מבט אל הריק
דימה ועדי התחתנו כשהיו בני תשע-עשרה בלבד. כל עולמם היה זה בזו, נשימה אחת, אהבה מטורפת שכאילו אין לה גבול. ההורים שלהם, שידרו בלב כבד אבל בהחלטיות שאין מקום למשחקיםהרימו חתונה יהודית מהסרטים. רכב מקושט, שלל זרי פרחים, זיקוקים, אולם שוקק חיים וצעקות “מרים כוס!” מכל פינה.
ההורים של עדי לא השתתפו בתשלומים, פשוט לא היה ביכולתם. כל שקל היה למזון ודירבון מהבקבוק, אם נודה על האמת. כל ההוצאה נפלה על כתפי אמו של דימה, סמדר סמדרוביץ’, שביקשה מכולם לקרוא לה סמי.
סמי ניסתה להרחיק את בנה מעדי, בת לאלכוהוליסטים ושום דבר טוב לא יצא מזה לדעתה. דימה, עקשן ואוהב, נשבע לה שהאהבה שלהם תופסת כל חור, שאין גנים שוברי גורלות, והם גדולים מהחיים עצמם. אבל סמי רקילה, יודעת חיים מה הם, הזהירה: “בן שלי, מתפוז לא צומח דקל. תבדוק שלא תיגמר לכם האהבה עוד לפני שהתחיל האביב.”
עדי ודימה הרגישו אז ברי מזל מאין כמוהם, כאילו העולם מחכה רק להם. בשלביה הראשונים של הנישואים האושר שימש כמנהיג; החיים חייכו אליהם. וסמי ובעלה נתנו להם דירה מתנה”תחיו ותשמחו, מתוקים שלנו!”
עז היו שנים יפות. עדי ילדה שתי בנותתמר ושירה. דימה אהב אותן אהבת נפש, הרגיש מלך בביתו. אבל לפני שחלפו חמש שנים, עדי התחילה להיעלם מהבית בלילות. דימה הריח את ריח האלכוהול, תחילה בשתיקה בטוחה שזה יעבור, אך בהמשך עדי הפתיעה אותו בישירות: “מעולם לא אהבתי אותך באמת, זו הייתה התאהבות נערות.” עכשיו, הכריזה, היא מצאה אהבה אמיתית. עוזבת לגבר אחר, ואפילו שהוא נשוי ואב לשלוש, זה לא משנה לה.
דימה לא היה מוכן לזהנפשו הוכתה ערפל סמיך, והיא נחשבה לבגידה נוראה. עדי ברחה לכפר נידח עם הגבר ההוא. “אם טוב לי איתוסוף-סוף גן עדן, ואם לא, אין חיים,” נהגה לומר, ונטשה את שתי בנותיה.
סמי הייתה תקיפה, קשה לתפוס אותה ולחנך אותה. היא לקחה את תמר ושירה לחיקה, אהבה ופינקה אותן ככל יכולתה.
דימה, בייאושו, נשאב אל קבוצה דתית סגורה; חבר שכנע אותו. עד מהרה חיתנו אותו לאלמנה בשם קלאודיה, אם לשני בנים, ולא חלף זמן והחתונה השנייה קיבלה גם חותמת דתית. החיים הפכו לרכבת הרים: קלאודיה העמיסה עליו דאגות ובקושי איפשרה זמן לבנותיו. כאשר דימה ביקש לראות את הבנות, קלאודיה החזירה: “יש להן אמא, היא תדאג. אתה תאסוף את עילאי מהגן ותביא עוגיות לעומר.” דימה בלע את דמעותיו.
אהבתו לעדי נותרה, אך הדרך חזרה כבר לא היתה אפשרית.
חלפו שבע שנים. יום אחד עדי הופיעה פתאום בחדר המדרגות של סמי, ילדה קטנה לצידה, כבת ארבע. המפגש היה קפוא.
“נו באמת,” סמי תרה אחר עקבות של עדי, “זו הבת שלך?”
“כן. קוראים לה מיכאלה. אפשר להתארח אצלכם קצת?” עדי גימגמה, הביטחון שלה נמס.
“לא ציפיתי לאורחת שכזו. עפו אתכן? מה קרה?”
“עזבתי בעצמי. כבר אין לי כוח. הוא מרביץ ושותה… בלי הפסקה.” עדי התלוננה.
“את בחרת את דרכך, אף אחד לא משך אותך בחולצה,” סמי תקפה. “ומה עם ההורים שלך?”
“באתי לילדות, התגעגעתי. תני לי לראות אותן,” ענתה עדי, מקווה לסליחה.
“נו, פתאום נזכרת באימהות? קוקיה, זה מה שאת!” סמי מלמלה, והדלת נפתחהתמר ושירה נכנסו בזהירות, נערות כבר. הן ידעוזו הייתה אמא שלהן, אבל הלב נכמר, והן רק הרגישו כאב ובושה.
סמי, למרות הכל, קיבלה את עדי ומיכאלה תחת גגה. חודש עברוהנה, כמו ברוח, עדי שוב נעלמה. מתברר שחזרה אל אותו גבר שגרם לה את כל הצרות והשאירה את מיכאלה אצל סמי.
שלוש ילדות גדלו בבית מלא אהבה, כבוד ודאגה אמיתית. השנים חלפו במהירות. סמי ובעלה עזבו את העולם, אחת אחרי השנייה.
תמר התחתנה, אך לא זכתה לילדים. שירה נשארה רווקה, לבד עד שיער שיבה. מיכאלה, בגיל שבע עשרה, ילדה ילד לעולם מבלי לספר מי האבא, ועברה לכפר לאמא שלה.
הנעורים חלפו בלי להתייצב, הזקנה באה בלי להזמין שלום. עדי חיה לבד, מאז שגבר קבע שלוקחים אותו לבנות שלו לעיר. הן האשימו את עדי, “בגללך אבא חלה.” והשליכו מילות בוז: “אל תתערבי בעניינים לא שלך.”
בכפר כבר דובר על עדיאישה עלובה, שתיינית חסרת בושה. כולם שם מכירים הכול. מילהוהשמועות עפות. היא הפכה לבדיחה בעיני הקהילה.
דימה, לבסוף, ברח גם מקלאודיה ומהכת. נותר לבד בדירת אמא שלו, חי מקפה דל לשתייה מתוקה, ישן לבד במיטה קרה, עם שלושה חתולים שיאחזו בו בשפיותא. זה כל מה שנשאר מהאהבה הגדולה…
וכך, למרות שהאושר פעם דפק על דלתם של דימה ועדי, הם נותרו ריקים מכוחכל אחד בריקנות שלא בחר בה.
