מדלגת בעולם כמו עז

מדלגת בין עולמות, כמו עז
אנחנו נעשה דברים גדולים, אסנת, את תראי תמר נופפה בידיה בזמן שישבה על אדן החלון של דירת הסטודנטים בתל אביב. את תלכי לייעוץ, אני אשקע בשיווק, ואז בום נפתח סוכנות משלנו. הכל מחכה לנו, העתיד הוא שלנו!
אסנת הרימה ראש מהחומר, צחקה והעבירה את הצמה הכבדה לאחור.
תמר, עוד שבוע מבחנים, ואת כבר בונה אימפריה.
אז מה, אסור קצת לחלום? תמר קפצה מהחלון והתיישבה ליד אסנת על המיטה השקועה. אני מדברת ברצינות, אסנת. אנחנו לא כמו כל הטרחניות מהשנה. אנחנו חכמות. אין ספק שנצליח.
אסנת הניחה את העט, הסתכלה על חברתה בלגן בשיער, חולצה דהויה, אבל עיניים בוערות. דווקא באותו רגע האמינה לה בלב שלם.
נצליח, בטוח שנצליח אמרה בשקט…
עשר שנים עברו כמו נשימה אחת…
…אסנת נלחמה בשיניים כל השנים האלו. תחילה התמחות בחברה בינלאומית, אחר כך לילות בלי שינה מול דוחות, אנגלית עסקית בבקרים, סינית בשבתות. כנסים, פורומים, קשרים חדשים. היא טיפסה, חוטפה שריטות מרפקים וברכיים, אבל לא הפסיקה. בגיל שלושים כבר לבשה חליפות צמר איטלקיות, טסה לטוקיו לפגישות ושכחה מתי הבכי האחרון מעייפות פשוט לא נותר זמן.
…תמר הכירה את איתמר בלימודים. הוא עבד כטכנאי רכב, ריח של שמן מנוע, עיניים מביטות בה כאילו היא היחידה ביקום. בשנה הרביעית נכנסה להריון, בחמישית עזבה את האוניברסיטה. סוכנות השיווק שלה נמסה איפשהו בין השיניים הראשונות של הבת והלידה השנייה. עכשיו “האימפריה” שלה היא דירת שלושה חדרים בשכונה שקטה בפתח תקווה, שם היא מנהלת את הסירים, הדרמות של הילדים והברז שאף פעם לא עובד.
הן עוד נפגשו לפעמים פחות ופחות.
אסנת הביאה מתנות מהנסיעות: צעיף משי ממילאנו, תה הרים מיוחד מהיונאן. שלפה מהתיק תמונות, סיפרה על מקדשים ביפן, על מו”מ עם שותפים מהמזרח הרחוק.
מבחינתם, שום דבר לא ברור, מדברות ברמזים. שלושה חודשים למדתי את הנימוסים שלהם כדי לא לעשות פדיחה.
תמר הנהנה, שיחק בשקית התה ושתקה. אחר כך נאנחה בכבדות.
טוב לך. אצלי שוב הילד מביא וירוסים מהגן, איתמר בקושי בבית, כסף אף פעם לא מספיק…
אסנת לא ידעה איך לענות. ביניהן נבנתה חומה של עולמות שונים, שפות שונות, ריחות שונים הבושם שלה משני אלף שקל מול אבקת הכביסה לילדים של תמר.
…ביום הולדת של תמר אסנת הגיעה ישר מהנתב”ג. חליפה כחולה, נעלי עקב, פן מהטרקלין עסקים. היא נבלעה בתוך החבורה בקלות, צחקה, סיפרה על פרויקט חדש, פגשה מבטי גברים סקרנים, נשים מלאות הערכה.
תמר ישבה בצד…
השמלה ישנה, זו עם שהלכה בה לאירוע של איתמר מזמן. השיער אסוף בגומייה פשוטה כי בבוקר לא היה לה זמן לפן הילד שוב עשה צרות. היא הסתכלה על אסנת הזוהרת, במרכז החדר, כולם מרותקים אליה, ובלב עלתה תערובת כהה, מרה ודביקה. לא היתה זו קנאה. זה היה משהו גרוע יותר…
אסנת נכנסה למטבח לשתות מים, ונעצרה. תמר עמדה ליד החלון, אחוזה כוס יין, מבט ריק.
תמר, למה את פה לבד? אסנת התקרבה, נגעה לה בכתף. בואי, נאדיה מביאה עוגה.
תמר זעזעה את הכתף, הרחיקה את ידה.
לכי. כולם מחכים לך.
אסנת קימטה מצח, אך נשארה. מזגה לעצמה מים, לגמה, והתחילה בזהירות:
שמעתי שאת מתגעגעת לעבודה. אצלנו בחברה יש משרה פתוחה, התחלה צנועה אבל עם פוטנציאל. אוכל לדבר עם משאבי אנוש, אולי תקבלי התמחות…
הכוס נחתה על השיש, יין אדום נשפך.
התמחות? לי? התמחות?
תמר, רק רציתי לעזור…
לעזור? תמר צחקה, צחוק מרושע, שבור. את שומעת את עצמך? אסנת הגדולה יורדת אליי. תודה על החסד!
