מתו כשהייתי בת שבע, תאונת דרכים סמוך לחיפה, והמוות היה מיידי ולא צפוי. אני זוכרת את עצמי יושבת במסדרון של מחלקה בבית חולים לילדים, מנותקת מהעולם, כשאישה לא מוכרת מלטפת לי את השיער ולוחשת, “ילדה מסכנה, ילדה מסכנה”.
אחר כך הגיעה רבקה, בת הדודה הרחוקה מאבא. פגשתי אותה רק פעמיים קודם לכן באיזה שמחות משפחתיות. אישה חמורת סבר, קפדנית, שידעה להכתיב את הקצב. “צריך לדאוג לילדה,” אמרה לעובדות הסוציאליות, ואני עמדתי שם, מרגישה כמו חפץ, כמו מטלה שמישהו חייב לסמן עליה וי. “לא יתאפשר שהיא תלך למעון, היא מהדם שלנו.”
רבקה לקחה עליי אפוטרופסות, ועברה לגור איתי בדירת ההורים ברמת גן שידרוג דיור לא קטן בשבילה. הייתה רווקה, בת חמישים, התפרנסה כפקידה בגוף ממשלתי ותמיד הזכירה לי שעליי להיות אסירת תודה: “ויתרתי על החיים בשבילך. הייתי יכולה להתחתן, להסתדר, אבל בחרתי לטפל בך. אל תשכחי את זה.”
לא שכחתי. זה נצרב ללשד העצמות ההרגשה שצריך להיות “בסדר”, לא להטריד, לא לבלוט, לא לבקש כלום. זה כבר הפך להיות דפוס. מצטיינת בלימודים, עוזרת בבית, לא שואלת ולא מתלוננת. רבקה אמנם לא הרימה עליי יד ורק לעיתים רחוקות הרימה קול, אבל בכל יום החדירה בי רעל של אשמה:
“עוד פעם קיבלת נכשל בספורט? אין לך בושה. אני קורעת את עצמי בשבילך ואת…”
“הבאת לחם? שוב לקחת לבן, אמרתי כבר שחייבים שחור! את אף פעם לא מקשיבה.”
“פעם באה אלייך החברה שלך? שותות אתי, אבל לסדר את החדר אי אפשר. אצלך הכול חפיף.”
בגיל שש עשרה כבר לא זכרתי איך זה להרגיש אהובה סתם ככה, בלי תנאים. ההורים התמוססו לזיכרון מטושטש, חיבוק של אמא, צחוק של אבא, תחושת בטחון וחום הכול היה רחוק, נמוג בתוך רצף הטענות של רבקה.
סיימתי תיכון במסלול רגיל, המשכתי ללימודים בסמינר למורים. כמובן, על חשבונה של הדודה שאמרה, “לפחות תצאי כבר פרנסה, שתפסיקי להיות נטל”. אחרי הלימודים עבדתי כסייעת בגן ילדים, משכורת זעומה, ורבקה השתמשה בכסף שלי לטובת “הוצאות הבית”.
כשהעזתי פעם להזכיר לארוז לבד דירה ולעבור לגור לבד, קיבלתי את אותה תשובה: “מה תעשי לבד? את לא יודעת להסתדר. הלוואי שתזכרי מי הרים אותך מהאשפה”.
רגשות אשמה? היו בשפע. נשארתי.
***
יואב היה בן 47 כשהכרתי אותו ביום הולדת למישהי מהצוות בגן. הופיע, גבה קומה, שעון יוקרתי, מבט חודר, היה הדוד של הילדה שחגגה. כשפנה אליי במטבח, מחמיא לי על העדינות והצניעות, לא ידעתי איך מגיבים למחמאות כאלו. ביקש את המספר, ונתתי, מופתעת מהחוצפה שלי.
מאז, שיחות כל יום. מסעדות נוצצות, פרחים, תשומת לב שלא הכרתי. הוא חזר תמיד ואמר: “את נדירה, אין כמעט נשים כמותך. היום כל הנשים רק קריירה בראש, אני רוצה בית, חום, שקט.”
הרשיתי לעצמי להאמין. הרי לראשונה מישהו רוצה לדאוג *לי*.
רבקה כמובן ברכה: “סוף סוף משהו חכם עשית. גבר עם מעמד, ראש על הכתפיים. תינשאי, יהיה לך סוף סוף טוב. לא מתפקיד בגן גן תרווי נחת”.
תוך חצי שנה כבר התקיימה חתונה צנועה. עברתי לדירת שלושה חדרים חדשה. מהר מאוד שמעתי: “אין צורך שתעבדי. אני אדאג לכל, את תטפלי בבית ובעתיד, בילד”.
