כשחזרתי הביתה, ראיתי דבר מוזר אשתי לא הייתה שם. היעדרותה של אשתי ושל הבן שלנו, בן השנה, מילאה אותי בהפתעה ודאגה. החלטתי לבדוק מה קורה, אז הלכתי אל השכן שלי, דורון, ושאלתי אם ראה את אשתי. להפתעתי, דורון יצא מהבית שלו עם הבן שלי בידיו.
התברר שאשתי, עדי, השאירה את הילד אצל דורון כי הייתה צריכה לצאת דחוף. למרות שיש לי ניסיון עם תינוקות, לא יכולתי שלא לחשוב מה גרם לה לעזוב כל כך פתאומי. בכל זאת, הייתי אסיר תודה על כך שדאגה להשאיר לי אוכל במיקרוגל.
עברו חצי שעה, שעה, שעתיים, חמש שעות והדאגה שלי רק הלכה וגדלה. ניסיתי להתקשר שוב ושוב לעדי, אבל היא לא ענתה לטלפונים שלי. השעות עברו, והמתח התגבר בכל דקה. בסוף, הרדמתי את הבן שלי, מחכה עדיין לתשובה ממנה.
לבסוף, הגיע השיחה שחיכיתי לה. לקחתי במהירות את הטלפון ושאלתי את עדי איפה היא ומה עשתה כל היום. להפתעתי ולצערי, היא התחמקה מלענות, ואמרה שאין לה כוונה לחזור הביתה. היא הודיעה שהחליטה להשאיר את הבן שלנו באחריותי לתמיד.
הייתי המום וכאב לי הלב. לא האמנתי למה שאני שומע. נשארתי עם הטלפון ביד, מקווה שזו רק בדיחה קשה, אבל המציאות הכואבת לא נתנה לי מנוח. מעכשיו, עליי להתמודד עם האחריות הכבדה להיות הורה יחיד לקחת על עצמי גם את תפקיד האב וגם את האם ולגדל את הבן שלי בישראל.
