תקשיב, אני חייבת לשתף אותך בסיפור שלא יוצא לי מהראש על אמא ובן שלא היה להם שום דבר חוץ אחד את השני, ובסוף קרה להם נס קטן של חסד.
זה היה בלב פברואר כזה, בלילה ירושלמי קר שקורע את העצמות, אפילו החתולים לא נשמעו ברחוב מרוב רוח. רותם, אמא חד הורית, עזבה את הדירה הזעירה שלה ברחוב קטן בקריית יובל כשכל מה שיש לה זה תיק עם כמה בגדים, דובי מאוד ישן וילדון אחד בן חמש שמואל. בעל הדירה פשוט עף אותם בלי רחמים, בלי התראה. אין למי להתקשר, אין מי שיעזור.
כמה שעות הם פשוט הלכו ברחוב, נצמדים זה לזו כדי לא לקפוא. רותם לא סתם לא ישנה כבר שבועות היא עייפה מהחיים האלה, מהדאגות ומהמאבק הבלתי נגמר עם חשבונות ושכר דירה. היא לבד בעולם. נגמרו לה הכוחות, הרגש, המילים לבקש עזרה. למעשה היא אף פעם לא ביקשה. התרגלו להסתדר לבד.
אבל באותו לילה, פשוט כבר לא נשארו לה שום ברירות. אחרי הרבה הליכה, הגיעו לשכונה של אנשים אחרים לגמרי בתים מטופחים כאלה, עם גינות, שקט שפשוט צורח. היא נעצרה מול וילה גדולה ברחוב יהושע בן נון, קירבה את שמואל לחזה והביטה בדלת הכבדה שעמדה מולה. מישהו פעם סיפר לה שגר שם אלמן אמיד, יוסי ברגר, אחד עם לב זהב, שתמיד פותח דלתות למי שבאמת צריך.
רותם לא ידעה אם זה אמיתי, אבל לא היה לה לאן ללכת. היא אספה נשימה, דפקה על הדלת עם יד רועדת.
רגעים בודדים נראו כמו נצח.
יוסי, גבר גבוה עם מבט רציני, פתח את הדלת. כשהביט ברותם ובשמואל הפנים שלו התרככו, ואפשר היה לראות דאגה אמיתית.
רותם לחששה, בקול שלא נשמע כבר שבועות: “סליחה אני לא מבקשת כסף, ולא רוצה להפריע רק שתיתן לנו לשבת איפשהו בפינה עד הבוקר. הילד פשוט קופא.”
שמואל תפס חזק את הדובי, אף שלו אדום. לא בכה, רק הסתכל על יוסי עם עיניים גדולות.
יוסי הסתכל קודם על שמואל, ואז על רותם. בלי מילה, פינה את הדרך ואמר: “תיכנסו.”
רותם רעדה: “אני לא רוצה לעשות בעיות”
יוסי חייך עייפות: “בעיות אמיתיות זה כשאת נשארת ברחוב עם ילד. תיכנסו, עכשיו.”
ברגע שנכנסו, החמימות של הבית עטפה אותם. רותם כמעט התפרקה, רק מחזיקה את עצמה כדי לא לקרוס.
יוסי קרא פנימה: “צביה! תביאי שמיכה חמה בבקשה. ומשהו לשתות.”
צביה, עוזרת הבית המבוגרת, הגיעה מיד, בלי לשאול שאלות כאילו חמלה זו התגובה האוטומטית שם.
יוסי התכופף אל שמואל: “איך קוראים לך?”
שמואל ענה בשקט: “שמואל”
השם כמעט שבר את יוסי לחצי.
צועה חמה, קצת תה, שמיכה נעימה לרגע, העולם נראה פחות מסוכן.
רותם תודה בשקט, מתביישת. יוסי הסתכל בעיניים ישרות: “אני יוסי.”
רותם חייכה בכעסה: “רותם”
כשהשם שלה יצא מהפה, יוסי כאילו נזכר במשהו שמזמן שכח. “רותם רותם בן דוד?”
