מבחן המשפחה
שנים רבות שירה לא הרגישה כל כך מאושרת! תקופת הבדידות, שבה כל יום נראה בדיוק כמו קודמו, סוף סוף נותרה מאחור. בחיים שלה הופיע עידו גבר שטרף את הקלפים והפך את עולמה. הוא היה שונה מכל מי שהכירה קודם. רגיש, אכפתי, רך…
עבור שירה, כל תכונה בו נראתה כמו יתרון. הוא תמיד ידע לעודד, אפשר היה לשוחח איתו על הכל מנושאים רציניים ועד הקלילים ביותר. הוא לא התעצבן על שטויות, לא עשה סצנות, לא לחץ עליה ולא ניסה לכפות את דעתו. היה נדמה שאחרי כל השנים הנה סוף סוף הגיעה התקווה לה אותה ייחלה.
רק פרט אחד לא השאיר את הסביבה אדישה: עידו צעיר משירה בשמונה שנים. אך בשבילה זה לא היה משנה כלל. היא ידעה שהגיל הוא רק מספר, והקרבה האמיתית נולדת מהחום והכבוד ההדדי ששררו ביניהם.
השכנות נשים מבוגרות בד”כ לא פספסו הזדמנות להלעיט ברכילות את החצר. מבטים ביקורתיים ליוו את שירה בכל פעם שטיילה עם עידו בגינה בכפר סבא. הן לחשו זו לזו, נאנחו, ואחת מהן אף אמרה יום אחד בפנים חמורות:
תיזהרי לך, שירה. מרים שלך כבר בת חמש עשרה, בחורה יפה אני בטוחה שעידו שלך לא יתחיל לשלוח אליה מבטים?
שירה רק נאנחה, שומרת על קור רוח. היא ידעה שהדיבורים האלו הם רק שמועות מטופשות, תולדה של שעמום ורצון לשפוט אחרים.
תפסיקי עם השטויות ענתה בתקיפות. הוא גבר בוגר, חכם, שחושב לפני שהוא עושה. והוא אוהב אותי.
קולה שידר ביטחון. היא האמינה בעידו, באהבה שהתחדשה בחיים שלה. לא היו לה ספקות רק הם עצמם יודעים באמת מה מרגישים, וכל השאר זה מיותר.
עידו נהג להעמיד פנים שלא אכפת לו ממלמולי השכנות, אך בינו לבינה בבית, היה מתפרץ ושובר את הקרח.
באמת, שירה! את קולטת מה אנשים יכולים להמציא? כאילו אנחנו איזה טלנובלה זולה. נורמלי זה? לדבר כל כך הרבה על אחרים? להמציא עלינו עלילות?
שירה הייתה מניחה יד על ידו ומבטיחה לעצמה לא לתת לזה להיכנס לה ללב.
תעזוב השיבה ברוגע. הן רואות יותר מדי סדרות בטלוויזיה. בסוף הן עוד תתביישנה…
אבל בזמן ששירה ועידו מצליחים איכשהו להתעלם מהפרשנויות, למרים הכל הפך לכאב של ממש. הנערה, שהיתה רגילה להיות מרכז עולמה של אמא, הרגישה איך הכל מתערער. פעם בלילות היו משוחחות, שותות תה יחד במטבח הקטן שבבית, משתפות חלומות וסודות. עכשיו רוב הזמן של אמא מוקדש לעידו. ומה שבאמת הקשה שעידו לא מתבייש להעיר לה על התנהגותה.
פעם אחת, כשעידו העיר לה שלא ראוי להתעכב ברחוב עד מאוחר, מרים השתוללה:
אמא, למה בכלל צריך אותו כאן? הרי היה לנו טוב שתינו, בלי חוקים והוראות. עכשיו הוא כל הזמן נוזף!
שירה נשמה עמוק וניסתה לשמור על סבלנות:
עידו צודק. מסוכן להסתובב בלילות בגילך. חדשות את לא רואה? כל יום קורים דברים.
אני יוצאת עם חברות! צעקה מרים, דורכת ברגל.
ואם תצטרכו עזרה מה הן כבר יוכלו לעשות? שאלה שירה.
מרים השתתקה, הסמיקה מכעס וטרקה את הדלת:
זהו. נמאס לי! הולכת לחדר. לא אוכלת!
הרעש של הדלת מילא את הדירה שבכפר סבא. שירה נשארה לשבת, תוהה מה לא עשתה נכון. היא הרי רק רצתה להרגיש שוב נאהבת, נחוצה, רצויה. מדוע מרים מתקשה כל כך?