הרגשתי ביטחון, אבל משהו היה חסר. בדירה הרחבה עם הריהוט היוקרתי והמטבח המבריק, לא הצלחתי להרגיש בבית. ניסיתי להכניס חיים עם כריות צבעוניות, פרחים, אבל יואב דחה: “זה סתם עומס וחוסר טעם. נשמור מינימליזם.”
הערות קלות החלו להצטבר, בהתחלה קטנות: “את ממליחה יותר מדי”, “השמלה הזאת לא מחמיאה”, “שוב השארת את המשחת שיניים פתוחה?”. כל יום היה עוד משהו לא נכון: “את עושה דווקא? אני מסביר לך ואת מתעקשת. לפחות את יפה”.
המשכתי לנשוך שפתיים. הצורך לרצות, לא לאכזב נשאר כמו היה. גם יואב וגם רבקה, שניהם הטביעו בי את אותו הבזק: את לא מספיקה, את תמיד חייבת לשפר.
אחרי שנה, יואב החל להיות לחוץ לגבי ילדים. “בדקת אצל רופא? אולי יש לך בעיות?” הלכתי, כמובן. שום דבר לא נמצא, “פשוט צריך סבלנות” אמרו הרופאים. הוא לא קיבל את זה בקלות. “את פשוט לא רוצה, אגואיסטית”, קבע.
לא ידעתי בכלל איך לחשוב על עצמי. הימים עברו, מתמזגים לאחד בישולים, כביסות, עוד ועוד ניסיון לרצות. יואב עבד עד מאוחר, בסוף היום נאכל ונרדם מולי, בלי מילה. סופי השבוע היו שמורים לדייג או לפגישות עסקיות, אליהן לא הזמין.
“פה את לא חסרה. תני לי מרחב.”
אז נשארתי לבד, בוהה מהחלון בילדים משחקים, לפעמים מציצה במהירות בסדרה לפני שהוא חוזר. ידעתי שאם אתפס, אשלם בביקורת.
***
בוקר אחד, כשהייתי בת עשרים ושש, נשלחתי לסופרמרקט. עמדתי ליד מדפי הדגנים כמובן, עם הרשימה המדויקת של יואב כשלפתע שמעתי, “נועה? נועה לוי? זאת את?”
מולי עמדה תמר בן דוד זיהיתי אותה רק לאחר רגע, חברה מהחטיבה, היינו קרובות עד שעברה להתגורר בפתח תקווה. היא חיבקה אותי בהתלהבות, מלאת אור.
“הייתי חייבת לבדוק אם זו את באמת! חזרתי לאחרונה מאמריקה, אני גרה שוב ליד ההורים ועובדת מהבית. ואת? ילדים יש?”
“חייתי, אבל אין ילדים,” עניתי ונבוכה.
“תני לי את הטלפון שלך, בואי ניפגש נשב, נדבר כמו פעם”.
באותו ערב, כשהבית שקט ויואב כבר ישן, התבוננתי במספר של תמר ושקלתי האם לפנות. פחדתי שיגלה. פחדתי בכלל לרצות משהו.
למחרת אזרתי אומץ תירצתי ביקור במרפאה לבעלי, וקבענו להיפגש בקפה בעיר.
***
פגשתי אותה בבית קפה קטן, לא רחוק מהעירייה. היא כבר ישבה שם, מחשב נייד פתוח, הזמינה לי קפה. היה מרגש. היא סיפרה על העבודה שלה בהייטק, איך היא בונה לעצמה עסק ואיך אפשר לעבוד גם מהבית, עם חופש. פתאום התעוררה בי קנאה קטנה וטובה. קנאה לתחושת חירות.
“ואת? מה את עושה?” שאלה.
“בעיקר בית. יואב לא רוצה שאעבוד.” אמרתי, מופתעת לשמוע את עצמי.
“ואת רוצה לעבוד?” הקשתה.
לא ידעתי לענות. אף פעם לא שאלתי את עצמי.
“אם את רוצה אני יכולה ללמד אותך לערוך תמונות לאתרים”, הציעה. “עבודה קלה שאפשר לעשות מהבית, אני יכולה להעביר לך חלק מהפרויקטים שלי. מתאים לך?”
“אני לא יודעת כלום…”
“זה פשוט, תראי! יש לך בפוטנציאל. רק תנסי.”
הפחד וההתרגשות היו שלובים. הסכמתי. ביקשתי ממנה עזרה עם המחשב כי היה רק זה של יואב.
“שימי לב תעבדי כשאין אותו בבית. אשלח לך תוכנות. תתחילי, תבדקי אם מתאים.” עודדה.
