יומן אישי המבחן של המשפחה
כבר הרבה זמן לא הרגשתי כל־כך מאושרת. השנים הארוכות לבד, כשכל יום הרגיש כמו העתק של הקודם, נדמו סוף-סוף רחוקים. ואז נכנס עומרי אל חיי גבר שהפך לי את העולם. לא היה בו שמץ מהגברים שהכרתי עד כה. הוא היה חם לב, רגיש, נדיב.
בעיניי היו לו רק יתרונות. הוא ידע להקשיב, לתמוך, לדבר על הכל מהשאלות החשובות ועד סתם שטויות של יום־יום. הוא לא התרעם על שטויות, לא עשה דרמות, ולא ניסה לשלוט בי או להכתיב לי את החיים. הרגשתי שסוף-סוף פגשתי את הגבר שייחלתי לו.
אבל היה “קוץ” אחד שחזר שוב ושוב לשמועות ולרכילויות: עומרי צעיר ממני בשמונה שנים. אבל לי זה לא הפריע כלל. תמיד אמרתי גיל הוא רק מספר, ומה שחשוב באמת זה הכבוד והחום שאנחנו נותנים זה לזו.
זה לא עצר את השכנות שבבניין בעיקר המבוגרות מללחוש ולעקוב אחרינו כל פעם שיצאנו מהבניין יחד. עיניהן התמלאו ספקות, לחישות ציניות, לפעמים אפילו “מילות דאגה” שבעצם היו ביקורת גלויה.
ראית אותה? את אומרת לעצמך, שהקָטָסְטרופָה לא תגיע. הבת שלך, תמר, כבר בת חמש-עשרה יפה ומטופחת. את בטוחה שהבן הזוג שלך לא שם עליה עין?
רק נשמתי עמוק. הרי זה סתם שטויות שנשים אוהבות לזרוק לאוויר כשהן משועממות משגרה.
בחייכן, זה פשוט שטויות, עניתי בקור רוח. עומרי גבר בוגר, חכם. הוא לעולם לא יעשה דבר כזה. הוא אוהב אותי.
אמרתי בביטחון גמור, כי האמנתי בו ובאהבתנו, ולא היה אכפת לי מכל פטפוטי הרחוב.
גם עומרי, אף שתמיד ניסה להיראות שליו מול כולם, שמע את הרכילויות. הוא רק הרים גבה והמשיך ללכת כאילו כלום. אבל כשנשארנו לבד, לפעמים התפרץ:
את קולטת מה מספרים? כאילו אנחנו איזה דמות בטלנובלה זולה. איך אנשים תמיד חייבים להכניס לעצמם דרמה בחיים על חשבון אחרים.
הנחתי לו יד על הכתף, מנסה להרגיע:
תירגע, הם סתם רואים יותר מדי טלוויזיה. מה שהם לא יודעים עוד יביא אותם להתנצלות. חכה ותראה.
אבל הבעיה האמיתית הייתה עם תמר, שלי. הילדה שלי, שהייתה תמיד מרכז עולמי, התחילה להרגיש איך העולם משתנה. פעם היינו שתינו מדברות, חולקות, שותות תה תוך כדי שיחות ערב אינסופיות. עכשיו, לרוב אני עסוקה עם עומרי. הסדר השתנה. הכי קשה היה לראות איך עומרי הרגיש חופשי להעיר לה לא פעם על ההתנהגות.
ואז, באחד הערבים כשעומרי העיר לה שזה לא מתאים להסתובב בעיר עד מאוחר, תמר פשוט התפוצצה, נכנסה לסלון עם עיניים בוערות, נעלבת וזועמת:
אמא, בשביל מה את צריכה אותו? היה לנו מעולה לבד! אף אחד לא אמר לי מה לעשות. ועכשיו, פתאום, הוא קובע חוקים?
ניסיתי להישאר רגועה. התיישבתי, הבטתי לה ישר בעיניים:
עומרי צודק, זה לא בטוח להסתובב עד שעות מאוחרות. תפתחי חדשות אם את לא מאמינה. כל יום קורים דברים איומים.
אני לא לבד עם חברות! צעקה תמר ורקעה ברגלה.