עיניה התכווצו: “כן איך?”
“פעם,” יוסי אמר, “הייתי ילד עני, לבד. באחד הלילות, התעלפתי ברחוב. כולם התעלמו. ואז באה ילדה עם צעיף אדום קנתה לי בייגלה, שמה את השקל האחרון שלה ביד שלי ואמרה לי: ‘לא מתביישים ליפול. תתבייש לא להתרומם. וכשתוכל תרים מישהו אחר.'”
היא השתתקה נזכרה. ובאמת, זה היה יוסי. השיחה עצרה אותם, סגרה מעגל.
בפעם הראשונה אחרי הרבה זמן, רותם הרגישה תקווה מוזר כמה מעט צריך בשביל זה. שמואל חייך סוף סוף!
יוסי ישב לידם, אדם שמרגיש זר בתוך הבית שלו. “אני אלמן,” אמר אחרי שתיקה, “הבית מלא חפצים, ריק ממשמעות. חשבתי שכסף מביא שלווה זה שקר.”
רותם בלעה רוק. “אם את מסכימה אני רוצה לעזור. לא רק הלילה. יש לי חדר פנוי תשארו עד שתתרגלו. מחר נדבר.”
“זה זה יותר מדי,” היא גמגמה.
“כשאת חזקה עזרת, עכשיו תני לחיים להחזיר. שחררי.”
לרותם נשבר משהו בפנים כל גאווה, הפחד, המאמץ והיא בכתה. באמת בכתה, כמו שרק מי שסחב הכל לבד יודע לבכות.
שמואל קפץ וחיבק אותה: “אמא די לבכות אנחנו בטוב?”
רותם צחקה בבכי: “כן, מתוק. הפעם אנחנו פשוט בטוב!”
בלילה ההוא, בפעם הראשונה אחרי חודשים, שמואל קיבל מיטה חמה. רותם נשמה בלי משקל על הלב.
בבוקר, יוסי חיכה להם במטבח: “רותם, בדיוק אני מחפש מישהי לעבודה בעמותה שלי אנחנו עוזרים לאימהות חד הוריות, לילדים, לאנשים שנפלו. את יודעת מה זה את יכולה להבין ולתת תקווה.”
רותם הייתה המומה: “אבל אין לי תעודה, אין לי ניסיון”
“יש לך לב. ויש לך כבוד עצמי. זה מה שצריך לא דף ציונים.”
צביה חייכה לה מהדלת: “ה לא שוכח אף אחד לפעמים רק מתעכב קצת.”
בשבועות הבאות רותם נכנסה לעניינים, חזרה להאמין בעצמה. העובדה שיכלה לעזור לאחרים ריפאה גם אותה. שמואל התחיל לצחוק שוב.
אחרי כמה חודשים, רותם מצאה דירה קטנה בשבילם בשכונת גילה. שכר דירה משולם, שולחן עם אוכל, ילד רגוע.
ביום המעבר, יוסי בא עם שקית: “נו, מה זה?” שמואל שאל.
“ברווזון חדש,” יוסי אמר בחיוך, “אבל תשמור גם על הדובי הישן. כי הוא הזכיר לך שלא משנה איפה מתחילים לא חייבים להישאר שם.”
רותם הסתכלה והתמלאה תודה.
כי ככה, לא בגלל כסף אלא בזכות נתינה קטנה, יוצרת מעגל טוב. בסוף, אף אחד לא באמת עני מדי בשביל לתת חסד, ואף אחד לא צריך להתבייש לקבל, כשצריך. לפעמים, מהלך של חסד חוזר אלינו בדיוק כשכבר כמעט הרמנו ידיים לא כרחמים, אלא כהצלה אמיתית.
אם פעם גם את הרגשת שאין לך לאן תשלחי לי לב או תכתבי “תקווה”. ואם הסיפור הזה חימם לך את הנשמה אולי תעבירי אותו הלאה, למישהי שבדיוק עכשיו צריכה קרן אור.
