מאמא, את בטח השתגעת! קראה אורית, מביטה בי כאילו הייתי משוגע שבור. את מתאהבת? בגיל הזה?
עמדתי במטבח של דירה ברחוב שדרות רוטשילד, כוס תה חום ביד, והקול שלה הפולש אליי הצליל כמו ברק קודר. לא הפתיע אותי העובדה שהיא אומרת זאת בקול רם אבל האגרסיביות בעיניים שלה הפתיעה.
איני מבינה, פתחתי בקול רגוע. את כבר מבוגרת, יש לך זוג, ילדים. חשבתי שתשמחי שהלב שלי כבר לא ריק.
אשמח? נחרצה היא. את רוצה לצאת לדייטים, לחבק ברחוב, אולי אפילו לישון עם מישהו? מאמא, את סבתא! ולא איזו נערה משטיחת אינסטגרם!
המילים חודרו לי ללב יותר ממה שחשבתי. לא קיוויתי שהשיחה תיראה כך. חשבתי להזמין אותה לכוס קפה, לשבת יחד כמו שתי נשים בוגרות, ולספר לה שכבר כמה חודשים אתי גופה של דוד, גרוש, אדם נעים, חם, שמלווה אותי לבתי קולנוע, לטיולים, ולפעמים רק לשתות קפה ולדבר על הכל.
במקום תמיכה, שמעתי בושה וגינוי.
הילדים שואלים איפה הסבתא מתלבשת כך, היא קראה, והחברים מתפלאים מה קורה איתך.
אולי פשוט התחילתי לחיות? שאלתי, קולה של עצמי כמעט נעלם.
בגיל הזה? נאנחה היא. תתפסקי.
והייתי מרגישה רק שאלה אחת רועדת: האם אני באמת ראויה לבושה רק בגלל שהעזתי לאהוב שוב?
ימים רבים הלכתי בבית כמו צל. הכל נראה רגיל: השקיית הצמחים, הכנת מרק עוף, קריאת ספרים. אבל שום דבר לא היה בעל הטעם הקודם. מילות בתי חזרו אליי: «סבתא לא צריכה להתאהב, זה מביש».
אבל לא עשיתי שום דבר רע. לא לקחתי מקום מאף אחד, לא שכחתי את הנינים, לא ויתרתי על חובותיי. רק בפעם הראשונה מזה שנים רבות הרגשתי שמישהו רואה אותי. לא רק כאמא, לא רק כסבתא, לא רק כגברת רבקה מהקומה הראשונה, אלא כאישה, בשר ובדם.
הכרתי את דוד במקרה בספרייה העירונית של תל-אביב, כשהרים את הספר שנפלה לי על הרצפה. הוא חייך ואמר: «לפעמים הגורל מדויק יותר מאמאזון». הוא הצחיק אותי, והקונבק משם שיחה על ספרים, עד שהגענו לשבת בבית קפה באבן יהודה ולשתות קפה יחד.
האהבה לא באה ברגע. תחילה הייתה סקרנות, אחר כך חום, ואז רעד מוזר שלא הרגשתי שנים. כאילו יש לי סיבה לחיות שוב, כאילו יש לי סיבה לצאת מהבית.
אורית טענה שחשבה שטעה, שאצטרך לדאוג לנינים, לסריגת גרביים או לגינה. אך האם היותי סבתא חייבת לכלול ויתור על עצמיותי? על הרגשות, על המגע, על האינטימיות?
דוד מעולם לא נלחץ. כשסיפרתי לו על השיחה עם בתי, הוא תפס את ידי ואמר:
אינני רוצה להתערב במשפחתך, אבל אם תרצי שאלך מהצד, אבין.
הביטתי בעיניו החמות והרגועות, והרגשתי שאלה קולנית: למה העולם אינו מאפשר לנו לאהוב כשאנו כבר מבינים מהי אהבה?
לא עניתי מיד. ביקשתי כמה ימים לחשוב מרחוק. בכל יום שהחלף, הרגשתי גאווה שלא הכרתי: לא הייתה זו געגוע, ולא כעס, אלא תחושת גאווה על כך שגם אחרי מות בן זוגי, אחרי שנים של בדידות, אחרי ציפיות הסובבים, אני עדיין יכולה לאהוב, ולא מוותרת על כך.
אוהבת את הנינים, אוהבת את אורית, אך לא חייתי פרשת חיים של שישיםשנה רק כדי לסגור את עצמי בארבעה קירות ולחכות שמישהו ייתן לי להרגיש.
זה חיי, ואני לא מתנצלת יותר.
בשבת הזמנתי את אורית לארוחת צהריים. היא הגיעה עם הילדים, בדיוק במתכונת שלה מאוחרת במעט, מבט קפדני וקול קר. מאז השיחה במטבח לא דיברנו. הנינים רצו ברחבי הדירה, ואנחנו ישבנו מול השולחן בשתיקה, כל אחת עסוקה במנה שלה.
בזמן הקינוח אמרתי ברוגע:
אני יוצאת לדייטים עם דוד. זה עדיין קורה, ואני לא מתכוונת להסתיר זאת.
אורית הסתכלה עלי במבט של חוסר אמון.
אז תמשיכי?
כן, עניתי. כי בפעם הראשונה מזה זמן רב אני מרגישה מאושרת.
אבל מה יגידו אחרים? השכנים, החברים, הילדים?
אולי יגידו כמו שאני אומרת לעצמי כשאני רואה את אימי לשוב לחיות ללא פחד.
היא נאלמה. לא ציפתה שאני אשיב ללא היסוס.
אני מתביישת בך, אמא, לחשה היא ברגש. לא חשבתי עלייך כך בגיל מבוגר.
וגם אני לא חשבתי על מבוגר שלא יכול לאהוב, השבתי.
היא יצאה מוקדם מהרגיל, בלי קרע, בלי דמעות, רק עם אותו קיפוד קור שהגיעה איתו.
בערב, אחרי שהשמש שקעה על גג הבית, יצאתי לטיול עם דוד. הוא אחז בי בידו. עברנו ליד השכנים, מישהו הביט, מישהו חייך, מישהו הסתכל בצד. הפעם, בשבילי, זה לא היה משמעותי.
כי אם אהבה מגיעה אחרי שישים, היא לא כדי להתבייש בה, אלא כדי להעריך אותה באמת.
