מאז שהייתי ילדה קטנה, ההורים שלי אמרו לי שאף אחד לא צריך אותי ושאני לא שווה כלום.
אומרים שבני משפחה הם הכי קרובים, במיוחד אמהות. הרי הן נשאו את הילד ברחם תשעה חודשים, ילדו, לא ישנו לילות ונתנו את כל כולן לטובת הילד.
באיזשהו מקום זה נכון, אבל אצלי זה היה אחרת. אמא שלי ואני אנשים שונים לחלוטין. אף פעם לא הצלחנו לדבר באמת. היא לא תמכה בי בשום דבר. כל פעם שהתלהבתי ממשהו, היא מיד כיבתה בי את כל הניצוץ עם הגישה השלילית שלה.
אמא שלי חשבה שאני ילדה טיפשה ולא מוצלחת, שבחיים לא תצליח בכלום. לא הבנתי למה היא מתנהגת אליי ככה. אבל בכל פעם שהיא הייתה צריכה משהו היא מיד פנתה אליי לעזרה. כן, הבת שלא שווה כלום פתאום מועילה מאוד כשצריך אותה. למזלי, לפחות אבא שלי אהב אותי ותמך בי.
אז החלטתי לעזוב את העיר בה גדלתי באר שבע ולעבור לתל אביב, כדי לחפש לעצמי חיים טובים יותר ואושר אמיתי. ברגע שאמא שמעה על זה היא נכנסה להיסטריה. היא אמרה לי כל מה שרק אפשר, העיקר להשאיר סביבה את “העבד” שמכניס לה כסף ומשקיע בבית. אבל לא נכנעתי ללחץ שלה, ועשיתי את מה שהלב שלי אמר.
והנה אני היום. גר בדירה גדולה משלי בלב תל אביב, יש לי עסק מצליח, שני ילדים מתוקים ובעל נהדר. בזמנו, אמא שלי אמרה לי שאני לא אצליח בכלום אבל הצלחתי. כל אחד, שמסוגל לסתום את האוזניים לרעשי רקע ולהאמין בעצמו, מסוגל לעשות הכל!
היום אני מבין שמי שיודע לעמוד על שלו ולבחור להאמין בעצמו, בסוף גם מגיע למה שהוא חולם עליו. זה שיעור שלמדתי על בשרי לתת לעצמי להוביל, ולא לתת לאף אחד לכבות לי את האור.