ניסתה לראות את הדברים בעיניים של בתה. גיל חמש עשרה רגיש, כל שינוי נתפס כאיום. עד עכשיו אמא הייתה שלה, המשענת והחברה הכי טובה. עידו פלש אל מרחב שהרגישה ששייך רק להן ופתאום קובע חוקים, מעיר, דורש. האם מרים מבינה כמה אמא שלה זקוקה לאהבה?
שירה הביטה מהחלון על השקיעה הדועכת. חשקה שכל כך תוכל לשתף את מרים להראות לה כמה עידו חם, דואג ונאמן. אך במקום זה דלתות נטרקות, חוסר הבנה והצטברות מתחים.
לפני כמה חודשים עוד היו מדברות שעות במטבח על בי”ס, תכניות ותקוות. כעת מרים מסתגרת, עונה בקצרה, בורחת משיחות. שירה נשמה עמוק. צריך למצוא דרך לא כדי להצדיק את עצמה, אלא שהבת שלה תקשיב, תראה ששום דבר בעצם לא השתנה אמא תמיד כאן, רק שיש לצידה מישהו נוסף שזקוק לחום.
איך פותחים כזה שיח? איך ממיסים קיר של עלבון? שירה לא יודעת. היא רק תקווה שסבלנות תעזור, שיום יבוא ומרים תבין שעידו לא לוקח לה את אמא, אלא באמת רוצה בטובתה של שתיהן.
***************************
הבוקר מעונן. שירה מתעוררת, בקושי פוקחת עיניים. אפילו לא הספיקה למתוח שרירים ומרים כבר בפתח, שיער פרוע, עיניים נלהבות מאכזבה, ידיים קפוצות:
הוא לא נותן לי לנסוע עם ליאורה לבית במושב! שמעת, אמא? לעידו אין שום זכות להחליט עליי!
עידו נשען בדלת, ידיים שלובות על החזה. שקט, אך נחוש. ברור לו עדיף לא להתערב עכשיו.
שירה מתיישבת על המיטה, מסדרת שיער:
והוא עשה בשכל. גם אני לא הייתי מרשה. ליאורה הזו ידועה בעיר במסיבות פרועות שלה. את רוצה שאתיר לך לבלות עם החברה הזאת?
אני בוגרת! צורחת מרים, רוקעת ברגל. בת חמש עשרה! אחליט לבד עם מי להתיידד!
שירה נעמדת מולה, בטוחה:
כשהתסיימי תיכון, תלמדי מקצוע ותעבדי לפרנסתך תחליטי לבד. כל עוד אני דואגת את תחת החוקים שלי.
מרים נדהמת, שפתיים רועדות:
החוקים שלך? את צוחקת עליי? עם עידו שלך כיף לך, ולי כלום אסור!
שירה מרגישה את הפגיעה אך לא נשברת:
אני דואגת לך. את הבת שלי. לא מתעללת דואגת!
אני רוצה לחיות איך שאני! קוטעת מרים. אבל לא אכפת לך. רק שחשוב לך שעידו יהיה מרוצה!
עידו רוצה להתערב. שירה מסמנת לו בעיניים “לא עכשיו.” הוא נסוג לאחור, אך דאגה ניכרת במבטו.
מרים, תקשיבי אומרת שירה, מנסה בעדינות לא לוקחים ממך חירות. פשוט דואגת. החיים משתנים ברגע את לא קולטת.
לא רוצה שתחליטי בשבילי! צועקת מרים, רצה למרפסת, עוצרת עם דמעות בעיניים:
אני אסע בכל זאת! גם בלי אישור שלכם!
שירה מתמוטטת על כיסא. עידו שם יד על כתפה:
אולי נלך לדבר? לוחש.
לא היא מסננת עכשיו אין עם מי. תן לה להירגע. נדבר אחר כך.
היא בוהה בחוץ, בעננים שמתפזרים. משהו מתקווה מתעורר בלב שהיום יביא שלווה.
מרים סוגרת את דלת חדרה בחבטה עזה, מתרסקת אל המיטה. הלב שלה מתפרק עלבון, כעס, חוסר צדק הכל בסלט מבולבל.
שעות שוכבת ככה, מאזינה לרעשי הדירה. שיחה בסלון, תזוזה למטבח, שיחה חוזרת והיא, לא יוצאת. גם כשרעבה נשארת בגברתנות. לא תראה שנכנעה.
הזמן נגרר. חשכה יורדת. מרים מחטטת בטלפון, מתחפרת בשמיכה, בוכה ונרגעת. “למה אף אחד לא מקשיב לי? למה מחליטים עליי? הרי אני לא ילדה!”