***
יומיים אחרי הפגישה, הפעלתי לראשונה את הלפטופ של יואב והשכלתי להוריד מה שצריך, בשקט. כל הזמן הסתכלתי בשעון, שלא אשאר חשופה. היה קשה, הכל חדש, אבל מסקרן. כשהוא הגיע, סגרתי את הכל, ניקיתי היסטוריה, כאילו לא היה.
אחרי חודש כבר הצלחתי לעשות דברים בסיסיים תמר העבירה לי עבודות קלה: חיתוך, תיקון צבעים. מעט כסף, בשביל יואב לא משמעותי, אבל בשבילי כל שקל הרגיש כמו אחדות קטנה. הכסף נשמר טוב־טוב, בין ספרי שירים ישנים מההורים. אמא, אבא, וכמה שטרות כל החיים שלי התקפלו לקופסה קטנה אחת.
עם הזמן באו עוד עבודות. למידת תוכנות, בירורים בלילות, עסקאות קטנות. תמר העבירה תשלומים למזומן, “תחסכי, תמיד טוב שיהיה לך גיבוי”.
***
עברו חודשים. יואב גבר עם הלחצים: “היית כבר אצל עוד רופא? אולי את בכלל לא רוצה ילד?”. ניסיתי לא להתייחס, כי היה פחד לחשוף את מי שאני באמת.
יום אחד, כשהיה לו מיגרנה הלך לישון מוקדם, בדקתי כמה כסף הצלחתי לחסוך כבר למעלה מעשרים אלף ש”ח. יכולתי לשכור חדר קטן לכמה חודשים, אולי להתחיל עצמאות אמיתית.
רקפתה התגנבה: אם אעזוב, לאן אלך? למי ישנה? האם כל האשמה באמת אצלי? אבל המחשבה לא עזבה.
***
הכל התרסק ביום אחד של חורף. יואב חזר מוקדם ופתאום תפס אותי במחשב. “מה את עושה?” הרים גבה, פתח את הלפטופ לבדוק: גילה אתר פרילנס, העבודות, ההודעות.
“את עובדת מאחורי הגב שלי?” נשימתי נעתקה. ניסיתי להסביר, להסביר שרציתי רק לסייע, לא לפגוע, אבל הוא לא הקשיב.
“הרסתי הכול”, אמר, “מחר את מתחילה לדווח לי כל שעה. חופש? ישבת עליו יותר מדי”.
בלילה ההוא, שכבתי לצידו ולא עצמתי עין. הבנתי: אני חיה בשבי. זה לא חיים. זה אלימות שקטה, אלימות נפשית, שליטה מפחידה. התחלתי לארוג בראש תכנית בריחה. בבוקר, כשיצא לעבודה, התקשרתי לתמר.
“אני צריכה עזרה.”
***
נפגשנו באותו הקפה. סיפרתי הכל, בפעם הראשונה מבלי להתבייש. תמר חיזקה אותי: “את חייבת ללכת, עכשיו. את לא אשמה בכלום.” קיששתי “אבל לאן אלך?”, “יש לך כסף, יש לך יכולות. אני כאן איתך”. בנינו תכנית. בדקנו חדרים בפייסבוק, היא אפילו הציעה מקום אצלה עד שאסתדר.
“אחרי שתעברי קבעי אצל פסיכולוגית. זה שלב קריטי.”
נפגשנו כל ערב, סידרנו איך להעביר את הכסף, איך לארגן תיק ליום ההימלטות.
***
כעבור שבוע הוא נסע לכמה ימים, חטפתי את ההזדמנות. ארזתי תיק עם מה שהכרחי: בגדים, תעודות, ספר שירים של אמא ואבא, והקופסה הקטנה עם החיסכון. לא השארתי כלום, כי ממילא לא היה לי שום רצון לכלום מהדירה.
השארתי פתק: “הלכתי. אל תחפש. סליחה”.
כשטרקתי את הדלת, היד רעדה. יצאתי לרחוב יום פברואר קר ונקי, הנשימה הראשונה היתה כמו שריפה קטנה בחזה, אבל היתה בזה מידה של חירות. תמר אספה אותי, נשאתי איתה את התיק, וקיבלתי מיטה בסלון שלה. הדירה קטנה, אבל בשבילי ארמון.
בלילות הראשונים לא ישנתי. יואב שלח הודעות מעורבות בהתחלה כעס ואיומים, אחר-כך תחנונים, אבל לא עניתי. תמר עזרה לסגור את המספר, מחקתי אותו מכל מקום בחיי. התקשורת הסתיימה.
