לפני שנים רבות, בכל ערב בדיוק בחצי עשירית, מריה כהן הייתה מניחה מנות חמות על הספסל הירוק בפארק גני התקווה בירושלים. היא לא חיכתה לראות למי יגיע המנה, לא משאירה פתק ולא סיפרה למישהו על המעשה.
הכל החל כפעולה שקטה לאחר פטירת בעלה, דרך למלא את השקט ששרר בדירתה הריקה. עם הזמן הפך זה לטקס ידוע רק לה היא ולזרים הרעבים שמצאו מרפא בחסד הזה. גשם או שמש, קיץ חם או סערת חורף האוכל תמיד היה שם: מרק, תבשיל, או כריך עטוף בנייר מצופה ונקבע בתיק קרטון חום.
אף אחד לא ידע את שמה, והעיר קראה לה פשוט “האישה מהספסל”.
במאי יום שלישי, כשהשמיים היו כבדים בממטרים, מריה, בגיל שבע ושלושים, חבקה את מעילה חזק יותר כשחצתה את הפארק. ברכיה נפלו וקשה היה לנשום, אך ידיה נשארו יציבות סביב צלחת חמה. היא הניחה אותה בעדינות, כמו תמיד. לפני שהסוגה ללכת, אור הקורות של רכב SUV שחור ואלגנטי חצה את האורח והעצירה על פינת המדרכה.
בפעם הראשונה מזה רבע עשור, מישהו חיכה לה. הדלת האחורית נפתחה, ויצאה אישה בלבוש כחול כהה, מחזיקה מטריה ועטיפה חומה עם חותמת שעווה זהובה. היא פשטה על הדשא הרטוב ברגליה העליות.
“גברת כהן?” שאלה בקול רועד.
מריה קפצה מבט. “כן מכירה אותך?”
האישה חייכה בחוזקה, דמעות בעיניה. “פעם הכרתי אותך אולי לא בשם. קוראים לי אורית. לפני רבע עשור קיבלתי את המנות שהשארת כאן.”
מריה הרגישה את הלב נידח. “את היית אחת מהן?”
“היינו שלוש”, ענתה אורית. “ברחנו, הסתתרנו ליד נדנדות. הארוחות ההן הצילו אותנו בחורף ההוא.”
מריה נשקה, קולה רעד. “אלוהים עלי”
אורית קרבה והניחה את העטיפה בידיים הרועדות של מריה. “רצינו להודות. מה שעשית לא רק האכיל אותנו, אלא נתן לנו סיבה להאמין שבהעדפה עדיין יש טוב לב.”
בתוך המעטפה היה מכתב ומחאה. מריה קראה בקושי, העיניים מטושטשות.
״גברת כהן יקרה,
נתת לנו אוכל כשלא היה לנו כלום. היום אנו רוצים להושיט יד לעוד חסרי בית. הקמנו קרן מלגות “מריה כהן” לתמיכה בצעירים שאין להם קורת גג. שלושת הזוכים הראשונים יתחילו ללמוד באוניברסיטה בסתיו. השתמשנו בשם שכתבת על שקית גברת כהן. חשבנו שהגיע הזמן שהעולם יכיר אותך.
בהוקרה,
אורית, יוליה ואורנה״
מריה הרימה את מבטה, והדמעות זרמו על פניה כמו גשם. “אתן, הבנות, עשיתן זאת?”
אורית הנהנה. “כולנו יחד. יוליה מנהלת מקלט בתל אביב, אורנה עובדת סוציאלית בחיפה, ואני אני הפכתי לעו”ד.”
מריה פנתה בצחוק מתוח עם נשימה עמוקה. “עו”ד? אף פעם לא הייתי כזו.”
הן ישבו יחד על הספסל הרטוב, שכחו את המטריה. ברגע אחד הפארק נבע מחיי רגש חדשים צחוקיהם מתערבבים עם רשרוש הגשם, הזכרונות מרחפים באוויר.
כאשר אורית עזבה, הSUV נעלם בפינות האפורות של העיר, משאיר רק ריח של אדמה רטובה. מריה נשארה לרגע נוסף, ידה על הצלחת החמה. באותו ערב, בפעם הראשונה מזה רבע עשור, היא לא שמרה על ארוחה בפארק.
אך בבוקר למחרת, הספסל לא היה ריק. פרח ורוד לבן הונח עליו, ומתחתיו פתק בכתב אלגנטי.
כך נזכרו היום בזכרונות הרבים, והסיפור של חסד קטן שהפך לגשר של תקווה בין דורות.