בערב משהו משתנה. במקום כעס עייפות וריקנות. היא מזדקפת לרגע מול המראה פנים תפוחות, שיער פרוע. מיישרת את השיער, לוקחת נשימה, קמה ויוצאת חרש אל המטבח. הרגליים מובילות לאוכל רעב חזק מהכל. תוך כדי שהיא מסדרת לעצמה כריך, היא מגלה שהיא שורקת מנגינה.
ואז שירה מופיעה, מופתעת לראות בת רגועה:
רואה שאת במצב רוח טוב, מעירה שירה. לא חושבת להתנצל?
מרים מסתובבת, קורצת:
על מה בדיוק?
שירה מהדקת שפתיים, נושמת עמוק, מתקרבת אל השיש:
חשבת טוב? קולה יציב. אנחנו יוצאים לדודים. את תישארי. לא מבינה שטעית? תחשבי עוד פעם.
מרים מושכת כתפיים, מורחת חמאה על כריך:
לא התכוונתי לצאת. בכיף לכם.
המשפט האחרון נאמר בלחישה, אך שירה מבחינה.
אמרת משהו?
לא עונה מרים, פנים קרות.
שירה מסתכלה בה לרגע, ואז עוזבת בשקט. מרים ממשיכה לאכול. הפעם, השריקה כבר לא כל כך עליזה. בראש מתגבש תכנון. בקרוב, עידו ייעלם מחייהן.
תיהנו כל עוד אפשר…
*************************
שירה בוחנת מסמכים בעבודה, כשלפתע רוטט הטלפון בכיס הזקט. עידו אף פעם לא מתקשר באמצע היום הוא יודע שבמשרד היא לא אוהבת שיחות פרטיות.
היא עונה במהירות:
עידו? הכל בסדר?
אבל מהעבר השני עולה קול של אחות:
שלום, מדברת אחות מהמרכז הרפואי. הגיע אלינו גבר, בעל המכשיר הזה. אפשר שתבואי דחוף?
ליבה של שירה כמעט מפסיק לפעום. היא לוחצת בידיים קרות את הטלפון:
אני באה… עכשיו… מגמגמת.
בלי להקשיב להוראות, לוקחת תיקה ורצה החוצה. הקולגות מסתכלים בתמיהה לעזאזל כולם, היא חושבת. בראש הולם רק דבר אחד: שלעידו הכל יהיה בסדר.
תוך חצי שעה היא בבית החולים. בחדר, עידו שוכב חבול, פנס בעין, שפה מדממת אך הוא בהכרה, ומנסה לחייך כשרואה אותה.
עידו! היא רצה, אוחזת בידו. מה קרה? מי עשה את זה?
הוא נאנח:
לא הבנתי מה הוא רוצה ממני, לוחש. צעק משהו על מרים. לא קולט…
שירה מיד מבינה רועי, הגרוש שלה, אבא של מרים.
אני אטפל בזה, היא אומרת בנחישות, לוחצת את יד עידו. עכשיו אני נוסעת לברר הכל.
עידו מתיישב כאוב:
אל תעזי ללכת לשם לבד! תתקשרי לאחי לפחות! את לא לבד, זה מסוכן.
שירה קולטת הוא דואג לה גם מתוך כאב.
בסדר, היא מרגיעה. אל תזוז. אני מטפלת בזה.
היא מתקשרת לאח, מספרת בקיצור. מחכה תוך כדי שהיא אוחזת ביד עידו, חומקת דמעה.
יהיה בסדר, היא לוחשת. אנחנו נצא מזה…
*********************
שירה פורצת לבית של רועי, הגרוש. הוא מחכה במסדרון, ידיים בכיסים, ארשת פנים קשוחה.
יש לך מה להסביר? היא שואלת בקור, מביטה ישר לעיניו אני אתן לך להצטער על מה שעשית.
רועי מתעצבן, פונה אליה בזעם:
מה חשבת לעצמך כשהבאת גבר זר הביתה? חשבת על מרים בכלל?
שירה לא מהססת, רגילה להאשים אותה:
חמש עשרה שנה אני חושבת עליה. אתה זרקת אותנו כשהייתה תינוקת! עכשיו אתה מטיף מוסר?
רועי דופק בקיר, מתנשף מכעס.
והוא? לא שמת לב שהוא מחפש תשומת לב אצל מרים? אני אראה לו מה זה!
מתי? היא עונה בקרירות. הוא אף פעם לא לבד איתה. בא מאוחר מהעבודה, סופי שבוע אנחנו יחד. מרים סתם מפחדת מהשינוי מפיצה עליו שקרים.
