בוהים ברִיק
דניאל ונעמה מתחתנים כשהם בני תשע-עשרה בלבד. הם לא מסוגלים לחיות או לנשום האחד בלי השנייה; זו אהבה משתוללת, שורפת, בלתי מוסברת. לכן, ההורים מחליטים מיד להסדיר את הקשר ולהשיא אותם, שלא יצא משהו לא ראוי.
ערכו חתונה מפוארת, מלאה בכל הסממנים המתאימים: בובה על מכסה הרכב, ים של פרחים, זיקוקים, אולם שמחות, צעקות “הבה נגילה!”…
ההורים של נעמה לא תרמו כסף לחתונה מצבם הכלכלי בקושי מאפשר להם לקנות מצרכים בסיסיים ולפעמים בקבוק ערק או בירה לשבת. כל ההוצאות נופלות על אמו של דניאל, ששמה רונית רוני, ואוהבים לקרוא לה בקיצור רוני רונית.
רוני רונית ניסתה לא אחת לשכנע את דניאל שלא יתקשר עם בחורה ממשפחה בעייתית, אבל לדניאל אין לאוזן לשמוע. הוא בטוח שהאהבה שלהם תנצח את הכול.
רוני רונית מנסה להזהיר אותו:
“תיזהר בני, תפוח לא נופל רחוק מהעץ. מקווה שלא תגלו שהאהבה שלכם קצרה כמו שערה…”
דניאל ונעמה משוכנעים שהם בפתחו של האושר, שמחכה להם רק שמחה וריגוש. שהעולם כולו לרגליהם.
אבל סיפור החיים מפיל אותם למציאות אחרת.
רוני רונית ובעלה מעניקים לזוג הצעיר דירה בפתח תקווה “תחיו בשקט, ילדים!”.
בתחילת הדרך הכול מתנהל בהרמוניה. נעמה יולדת שתי בנות תמר ולירי. דניאל מעריץ אותן; הוא מרגיש בעל-הבית, גאה במשפחתו.
חמש שנים חולפות, ולפתע נעמה מתחילה להיעלם מהבית מדי פעם. וכשהיא חוזרת דניאל מריח ממנה אלכוהול. הוא דורש הסבר; נעמה שותקת, ואחר-כך פולטת בבוז שלא אהבה אותו אף פעם; זאת הייתה התאהבות נעורים ותו לא. עכשיו, לדבריה, פגשה את גבר חלומותיה והיא עוזבת אליו, למרות שהוא נשוי עם שלוש בנות.
דניאל נשאר המום, עדיין בהלם ומרגיש כי האישה של חייו בגדה בו ללא רחמים.
נעמה בורחת עם אהובה לאיזה מושב מרוחק. היא אומרת: “כשיש אהבה, גם בשכונת עוני זה גן עדן ואם אין, אז אפילו פנטהאוז זה כלא”.
הבנות נשארות גלמודות.
רוני רונית, אישה חזקה שלא נכנעת לאיש, לוקחת תחת חסותה את שתי הנכדות. היא ובעלה מפנקים ואוהבים אותן.
דניאל, שבור, שוקע בכת דתית קיצונית חבר מהשיכונה המליץ. שם הוא נישא לאלמנה בשם קליה, אם לשני בנים: אורן ויותם. דניאל בקושי מוצא זמן לבנותיו; קליה מעיקה עליו בבעיות חדשות ללא סוף, וכשמעלה שוב את בנותיו, אומרת לו:
“דניאל, יש להן אמא שתדאג להן! לך תקח את אורן לגן תכין ליותם אוכל.”
ודניאל, נכנע, עושה הכול.
הוא עדיין אוהב את נעמה, אך מבין שאין דרך חזרה.
שבע שנים עוברות. פתאום, נעמה דופקת בדלת הבית של רוני רונית. איתה ילדה כבת ארבע, מאיה. רוני רונית מביטה בנעמה, מתקשה להכיר אותה.
“כן, החיים לא חסו עלייך, נעמה… זו בתך?” היא נושכת בלשונה.
“כן, מאיה. אפשר לגור אצלכם קצת?” מפטפטת נעמה בענווה.
“לא ציפיתי לביקור כזה. העיפו אותך?” חוקרת רוני רונית.
“עזבתי לבד. בעלי מכה אותי ושותה בלי סוף,” משתפת נעמה.
“את בחרת אותו, אף אחד לא הכריח. אז למה לא חזרת להורים שלך?” עוקצת רוני רונית.
“געגוע לבנותיי הביא אותי אליכן. אפשר לראות אותן, בבקשה?” מתרצלת נעמה ומכירה בצד הנדיב של חמותה לשעבר.
“איזה יופי, נזכרת שיש לך ילדות! את קוגמא מאמא,” רוטנת רוני רונית.
הטלפון מצלצל, הבנות נכנסות. תמר ולירי כבר נערות, מביטות באמא בחשדנות זורק, אך אין להן רגש כלפיה. הן שומרות בלבן טינה גדולה. סבתא רוני לא פעם משתפת שבנותיה נהפכו ליתומות בחייהם של הוריהם.
ברור, רוני רונית לא מגרשת את נעמה ואת מאיה. הן נשארות.
אחרי חודש “הפתעה”: נעמה נעלמת שוב, חוזרת לאותו מושב אל הגבר שמכה אותה, ומשאירה את מאיה אצל רוני רונית. עכשיו יש לסבתא ולסבא שלוש נכדות.
הבנות דואגות ואוהבות את סבא וסבתא שלהן. בבית שורר חום, נדיבות וכבוד הדדי.
הזמן רץ ללא רחמים.
רוני רונית, ולאחריה גם בעלה, נפטרים בזה אחר זה.
תמר מתחתנת ללא ילדים. לירי נשארת רווקה, לבנה מאזין לקיצה.
מאיה יולדת בגיל שבע-עשרה ילד, לא ברור מיהו האב, ועוזבת למושב אל אמה.
הנעורים חלפו בלי להתגבש, הזקנה הופיעה בלי ברכה.
נעמה נשארת לבדה, כי בן-זוגה לשעבר חלה ובנותיו לוקחות אותו לעיר: מאשימות את נעמה שדרדרה אותו. “תשמרי את האף שלך לעצמך,” הם מייעצות. בסביבה כולם לוחשים עליה: “שיכורה, בלי בושה.” במושב כל אחד רואה הכל.
דניאל בסוף עוזב את קליה ואת הכת, מתרסק, נשאר בודד. גר בדירת אמו, חי מטיפין לטיפין, יישן במיטה קרה. מאמץ שלושה חתולים, רק כדי לא להשתגע.
וזהו כל האהבה.
והרי האושר דפק לדלת של דניאל ונעמה…