את לא הבנת נכון, אסנת ניסתה להישאר רגועה. אני רואה שאת רוצה שינוי, ורק הצעתי אפשרות.
אני בכלל ביקשתי ממך משהו? תמר הקדימה צעד, אסנת נרתעה. מה קרה לך, השתנית. פעם היית רגילה, ועכשיו… מתנשאת, גאה, מביטה מלמעלה על כולם עם הטוקיו והחליפות.
זה לא פר אמרה אסנת.
לא פר? תמר התפוצצה, מהסלון הציץ מישהו וברח חזרה. פר זה שכל יום את מעלה לאינסטגרם ‘הנה אני במטוס, הנה אני בכנס, הנה השייק שלי בחמש מאות שקל’? נראה לך נעים לראות את זה?
אסנת כמעט השתנקה מהפתאומיות…
אני משתפת שמחה, תמר. זה טבעי.
שמחה? תמר נידנה. את סתם מתפארת! מראה לכולם כמה את מוצלחת, ואנחנו… כישלון. נשים נורמליות בגיל שלושים כבר עם משפחה, מגדלות ילדים, ואת? מדלגת בעולם כמו עז. בלי בעל, בלי ילד. סתם!
המילה הזאת פגעה עמוק, במקום הרגיש ביותר.
עבדתי קשה, אסנת בקושי שחררה את המילים. שמרתי לילות, כשאת צפית בסדרות. למדתי שפות, כשאת בישלת מרקים. זה היה בחירה שלי, ואני זכאית לה.
עזבי כבר! טיפסת על כולם, זה מה שעשית. אני יודעת איך דחקת את מרים מהעבודה. אגואיסטית! תמיד חשבת רק על עצמך!
אסנת שתקה, מביטה בתמר שפתיים רועדות, כתמים אדומים בלחיים, זעם שהצטבר שנים.
ופתאום הכל התבהר. בבירור, עד בחילה.
את לא שונאת אותי, תמר אמרה אסנת בשקט. את שונאת את עצמך. כי פחדת לסכן, כי בחרת לוותר. ועכשיו קל לך לחשוב שאני רעה, במקום להודות שפשוט פחדת.
תמר החווירה.
תלכי!
כבר, אסנת הניחה את הכוס על השולחן ויצאה במהירות. להתראות, תמר. ושיהיה לך טוב עם החיים שלך.
אסנת לקחה את התיק מהקולב, דחפה את הדלת, הגשם הקר פגע בפניה, אבל לא מצמצה אפילו, הלכה ישר אל מסך האפור.
העקבים דפקו על אספלט רטוב. החליפה היוקרתית נדבקה לגב, האיפור בוודאי נמרח, אבל מה זה משנה. אסנת פסעה אל הרכבת, וכל פסיעה הקלה עליה את הנשימה.
דבר מוזר ציפתה לכאב. ציפתה לאבל של חמש-עשרה שנים של חברות, לילדה עם עיניים בוערות על אדן החלון, לחלומות ותכניות משותפות. אבל במקום כאב, הגיעה הקלה, עמומה וקצת מביכה.
החברות שלהן לא מתה היום. היא דעכה לאט, שנה אחר שנה, שיחה אחר שיחה. בכל פעם שאסנת שיתפה שמחה, וקיבלה שתיקה קרה. בכל פעם שסיפרה על חלומות, ותמר גלגלה עיניים. בכל ניסיון להוציא את תמר מהבוץ, זו נאחזת בה ומורידה אותה למטה.
אסנת ירדה לרכבת, התיישבה על מושב ריק, לא שמה לב לרטיבות. הוציאה מראה מהתיק, הסתכלה איפור מרוח, שיער פרוע, עיניים אדומות. חייכה וסגרה את המראה.
מחר תקום ב-6, תעשה פן, תלבש חליפה חדשה ותמשיך הלאה. החיים לא עוצרים בגלל קנאה של אחרים…
חודש אחרי, המנכ”ל קרא לה. אסנת נכנסה למשרד, בלי לדעת למה פרויקט, ביקורת, עוד מרתון פגישות. אבל דוד שפירא הגיש לה תיק מסמכים, ואסנת קראה את הדף הראשון.
מינוי למנהלת רצינית על השוק האסיאתי.
חוזה לשנה בסינגפור.
הרווחת את זה ביושר, אסנת אמר המנכ”ל, נשען לאחור. ההנהלה הצביעה פה אחד. טיסה בעוד שלושה שבועות, תספיקי להתארגן?
אסנת הסתכלה בו, הנהנה.
אספיק.
היא יצאה מהחדר, מחבקת את התיק, אפשרה לעצמה לעמוד רגע במסדרון הריק. בחוץ שקעה שמש נובמבר, קווים של זהב ואדום קרעו את השמים. אי שם, בשכונת פתח תקווה, תמר כנראה שוב מסדרת ארוחת ערב ומקטרת לבעלה על צער העולם.
ואסנת אורזת מזוודה לסינגפור.
ואף פעם, לא הייתה לה חרטה אחת על הבחירה שלה.
כי בסוף, בסוף כל אחד בוחר את מסלולו. והחכמה האמיתית היא לא להצטער על מי שבחר אחרת, אלא לשמוח על הדרך שלך, וללמוד להעריך אותה.