היא לא משקרת! רועי צועד קרוב אליה אני אקח אותה אליי.
שירה מגחכת, בלי טיפה של שמחה.
ומה? תוכיח לה שהיא חשובה באפס השקעה שלך? אין לך כסף לממן אותה, היא תברח כשתבין.
רועי מרגיש שהוא נתקע בפינה, ואז אומר:
היא ביקשה בעצמה! לא רוצה לחיות איתך ועם הגבר ההוא. היא פוחדת.
שירה נעצרת, המילים פוגעות בה חזק, אך היא לא מראה.
אם ככה שתגור איתך. אני אחכה. בסוף תראה מי באמת חשוב לה.
לא תחזור, אומר רועי, אך אפילו הוא נשמע פחות משוכנע.
שירה ניגשת לחלון, רואה את הילדים משחקים בחוץ. מחשבות מתרוצצות. היא מכירה את מרים, עם סערות הנפש והתסביכים שלה. אבל ללכת לאבא כמעט זר זה כבר סימן להשפעה רצינית.
אתה מבין עם מה אתה משחק? אומרת בשקט. היא לא קלף, היא ילדה.
היא שלי הוא עונה ואני מחליט.
שירה פונה אליו, עיניים קשות:
אז בוא נראה שאתה באמת אבא, לא סתם נוקם בי. תדאג לה, תאהב אותה באמת.
רועי שותק לרגע, אולי מהסס, וחוזר לענייניו:
את מדברת שטויות הוא נעלם בחדר מרים תבחר בעצמה…
*********************
עידו יוצא מהבית חולים לתוך יום אפרפר. נשימה עמוקה, חיוך נבוך עצם ההרגשה של להיות בחיים נהיית יקרה מתמיד.
שירה מחכה לו בכניסה, עטופה במעיל, עיניים דואגות-שבעות.
חזרת אלינו, היא מנסה להקליל, מחזיקה את ידו עכשיו רק הביתה לנוח.
בדרך הביתה הוא לא מזכיר תלונות על מה שקרה. להפך הוא משדר רוגע:
את לא אשמה, הוא קובע. אפילו לא לרגע אחד.
באמת, ממשיך גם אם מישהו היה אומר לי שיש גבר שמסתובב סביב הבת שלי, הייתי מגיב דומה. זה אבא הוא מגן על הילדה.
הוא לא כועס על רועי, לא שומר טינה. מקבל את זה כשלב לא נעים, אך עבר.
כעבור מספר ימים, מרים חזרה הביתה שקטה, עיניים מושפלות, עם שקית של פירות ביד מחווה מגושמת אך אמיתית של פיוס.
באתי לדבר, היא ממלמלת בשקט, לא מסתכלת ישירות.
עידו ושירה מביטים זה בזו. הוא מסמן: תני לה להתחיל.
זו הייתה אני, פולטת מרים כל הסיפור. לא חשבתי לאן זה יגיע. רק רציתי שהוא ילך ושיהיה כמו פעם.
קולה נשבר, היא ממשיכה:
לא רציתי שיפגעו בו. חשבתי שרק ייעלמו בעיות. כששמעתי שהוא בבית חולים פחדתי, התביישתי.
עידו מתקרב בעדינות:
אני לא כועס, אומר התבלבלת, פחדת. זה בסדר. הודית זה חשוב.
מרים פורצת בבכי.
לא הבנתי שאמא מאושרת. חשבתי שהוא מרחיק אותה ממני. עכשיו מבינה שזה לא כך.
שירה חיבקה את בתה חזק.
הכל יסתדר היא לוחשת אנחנו יחד בזה.
בערב ההוא מרים הודיעה על החלטה. היא תעבור לאבא. תיתן לאמא לבנות מחדש את חייה, בלי קונפליקט ובלי רגשות אשם.
אגור אצל אבא, אמרה בשקט. גם לו מגיע זמן עם הבת שלו. ואולי נוכל להיות משפחה. אמיתית.
שירה החזיקה לה את היד.
את אמיצה, אמרה בדמעות אני גאה בך.
מרים חייכה מבעד לדמעות:
אם אמא מאושרת גם אני מאושרת. אם טוב לה עם עידו, ככה זה צריך להיות.
באותו ערב, לראשונה מזה זמן רב, השתררה בדירה דממת נועם. לא דממה של מתיחות אלא מנוחה, התחלה של החלמה. האוויר היה מבטיח, מלא תקווה לעתיד שלב חדש באמת מתחיל…
