כמו שאומרים, לכל משפחה יש את השריטות שלה, ובצער רב, למרות שגדלנו באותו בית בירושלים, אחי הפך לבריון לא קטן ואפילו עשה סיבוב קצר בבית הסוהר. כדי לשמור על עצמי מאותן השפעות פחות נעימות, דאגתי לשמור איתו מרחק שמידותיו היו כמידות רחוב דיזנגוף. אבל אז, החיים התהפכו: פגשתי את רוני, אישה מתוקה מתל אביב, ולא לקח הרבה זמן עד שהחלטתי להפוך אותה לאשתי.
כשהאח שלי שמע שיש לי חברה רצינית, ישר התחיל לצחוק עליי ולנדנד שאני חייב להכיר לו אותה “בין כה וכה, תל אביב זה קטן והדרך שלנו עוד תצטלב,” הוא צדק כמובן, אבל לא רציתי להעביר על רוני רושם מוטעה לגבי המשפחה. בסוף, לא הייתה לי ברירה הנסיבות הכריחו אותי להזמין אותו לחתונה. כמובן, הפגישה הראשונה ביניהם הייתה בעיצומה של החופה.
הוא נשבע (תוך הנפת יד על ספר תהילים) שהוא יתנהג למופת. ניחשתם נכון זה החזיק בדיוק רבע שעה. אחי, שישב לו עם בירה מכבי ביד, בחר דווקא ביום השמח שלי להתנקם בי. מול כל הדודים והדודות, הוא הצליח להעליב את רוני בלי למצמץ, ובלי שאף אחד יבין מאיפה זה בא לו. ניסיתי לדבר על ליבו, אבל הוא התבצר בעמדתו, וכשקול רוני גבה וראיתי את המבטים המודאגים של אמא שלי, רצתי להתערב רק כדי לשמוע אותו מאיים שהוא מוכן “לעשות לי נזק בגלל בחורה”.
התנהגותו הלא שפויה החריבה את האירוע, שהתחיל בהבטחה ליום קסום. הוא לא הסכים להודות או להתנצל, מה שרק העמיק את תחושת העלבון. אחרי הערב הזה, עשיתי את הבחירה הברורה להתרחק ממנו אני פשוט לא מגיע לאירועים שהוא בהם, גם אם זה גורם לכמה גלגולי עיניים אצל המשפחה. קשה לתקשר עם אדם שמסרב לקחת אחריות. וכמה שהוא מנסה להתקשר או לשלוח הודעות בוואטסאפ עם “אני מצטער, גבר, השתניתי,” אני פשוט לא קונה את זה. תכל’ס, אנשים לא באמת משתנים בטח לא בירושלים.
