גורשו מהדירה הקטנה שלהם בלב תל אביב, אם ובנה עמדו מול שער ברזל כבד ברחוב שקט בשכונת צהלה. רק לפני כמה שעות הדלת נסגרה מאחוריהם, בלי רחמים ובלי אופק. במזוודה אחת מעוכה דחסו כמה בגדים, בובה מרופטת וכל השאר נשאר מאחור, יחד עם החום והקירות המוכרים.
היה אמצע פברואר, הלילה התקרר בעיר כמו הים שמכה ברוח, והרחובות כמעט ריקים, פנסי הדרך רוטטים באור חיוור, והרוח נושאת עלים ואבק. בין הצללים, דניאלה פסעה לאט, מחזיקה בידו הקטנה של עידו, בנה בן החמש. השינה כבר ברחה מעיניה ימים שלמים, פניה חיוורות, עיניה עייפות, והיא נושאת על שכמה את השתיקה הכבדה שתיקה של מי שאין לה עוד למי לפנות.
מיום שהבינה שהיא תהיה לבד, עוד בהריון, גידלה את עידו בלי אב הוא עזב בלא מילה והיא נשארה, לבד מול החשבונות, השכר דירה, הדאגות, החסרים. למדה להיות חזקה מתוך אילוץ, לא מבחירה.
לאורך השנים, דניאלה לא ביקשה עזרה. לא פנתה, לא חיפשה רחמים. אבל כשאותו לילה הגיע, הקור והייאוש הכריעו גם אותה.
לאחר שעות הליכה רגלי, הגיעה לאזור של בתים אחרים, עם גדרות ברזל גבוהות, חצרות מטופחות ודממת פאר. מול וילה לבנה גדולה, עצרה, חיבקה את עידו הצמוד אליה ומבטה נדרך לדלת העץ, שמבעדה בקע אור חמים.
שמעה אצל אחת מהאמהות בשכונה כי גר כאן אלמן אמיד, ידוע בעיר כנדיב לב שלא מוותר על עזרה לחלש. דניאלה כלל לא ידעה אם זה נכון, אבל לא נותר לה לאן ללכת.
שאפה עמוק, הרימה יד כבדה ודפקה בדלת. שניות ארוכות של דממה עברו עליה כמו נצח. וכשנפתחה הדלת, עמד שם גבר מרשים, לבוש בקפידה, עיניים חודרות שה expression שלהן משתנה הפתעה, דריכות ודאגה שקטה ומכאיבה.
הגבר נעצר כמו שהקור היה בתוך דבריה שטרם נאמרו.
ערב טוב אני מתנצלת לחשה. אני לא רוצה כסף, גם לא להפריע. רק מקום לישון בו עד הבוקר. הילד שלי קופא מקור.
עידו אחז בידו דובון ישן, אפו אדום, מבטו לא בכה רק דומם, כמבין שכבר למד שדמעות לא מחממות את הלב.
הגבר הביט לעידו ואז אל דניאלה, ובחצי חיוך מרים הקנה אותם פנימה.
תיכנסו.
דניאלה התקשחה.
אני לא יכולה לא באתי להטריד
להטריד? השיב בקול עייף, חיוך מריר על פניו. ההטרדה האמיתית היא להיות ברחוב בלילה עם ילד. תכנסו. עכשיו.
ברגע שנכנסה, חמימות הבית עטפה אותם כמו שמיכה. רגליה רעדו, לא מהקור מהבושה ומההקלה המעורבות. פחדה לעצור מהר, שלא תתחיל לבכות ולא תוכל לעצור. הגבר סגר את הדלת וקרא פנימה:
תמר! בבקשה, הביאי שמיכה עבה ומשהו חם לשתות.
אישה מבוגרת הופיעה מייד, לא שאלה שאלות, רק הנהנה ונעלמה, כאילו טוב הלב בבית הזה אינו מקרה נדיר.
הגבר התכופף לעידו.
איך קוראים לך?
עידו, ענה בשקט.
עידו חש קולו נשבר לרגע.
תמר שבה עם שמיכה, כוס תה וקערת מרק חמה. עידו הביט במרק כאילו היה לו אוצר.
אמא, זה בשבילי?
דניאלה נשכה שפתיים.
תודה תודה רבה
הגבר הביט בה ברצינות שקטה.
קוראים לי גדי.
דניאלה השיבה כמעט בלחישה.
גדי מצמץ פתאום, כאילו הדליקו אור בבית שהיה חשוך שנים.
דניאלה דניאלה כהן?
היא נדרכה.
כן מאיפה?
גדי נסוג קלות, נוסטלגיה צפה בעיניו.
לפני הרבה שנים הייתי נער עני, בלי אמא, אבא לא היה נוכח. יום חורף אחד התעלפתי ליד פיצוציה. כולם חלפו. רק ילדה צעירה, עם צעיף אדום, עצרה. קמה, קנתה לי בייגלה, שמה בידי את מטבעותיה האחרונים ואמרה: “אל תתבייש ליפול, רק אל תישאר שוכב, וכשתוכל תעזור למי שצריך”.