אחרי שבועיים מצאתי חדר בגבעתיים אצל קשישה חביבה עשרה מטר, חלון קטן, אבל זו הפעם הראשונה בה הרגשתי שיש לי מקום בעולם.
תמר קנתה לי לפטופ ישן. “תתחילי לעבוד זה הזמן לפרנס את עצמך”, עודדה.
למדתי להסתדר לבד: בישלתי לעצמי, קניתי מה שבא לי, צפיתי בסדרות בלי לפחד שאַשְמַע “טמטום”.
ועדיין, בפנים חלל, ופחד, ואשמה.
***
רבקה גילתה שעזבתי, כנראה דרך יואב. היא התקשרה וזעקה בטלפון: “התחרפנת?! כזה בעל לעזוב? הוא נתן לך הכול! אני עשיתי בשבילך, ועכשיו את עושה לי בושות!”.
הקשבתי, אך בשקט ידעתי היא מדברת על עצמה.
“אני לא חוזרת, לא אלייך ולא אליו,” השבתי בקול יציב.
“אני גידלתי אותך!”
“לא. קיבלת דירה, וקיבלת ילדה שאתה כל היום אומרת לה כמה היא חייבת לך לא חייבת כלום. עכשיו יש לי חיים בעצמי.”
ניתקתי. הלב דפק, היד רעדה. אבל היתה, לראשונה מאז ילדותי, הקלה קטנה בלב.
היא לא התקשרה עוד.
***
מתוך ההמלצה של תמר, הלכתי לדבר עם פסיכולוגית בשם מיכל. בפגישה הראשונה חשבתי שתגיד “את אשמה, היית צריכה לעזוב מזמן”. אבל ישבנו שם בחדר קטן, עם תה נענע, הרגשתי בטוחה.
“איך את מרגישה?” שאלה, ואני עניתי: “תמיד אשמה. לא משנה מה אני עושה.” וסיפרתי לה הכול על ילדות תחת אדמות הרבקה, על הבעל עם הפיקוח, על הניסיונות לרצות את כולם. מיכל אמרה: “את קורבן לאלימות רגשית, מגיל קטן. אבל זה לא מגדיר אותך.”
לאט לאט, פגישה אחרי פגישה, פירקנו יחד את ההתניות שהיו טבועות בי. למדתי להגיד “לא”, להגיד “לא חייבת”, לא להיכנע לכל גחמה של האחר.
יום אחד בעלת הבית ביקשה שאחליף אותה עם הנכד. התלבטתי, ואז אמרתי “מצטערת, אני עובדת בבוקר.” היה קשה, התביישתי קצת, אבל אחר כך הרגשתי גאה יותר מגאה, חופשייה קצת.
***
חולפת שנה. אני בת עשרים ותשע, גרה בדירה קטנה אך נעימה, עם פרחים וכריות, בדיוק כפי שתמיד חלמתי לעצב בית. העבודה פורחת, אני מצליחה לכלכל את עצמי, מזמינה חברות לקפה. לפעמים עולה בי מחשבה על יואב ואז דוחקת אותה.
את רבקה לא פגשתי מאז, אף שגם פורמלית הדירה עוד שלי. שאלתי את מיכל אם להחזיר לעצמי את הנכס, והיא ענתה: “מה שאת מרגישה שנכון.” חשבתי אולי זו הדרך האחרונה להיפרד מהעבר, פשוט לא לגעת בזה.
***
יום אחד, בדרך חזרה ממכולת, חלפתי על פני חנות אמנות ומבטי נתקל בערכת צבעי מים מעץ. הברק צבעוני ומשמח, התקרבתי, פתאום השתוקקתי. בילדות אהבתי לצייר, אבל רבקה כינתה זאת “שטות”. קניתי צבעים, מכחולים, בלוק נייר. זה היה יקר מדי, אבל השקעתי בעצמי.
חזרתי הביתה, פתחתי. הידיים רעדו מהתרגשות ופחד, ואז ציירתי עיגול צהוב, שמש פשוטה. לא חיפשתי שלמות ציירתי לעצמי, לאף אחד אחר.
מאוחר יותר סיפרתי למיכל: “פחדתי, אבל ציירתי שמש. כי פשוט התחשק לי. זה אולי קטן, אבל לי זה הכל.”
היא חייכה: “זהו הצעד שלך לעצמך.”
אני עדיין לא חופשייה לגמרי מהעבר עדיין מוצאת צל אשמה, עדיין מרגישה צורך לרצות. אבל יודעת: יוצאת מן הצללים, על דרך חדשה. כל יום, עוד קצת אור.