ומה החברות שלך יוכלו לעשות מול גבר חזק? לא הסכמתי לוותר.
היא השתתקה, נעלבה, ואמרה:
אז זהו. חלאס. אני אצל עצמי. לא אוכלת.
דלת טרקה מאחוריה והשקט נשאר. שקעתי לספה, בוהה בדלת ונאבקת עם עצמי. איפה טעיתי? הרי כל-כך רציתי להרגיש שוב אישה נאהבת, להרגיש משמעותית למישהו. אחרי כל השנים לבד, עומרי היה כמו קרן אור.
למה תמר כל כך מתנגדת? ניסיתי להיכנס לראשה. גיל חמש־עשרה הוא גיל קשה. לפניו הייתי שלה בלבד, היה לי זמן להקשיב לה, להדריך ולתמוך. עכשיו פתאום מגיע מישהו נוסף לבית, מחלק לי את תשומת הלב, ומתחיל “לחנך”.
ואני רק רוצה שתמר תראה כמה עומרי טוב, כמה הוא דואג והיא מול זה נעלבת, דופקת בדלתות, כועסת.
נזכרתי איך לפני כמה חודשים ישבנו במטבח, שותות תה, מדברות על בית הספר, חלומות, תכניות. עכשיו היא מסתגרת בחדר, עונה קצר, בורחת משיחות.
לקחתי נשימה עמוקה. צריך למצוא מילים לא התנצלות, אלא מהלב. להסביר לה שהיא נשארת המרכז שלי, ורק נוסף למעגל עוד מישהו שזקוק לאהבה וחום מהבית הזה.
אבל איך מתחילים כזה שיחה? איך מפשירים כעס שכזה? לא ידעתי. אולי הזמן ירפא, אולי סבלנות תעשה שלה. אני רק מקווה שתמר תראה בעומרי האדם שהוא באמת מישהו שמוכן להעניק לשתינו בית.
***********
הבוקר היה אפרורי. בקושי הספקתי לפקוח עיניים, ותמר כבר עמדה לידי שיער פרוע, עיניה בוערות מכעס, אגרופיה קפוצים.
הוא לא מרשה לי לנסוע עם נועה לצימר! שמעת, אמא? עומרי לא קובע לי כלום!
עומרי עמד בדלת, ידיו משולבות. לא התערב, רק הסתכל, מודע לכך שזה רק יחמיר אם יתערב.
התיישבתי, מנסה להסדיר את הנשימה:
והוא צדק. אני גם לא הייתי מרשה. החברה שלך נועה ידועה בכל העיר כ”מארגנת מסיבות פרועות”. את באמת מצפה שאני אתן לך לנסוע ככה?
אני כבר גדולה! כבר חמשעשרה! היא לא ויתרה.
קמתי לאט, עטפתי חלוק, הסתכלתי על תמר בהחלטיות:
קודם תסיימי תיכון, תתחילי לעבוד, תפרנסי את עצמך. עד אז את אצלי בבית, אז תרצי או לא תצטרכי לנהוג לפי הכללים שלי.
היא ענתה בלחש, אך הפנים התלהטו מזעם:
הכללים שלך? זה לא פייר! טוב לך שיש לך אותו, ולי אסור כלום!
הרגשתי דקירה בלב, אך לא הנחתי לרגש להוביל.
תמר, את הבת שלי, רק דואגת שלא יקרה לך כלום.
ואת בכלל לא שואלת מה אני רוצה! רק חשוב לך שעומרי יהיה מרוצה!
עומרי עשה כאילו ניגש, אבל הבטתי בו: “לא עכשיו.” הבין, נסוג מעט.
תמרי, אמרתי בעדינות אך בנחישות, לא באה להכתיב. רק רוצה לשמור עליך. החיים עלולים להשתנות במהירות.
ושוב את מחליטה בשבילי! התפרצה, ואז רצה לחדר, נעצרה בדלת, הביטה בי מרירה: אני אסע בכל זאת. גם אם לא תרשו.
