היא החליטה בלב שלם שלא להראות שום רגש, בטח לא מול בעלה לשעבר, שציפה ממנה להישאר קרירה בכל רגע נתון כמו מזגן באמצע אוגוסט בחולון. כל מה שהיא רצתה היה שקט, אבל לא הייתה לה מושג למה לצפות בהמשך. הרי כולם יודעים שרבים מתגרשים כשאהבה דועכת, וחיי הנישואים המושלמים מהכריכה של “לאשה” מתפוגגים כמו חמאה בשמש.
כשהגירושים הפכו כבר לעובדה מוגמרת, היא מצאה עבודה במשמרות לילה. רק שיש קאץ’: היה לה בן קטן, דורון, שהיה זקוק להשגחה מתמדת. שלחה אותו לגן, אבל הגן ננעל בשעה 19:00 (חריצות ישראלית, כידוע), והיא נשארה בלי אף אחד שישמור עליו.
עם אפשרויות מוגבלות, פנתה לארז האקס בכבודו ובעצמו וביקשה שישטוף אליו את דורון אחרי שבע בערב כשתצא לעבוד. ארז, בקרירות של ברזיה בפארק הירקון, שלף לה: “ולמה שאני אשמור עליו? זה לא האחריות שלך?” היא התבלבלה לרגע, אבל מיד החזירה מלחמה: “גם לך יש אחריות הורית, שנינו ההורים תאמין או לא וזמנך שווה לזמני. אה, וכן… כדאי גם שתתחיל לשלם מזונות, אבל את הזמן שלי אני כבר לא אבזבז עליך. אני בוחרת את הילד שלי, לא אותך.”
כך צלחה את השבועות הללו בג’אגלינג בלתי סביר בין לילות בלי שינה, עבודה וסיבוב יומי בגן שעשועים. היו ימים נפילה, התקפי חרדה, גוף שצועק די. כשהבינה שככה אי אפשר להמשיך, קפצה לרופאה בקופת חולים. התירוץ של ארז, אגב, היה חדש: “מה, אני צריך לדאוג לדורון כשיש לי עכשיו אישה חדשה?!” בקיצור הוא ראה בבן שלהם סוג של קוץ בתחת בסיפור האהבה החדש שלו, ותרם רק מה שאי אפשר היה לברוח ממנו.
ככה בסוף היא מצאה את עצמה במלחמה קטנה שבה ארז מלא בעצמו, קצת בלי ערכים ניצח מול דורון הקטן, מבלי למצמץ. נישואים? זה תמיד היה עבורה תעלומה, כמו ההבדל בין שווארמה ביפו לשווארמה בנתניה. אבל במקום לתת לארז (ולאגו הנפוח שלו) להכתיב לה את החיים, היא החליטה לסחוט מהלימון הזה לימונדה ולעשות את זה כמו ישראלית מצויה: עם הרבה עקשנות, קמצוץ הומור וקצת מלח על השפה.
היא הבטיחה לעצמה להעניק לדורון אהבה, חום ובמבה מה שמגיע לו ובינתיים לבנות לעצמה עתיד משלה, כזה שאף אחד גם לא אקס אחד עם עקרונות גמישים לא יוכל להרוס.