עיניה של דניאלה נפקחו.
הצעיף האדום
פתאום נזכרה בנער הרזה, עם העיניים העמוקות. בבייגלה שקנתה מכסף שכמעט לא היה לה. איך הלכה מבלי לצפות לתודה.
אתה?
גדי הנהן.
אני.
השתיקה שנפלה הייתה מלאה לא מכבידה, אלא מנחמת. דניאלה הרגישה את הלב נפתח למה שלא העזה להרגיש זמן רב: תקווה.
עידו שתה מהמרק וחייך לראשונה באותו ערב.
גדי ישב על קצה הספה, כמו מי ששכח להיות בעל הבית.
אני אלמן, אמר לבסוף בשקט. אישתי נפטרה לפני שלוש שנים. הבית הזה מלא וריק באמת. חשבתי שכסף יש בו שקט. זה שקר.
דניאלה בלעה רוק.
ואם תרשי אשמח לעזור. לא רק הלילה, עד שתעמדי שוב על הרגליים. יש לי חדר פנוי למעלה. אתם יכולים להישאר פה. מחר נדבר על הכל.
דניאלה נסוגה בצעד, עיניה דומעות.
איני יכולה לקבל כזה דבר זה יותר מדי
גדי התרומם, דיבר ברוך, לא תובע דבר, רק מציע:
דניאלה, כשאת היית יכולה, לא אמרת “לא יכולה”. עזרת. עכשיו התור של החיים להחזיר.
משהו התנפץ בתוכה. חומה שנבנתה מגאווה, פחד ועייפות. היא בכתה. לא בבכי של בושה ושתיקה בבכי שמנקה את הנשמה וצועק: “כבר סחבתי הכל לבד”.
עידו קם וחיבק אותה.
אמא, אל תבכי אנחנו בסדר, נכון?
חיבקה אותו ודמעות על לחייה.
כן, מתוק שלי עכשיו אנחנו בסדר
באותו הלילה, עידו נרדם לראשונה מזה זמן רב במיטה חמה. דניאלה עצמה עיניים בלב קל, כאילו מישהו הוריד מעליה סוף סוף את משקל העולם.
בבוקר, המתין להם גדי ליד השולחן, פותח דף חדש.
דניאלה, אני מחפש מישהי לעמותה שלי. אנחנו מסייעים לאימהות חד הוריות, ילדים, ולאנשים שנפלו. את יודעת איך זה כואב. את האנשים האלה אני חושב שאת המתאימה.
נשארה חסרת מילים.
אבל אין לי תעודות אין לי
יש לך לב. ויש לך עמוד שדרה. עברת דברים שאחרים לא היו עומדים שבוע. זה לא מהספרים.
תמר מהמטבח חייכה אליה, מנגבת ידים בסינר.
אלוהים לא שוכח, חמודה, לפעמים רק מתעכב
בשבועות הבאים החלה דניאלה לעבוד, לאט לאט חזרה כוחה. שוב מצאה משמעות, התחילה לחסוך, תכנון עתיד חדש.
ועידו למד שוב לצחוק.
יום אחד, אחרי שחילקו חבילות למשפחה נזקקת, הביטה דניאלה בגדי המתבונן בילד רץ בשלוליות. היה בעיניו עצב ישן וגם שלווה חדשה.
כעבור חודשים עברה דניאלה לדירה קטנה משלה, שכירות משולמת בשקלים, שולחן מלא אוכל, עידו בטוח.
ביום ההובלה, בא גדי, הושיט לעידו שקית.
מה זה? שאל הילד.
דובון חדש, אמר גדי. אבל תשמור גם על הישן, טוב?
עידו הנהן ברצינות.
כי הדובון הישן היה איתי כשהיה קשה.
גדי ליטף את ראשו.
בדיוק. אסור לשכוח מאיפה באת, אבל אין צורך להישאר שם.
דניאלה הביטה בשניהם, ובליבה התפשט גוש של תודה.
החיים החדשים שלהם לא נולדו כי פגשו אדם עשיר, אלא כי מצאו אדם שלא שכח מאין בא. וגדי, סוף סוף, כבר לא הרגיש לבד בביתו הגדול.
לפעמים, מחווה קטנה שנעשית מכל הלב חוזרת מתי שהכי צריך. לא כרחמים, אלא כהצלה.
ואף אחד לא יותר מדי עני מכדי לתת טוב, ולא יותר מדי גאה כדי לא לקבלו.
אם אי פעם רצת בלי לדעת לאן עוד תלך כתבו “תקווה” בתגובות.
ואם הסיפור של דניאלה ועידו נגע בך בלב השאר ושתף, אולי תאיר למישהו את הלילה.