שקעתי על כיסא והעייפות הציפה אותי. עומרי ליטף לי את הכתף, מתעניין אם לעקוב אחרי תמר. רק הנדתי שלילה: היא צריכה להירגע ולבוא אלינו לאחר שתירגע.
הבטתי החוצה, העננים נסוגו לאט, קרני שמש ראשונות פתחו סדק מהוסס. איפשהו בלב קיוויתי שבסוף, יום יבוא ויהיה כאן שוב שקט.
תמר טרקה דלת צליל שניער את כל הדירה. הסתגרה, בכתה שעות על הכרית, לשונות של גאווה וזעם מתערבבים עד לבלבול.
לקראת ערב, כשהרעב כבר ניצח, פתחה חרישית את הדלת, הלכה למטבח, הכינה לעצמה לחם עם גבינה ופסטרמה, והתחילה לשרוק מנגינה…
פתאום אני הופעתי בדלת המטבח.
אני רואה שהמצב רוח השתפר, הערתי, משתדלת לשמור על קור רוח. רוצה אולי להתנצל?
תמר זרקה בי מבט חצי מגחך:
לא. לא עשיתי שום דבר שדורש סליחה.
ניסיתי להחזיק את עצמי, התקרבתי לשיש.
חשבת על זה טוב? קבעתי בעדינות-תקיפות. אנחנו ועומרי יוצאים להדלקת נרות אצל חברים. אחרי ההתנהגות שלך את נשארת בבית.
היא משכה בכתפיים, מרחה חמאה בלי שמץ התרגשות:
לא כזה רציתי לבוא. תיהנו, כל עוד אתם יחד.
בחש כתפה, ממלמלת משפט אחרון (אך שמעתי):
תיהנו כל עוד אתם יכולים…
הבטתי עליה רגע, ואז יצאתי. תמר המשיכה לאכול, המנגינה שלה קיבלה עוקץ. מתכננת בליבה מהפך בקרוב מאוד עומרי כבר לא יהיה כאן.
************
בצהריים, אחרי פגישה בעבודה, הטלפון רעד פתאום בכיסי. זה היה מוזר עומרי ידע שבשעות האלו אני לא עונה.
עומרי? משהו קרה?
אבל זה היה קול של אחות מהמרכז הרפואי איכילוב: “שלום, הגעת לבית החולים, בבקשה להגיע, יש כאן גבר שנפצע, שמך ברשימת החירום.”
קפא לי הלב. הזעתי, לקחתי תיק ורצתי מתוך האופן ספייס. רק מחשבה אחת בראש: שהוא יהיה בסדר.
הגעתי לבית החולים, מצאו לי את החדר. עומרי שכב, שריטות בפנים, עין נפוחה, שפתיים מדממות אבל חיוך עייף התגלגל כשהבחין בי.
עומרי! מה קרה? מי עשה את זה?
הוא רטן בכאב ואמר:
לא הבנתי בכלל, התחיל לצעוק על תמר. אני לא יודע…
הבנתי מיד. זה היה יוסי, הגרוש שלי האיש שממנו ניסיתי להרחיק אותי ותמר כל השנים.
אני אדאג לזה, הבטחתי. אני הולכת לטפל בו.
עומרי התרומם בכאב:
אל תלכי לבד! סוף-סוף תקיפות בקולו. תתקשרי קודם לאחי. מסוכן לבד.
הנהנתי. חייגתי לליאור, אחי, הסברתי במהירות את הסיטואציה. עומרי סגר עיניים, אבל אחז בידי בחוזקה.
הכל יסתדר, לחשתי, לו ולעצמי.
************
נכנסתי לדירה של יוסי, בלי ברכה מיותרת. הוא עמד, ידיים בכיסים, גבה מסגיר זעם.
רוצה לשבת? אני אדאג לך שלא תקום, אמרתי לו ישירות.
הוא התפרץ:
מה עבר לך בראש להביא גבר הביתה? חשבת בכלל על תמר?
חמש-עשרה שנה רק עליה חשבתי! השבתי. אתה ברחת כשלא מלאו לה אפילו שנתיים!
הוא היכה באגרוף בקיר עד שהתמונות רעדו:
הוא שם עין על תמר! אני אשבור אותו!
