הגשם של קיץ יורד על קו ההר שבחוץ, טיפות רכות מרצדות על הזכוכית של החלון בחלל המוטת של דירתה של אורי בת תל אביב. השמש כבר מציצה, אך השמיים עדיין מושלמים בכחול-אפור, והאור מתפזר בעדינות על הפעם שהיא עומדת לבשל ארוחת ערב, מחכה לבתה הבת יחידית, שובה את ביתה מחברת הביטוח.
כשיאורי תגדל, היא תמצא בחור, אבל אותו אדם הזה, דן, לא מרגיש לי נוח. הוא מבוגר ממנה, והמבטים שלו מתמקמים באופק ולא במצבה חשבה אורי במחשבותיה המהירות. איך אוכל לומר זאת ליפעת? היא מתאהבת לראשונה, ואם אשבור את הקשר הזה אהיה האויב הראשון שלה. ניסיתי לרמוז שאולי דן אינו מתאים, אך יפעת לא קיבלה את הרמזים. כמה הלם למעלה!
אורי גידלה את יפעת לבדה, מעולם לא נישאה. זאת הייתה הדרך של חייה. בתחילת שלישיית השנה באוניברסיטה, היא הייתה בקשר עם אלון, סטודנט נוסף, אך נאלץ לעזוב את הלימודים בסוף השנה השלישית. אורי הייתה שמחה לשמוע על ההיריון, ורצתה ליידע אותו.
אין לי שום מושג אם זה הילד שלי, ואין לי רצון לילדים גינה אלון ונעלם פתאום.
אורי נדהמה, לא הספיקה להסביר לו שאין לה אף אחד אחר. באוניברסיטה, הוא אף פעם לא הופיע אליה, הסתובב סביב בחברות אחרות, ואז גורש ממסלול הלימודים.
ביום שלאחר מכן, אורי חזרה הביתה רועדת, ואמו של אלון, חנה, מצאה אותה יושבת במרפסת וצועקת על דמעותיה.
מה קרה? שאלת חנה.
אלון העז אותי ואני בהריון הגיעה יפעת, קולו של הפחד חתר את חייה.
כמה פעמים הזהרתי אותך לחשוב לפני כל צעד, ואני כאן אומרת לך שכעת, בשלישיית השנה, עליך לסיים את הלימודים ולא להסתבך בגידול תינוק. עליך להיבדק בביה”ח, ולבטן שלך אין מקום כאן! חנה הייתה קפדנית, כאילו כל דיבור שלה היה פטיש על ראשה של יפעת. היא הביטה בה בעיניים קרות, שהכאבו יותר מכל מילה.
למחרת, יפעת הלכה לרופא באיכילוב, שם היה תור קצר. לפני הפתח יושבה אם צעירה בעלת בטן בולטת, ובצד שלה ילדה בת שש. עם פתיחת הדלת, האם קיבלה את יפעת:
חכי כאן רגע, אני חוזרת מהר.
הביתה, הילדה הקטנה הסתכלה סביב בחוברת מדבקות קירות, ופנתה אל יפעת בחיוך.
גברת, למה את נראית עצובה? חולה?
לא חולה, רק משהו ניסה יפעת להציל את עצמה.
יש לך ילדים? שאלה הילדה במרעה.
אין לי
חבל, אמא שלי אומרת שהילדים הם שמחה. אני השמחה שלה, למרות שאני מתעסקת למעלה, היא תמיד מקצרת לי על הפנים ואומרת שאני השמחה שלה. אתמול מישק תפס אותי בקשת השיער, בכיתי, והיא אמרה לי לחייך. חייכתי, הוא נתן לי סוכריה ובשמחה חזרנו לשחק.
הקול הצח של הילדה רגש את יפעת עד תודעה פנימית. היא נזכרה שבין כל היבול שהיא קיבלה, יש משהו שצריך להילחם עליו.
למה אני כאן? אולי אלון חזר, אולי אמא תדחה, אבל לא אעזוב את יפעת.
באותו רגע יצאה האם של הילדה, והם חיבקו אחד את השני, תפסו ידיים והחלו לצחוק בחום. יפעת הרגישה באוויר קרן אור ובכל רגע קפצה ויצאה מבית החולים. הרגליים הובילו אותה אל סבתא מרגלית, אם האב של יפעת. אחרי הפרידה מהדוד, מרגלית הייתה עדיין ממוקמת בפתח בית הכפרי בכרמיאל, ואף על פי שלא דיברה עם חנה מאז הגירושין, הייתה נוהגת לבקר את נכדתה.
ילדה, אם אמא מתנגדת, אני כאן בשבילך. אפשר לגור איתי, אני תומכת. אל תדאגי מהחטא, אחרי הכל תגיד לי תודה. חייכה מרגלית, מנשקת את מצחיקה של יפעת.
אורי הרגישה איך הזיכרונות מתעוררים ופתאום אומרת בקול רם:
כמה נכונה הייתה סבתא. יפעת היא האור בחיי, השמחה, הכול. אינני יכולה לדמיין את חיי בלעדיה.
הדלת נפתחה, יפעת נכנסה, ייטבת דמעותיה וראתה את אמא עומדת בפתח.
מה קרה? שבי, התיישבי ובואי נדבר חיבקה אמא את יפעת והניחה אותה על הכיסא במטבח.
דן? קראה יפעת בקול רועד.
כן, השיבה יפעת, והדמעות זרמו שוב.
אורי הרגישה שאין לה מילים, ניתנה לה כוס מים, יפעת שתתה, והאמא חיבקה אותה בחוזקה עד שנשמע קול הלב.
באותה הלילה, יפעת גילתה שדן נשוי, שלחתו של האם שלו גרה בירושלים, והוא עומד על משמרת ארוכת טווח בתל אביב. היא למדה שהאישה של דן ביקרה במקביל והסתכלה בטלפון שלו, מצאה את השיחה של יפעת וכתבה מספר.
אורי חשתה בקצת של קבלה, חייכה לאט:
זה היה קרן אור שבאמת נפל עלינו. אולי יפעת תמצא אהבה אמיתית.
בהמשך, יפעת ביקשה את דן בלא רדיפה, חסמה אותו והודיעה לו שהיא תמשיך לחיות משלה.
את עושה נכון, ילדה, אמרה חנה, למרות שדיברה קפדן, היא שמעה את קולה של יפעת.
ופתאום יפעת נאנחה שוב, ובלחש אמרה:
אני אני בהריון
כמה שבועות? שאלה חנה ברוגע, משחררת את הלב.
כשבועיים, לחשה יפעת, מביטה באדמה.
הדבר חרס את הלב של חנה, והבינה שהמעגל חוזר. היא חיבקה את יפעת ולחשה:
הכל יהיה בסדר, נולדת, נגדל יחד, נאהב את הילד.
אימא, את הכי טובה, חייכה יפעת.
אנחנו נצא ממעגל זה יחד.
זמן חלף, ויפעת חזרה הביתה עם תינוק בחלוק כחול ובקופסה קטנה משולשת, חבול בבועות ופרחים. מרגלית קיבלה אותו על הברכיים, קישטה את החדר בבלונים ושירי לילדים. המיטה לשם, העגלה, הצעצועים קיבלו את פניו של הילד החדש.
אורי ויפעת חייכו אחד אל השני, והביטו לעתיד מלא שמחה. מאושרים תמיד מחייכים.
