שלום, לשעבר שלי! אולי אף פעם לא תפתח את המכתב הזה, ואין צורך לנסות. הכל כבר נאמר מזמן, והזמן משנה את הפרספקטיבה, כאילו מציץ דרך עדשות חדשות על זיכרונות נעורים.
עשרים שנה עברו מאז שהגשר הרישמי בינינו נחרב. זוכר עדיין את היום ההוא בית המשפט בתל אביב, השופט חייך ודרש שנחשוב לפני שנענה, כי יש לנו בת בת ארבעעשר, רוני. אבל הלב שלי היה קפוא: «הקפיצו אותנו זה מזה מהר!». אתה נ remained silent, כאילו החליט או נחרט במוחו משהו.
מאותו רגע המשפחה פקדה את קו ההוויה. חיינו נפרדו כמו שני נהרות שזורים במקביל, הפכנו לזרים ולא מדברים למה? אין דבר משותף. רגע, הבת! רוני תמה: למה אבא ואמא לא יחד? לא היה ויכוח, לא נגרמו קונפליקטים; חיינו בכיף, באושר, שטפנו יחד בברכות.
לעולם לא הכרזת על אהבה במילים, לא היה צורך במילים. האהבה הייתה בעיניים ובמעשים, במתנות בלתי שגרתיות שכל אחת מהן נושאת משמעות עמוקה. זוכר את ראש השנה, כשתלתת על עץ האור חגגנו, תליית על העץ מלאך קטן מצופה פלסטיק, מקורו בחנות הקטנה באשדוד. כשהשעון צילצל, אמרת: שמא המלאך הזה יהיה סמל לאהבתנו! ומאז הוא תלה מעל הפתח, ובכל ראש השנה חזר למקומו על העץ, מגן על האושר שלנו. נזכר, אולי הוא לא הצליח.
אהבתי נצמדה אלי כאסופה של סערה שחורה, משוגעת, נשרפת כל מה שבא במחלף. הרגשתי שהייתי נשלטת בידי רגש שטוף משטפיות. אהובתי היה נשוי, עם שני ילדים משלו. עברנו על כל חוקים, על כל חוקים של דת, וגרמנו לכאב רב לבני המשפחה שלו, לבעלי הקודם, ולכל הסובבים.
הבהירות שלי הגיעה לאחר חצי שנה של טירוף. אלוהים! איך אנחנו שונים? כמו כן ולא. מה עשיתי? חלום חוזר אני מנסה להיכנס לבית, אך הוא מוקף בבוץ סמיך שלא ניתן לעבור. הבוץ מושך, ואני נעלמת בו, והבית מתרחק אלי יותר ויותר. כשמתעוררת, אני נושאת את עצמי מחוץ לתהום של החטא, ולצדך, חצי שלי, כבר יש לו משפחה אחרת. מבינה ולא שופטת, כולם רוצים אהבה, יציבות, שלווה. הרבה זמן זרם בין השנים
נערות, בת, נכדה אלה כל מה שיש לנו משותף, אורי. זה מספיקה? גורלותינו שונים.
הראש השנה מתקרב המלאך הפלאשי יתלה שוב על העץ. הוא נשמר היטב, רק כנפיו נותרו שבורות.