עמדתי יציבה, לא נכנעת:
הם מעולם לא לבד בדירה! עומרי מגיע אחרי העבודה שלי, וגם בסופי שבוע איתנו. תמר פשוט לא אוהבת אותו, אז היא מלכלכת.
תמר לא משקרת! יוסי התקרב, מאיים. אני קח אותה ממך היא תהיה אצלי.
צחקתי מרוב ייאוש:
היא לא תישאר איתך שבוע. אין לך אמצעים, אין לך סבלנות.
דווקא כן, החזיר בביטחון שנשמע מעושה. היא עצמה רצתה לבוא. אמרה שהיא פוחדת להיות אתכם.
שנינו נעמדנו דוממים. ידעתי כמה שזה רציני שתמר בכלל מבקשת לעבור אל אב שנעדר כל חייה.
אתה מבין שאתה משתמש בה נגד? היא לא כלי משחק.
היא הבת שלי. יש לי זכות.
תוכיח את זה קדימה. תהיה אבא אמיתי, לא מנצל. אולי אז תזכה באמת באמון שלה.
הוא כמעט ענה, התלבט, התערער. אחר-כך החזיר את מסכת הקשיחות:
מה את מדברת בכלל על אושר? תסתכלי מה את גרמת.
נשמתי עמוק. ניסיתי פעם אחת לשים את האמת על השולחן:
אני רק רציתי לבנות בית נורמלי. את רק רוצה לפרק.
נראה מי ינצח, הטיח, וטרק את הדלת אחרי.
************
עומרי השתחרר מבית החולים ביום אפרורי. כשיצא, נשמתי לרווחה. אני חיכיתי לו מחוץ למיון, חיבוק חזק נבלע בשקט של בין ערביים.
הנה, חזרנו לחיים, ניסה לעודד אותי. מעכשיו, קצת שקט בבית.
לא דיבר בגנות יוסי, לא האשים. אפילו לחבריו אמר: “אם מישהו היה חושד במישהו סביב הבת שלו גם כן היה מגן עליה.”
הוא קיבל, סלח, המשיך הלאה.
ואז, יומיים אחרי, תמר הופיעה פתאום בדלת, עיניה מושפלות, תיק ובו פירות.
אני… באתי לדבר, לחששה.
הסתכלתי על עומרי. הוא הנהן.
אמא, זה… אני המצאתי הכל, פנתה אליו סופסוף, דמעה בעינה. לא תיארתי לעצמי שייגמר ככה. רק רציתי שהוא ייעלם, שיהיה כמו פעם.
היה לה קשה. ניסתה להסתיר דמעות.
לא רציתי שיפגעו בו. חשבתי שאבא רק ידבר איתו. כששמעתי שהוא בבית חולים נבהלתי. התביישתי.
עומרי התקרב, בעדינות, פתח לה יד.
אני לא כועס. זה מובן שנבהלת, נתקעת. אבל האומץ להודות חשוב.
תמר התפרקה ובכתה.
פשוט לא הבנתי שאמא באמת מאושרת איתו. עכשיו אני רואה שזה לא פוגע בי.
חיבקתי אותה חזק.
הכל יסתדר, לחשתי, בכיתי איתה.
באופן טבעי, התבגרות קשה מחייבת לפעמים מחשבה על שינוי. תמר החליטה לעבור לגור עם יוסי, לנסות להכיר אותו ולאפשר לי להמשיך את חיי בלי רגשות אשם.
בערב, שוחחה איתי בלחש כשעומרי כבר ישן:
אשאר עם אבא קצת. גם לו מגיע. אני רוצה לבדוק אם נוכל להיות משפחה. אמיתית.
לקחתי את ידה, דמעות יורדות חרישית.
את אמיצה. אני גאה בך.
תמר חייכה בין הדמעות:
הבנתי שהאושר שלך זה גם האושר שלי. ואם איתו טוב לך, אז כך נכון.
בערב ההוא, השקט בבית היה אחר מחבק, מנחם. סוף־סוף הייתי בטוחה כל כך הרבה נלחמנו, אבל משפחה אמיתית תמיד נבנית מחדש, בכל גיל, מכל לב.
