המבט של העיניים הירוקות מהעבר
יונתן התעורר לפני הזריחה והרהר:
“יא אללה, מזמן לא ישנתי כל כך טוב, ואיפה? בשדה בתוך ערמת חציר, בלי נוחיות ושמיכה חמה. אבל למה צריך את זה, הקיץ חם, והחציר ריחני ומחמם.”
הוא התיישב ופינה את החציר מעליו. הראש שלו עבד כמו שצריך, לא דאג בגלל הפרידה מאשתו, לא היה עצוב. האם באמת הוא מעולם לא הצליח לאהוב אותה באמת? הוא שקע במחשבות.
“אז כל עשר השנים האלה שחייתי איתה היו רק מין חיקוי של חיי משפחה? אבל לכאורה חיינו טוב, רק מעולם לא היתה לנו ילדה משלנו. ליעל היתה בת, אבל כמו שהיא אמרה, היא עצמה לא ידעה מי האבא. ילדה בשביל עצמה.”
יונתן תמיד הרגיש איזו הצגה מצד יעל ביחסים שלהם, הם רבו הרבה. אחרי כל ריב עם אשתו, צפו בזיכרונו עיניים ירוקות וחיוך מתוק של האחות מיכל, שהתכופפה מעליו, הזריקה לו זריקות ותלתה לו עירויים בבית החולים. הוא נפצע אז, קיבל את הפציעה במלחמה בלבנון.
יונתן ישב בערמת החציר וחייך, נזכר במיכל, בקול המרגיע שלה, ובעיניים שדמו לשני אזמרגדים. השיער הערמוני והעבה שלה. מעולם לא פגש עוד עיניים כאלה. הוא תמיד האמין שמיכל היא זו שעזרה לו להתמודד עם כל הקשיים והכאבים.
ביום ששוחרר מבית החולים והיה אמור לחזור הביתה, קטף זר פרחי בר והלך לחפש את מיכל. הוא רצה להציע לה לבוא איתו הביתה, ידע שזה לא פשוט ולא מיידי, אבל בכל זאת.
“מיכל לא פה, העבירו אותה לאחד מבתי החולים הצבאים,” ענתה האחות שיונתן פנה אליה כשהבין שמיכל לא נמצאת.
“ולאן? את יודעת אולי?”
“לא, אני לא יודעת, ואף אחד לא יגיד לך, אתה מבין איפה אנחנו נמצאים…”
יונתן היה מאוד מאוכזב, אבל החליט לחפש אותה. איך ימצא אותה אם כל מה שהוא יודע זה את השם שלה וצבע העיניים? הוא נאלץ לחזור הביתה אחרי הפציעה, שיחררו אותו מהצבא מסיבות רפואיות. בבית הכל נשאר אותו דבר, אבא שתה, אמא עבדה וצעקה עליו.
אבל יום אחד הגיע לבקר את יונתן חבר מהצבא, איתי, שאיתו עבר הרבה. גם הוא חזר הביתה.
“יו, יונתן,” איתי חיבק אותו, “נו, מה איתך? התאוששת מהפציעה?”
“כן, לא רע,” יונתן משך בכתפיו.
“בוא אלינו לקיבוץ, אצלכם במושב אין עבודה,” הציע איתי. “או שאולי משהו, או מישהו, מחזיק אותך פה?” הוא חייך והרים גבה.
“לא, אין לי אף אחד פה. לא מצליח לשכוח את מיכל.”
“יא אללה, אחי, היא תפסה אותך חזק. אבל צריך לחפש, לכתוב, לא לוותר.”
יונתן עבר לקיבוץ עם החבר, שעבר איתו כל כך הרבה והפך לאדם קרוב. הזמן עבר. יונתן קנה בית קטן וישן, שיפץ אותו קצת וחי בו.
אבל איתי התאהב ועבר עם אשתו תמר לעיר המחוז.
“יונתן, סליחה שהעברתי אותך לפה ועכשיו אני עוזב. מי ידע שאפגוש את תמר. אבל אנחנו נמשיך להיפגש.”
“אל תדאג, אחי,” יונתן חי
