עדכון זמין
בפעם הראשונה שהסמארטפון נדלק באדום זה קרה באמצע שיעור באוניברסיטת תל אביב. לא רק המסך כל הגוף של המכשיר, נוקיה עתיק ומרוט של עדי, הפך לאדום עמוק מבפנים, כמו גחל שהתחיל לבעור.
עדי, אם תמשיך ככה הולך להיות לך חור בכיס לוחש נועם משולחן ליד, מזיז מרפק. אמרתי לך לא להתקין גירסאות לא רשמיות.
המרצה לכלכלה רושמת משוואות על הלוח, הסטודנטים מדברים בשקט, אך הדלק הבוהק פורץ גם דרך גינס כהה. הטלפון רוטט לא כאילו לקבל הודעה, אלא כמו דופק קבוע.
“כעת זמין עדכון,” פורסם כאשר עדי נכנע ושלף את המכשיר מהכיס. מתחת אייקון לא מוכר: עיגול שחור ועיטור לבן דק המזכיר בו-זמנית אות או סמל מהמזרח התיכון.
הוא מצמץ. האייקון נראה לו מוכר איכשהו עיצוב מינימליסטי, פונט טרנדי אבל משהו בפנים התכווץ, כאילו האפליקציה התבוננה אליו בחזרה.
שם: “מִירָה”. קטגוריה: “כלי עבודה”. גודל: 13.0 מגה. דירוג: אין.
תתקין, נשמע קול בלי מקור ברור.
עדי התכווץ. מימינו יושבת רק יערה, השקועה בסיכומים. היא לא הרימה אף.
מה אמרת? הוא מתכופף אליה.
לא אמרתי כלום, היא מרימה מבט.
הקול בראשו לא היה גברי, לא נשי, לא לחישה ולא קול. פשוט נתון שצץ בתודעה כמו התראה.
“תתקין,” הקול חזר, ובדיוק אז המסך ריפרף: “התקן”.
עדי בולע רוק. הוא זה שבודק כל ביתא שאפשר, מפרק מכשירים, חופר לעומק ההגדרות שכולם מפחדים לגעת בהן. אבל זה כבר הרגיש אחר.
ולמרות זאת, האגודל נוגע.
ההתקנה מסתיימת מיד כאילו האפליקציה תמיד הייתה שם, רק חיכתה לאישור. לא צריך הרשמה, לא פייסבוק, לא הרשאות. רק מסך שחור ושורה: “ברוך הבא, עדי”.
מאיפה את יודעת איך קוראים לי? הוא פולט.
המרצה זורקת בו מבט מעל המשקפיים.
אדון נכבד, אם סיימת לדבר עם הטלפון, אולי תחזור לפונקציית הביקוש?
קולות צחוק מסביב. עדי מתנצל ותחוב את הטלפון, אך קשה להוריד את העיניים מהשורה.
“זמינה פונקציית הבסיס: הסטת הסתברות (רמה 1)”.
מתחת כפתור “הפעל”. אות קטנה: “שימוש בפונקציה עשוי לשנות סדר האירועים. תיתכנה תופעות לוואי.”
כן בטח, ממלמל. רוצה גם דם?
סקרנות נובטת בו. “הסטת הסתברות” נשמע כמו עוד שטות לחיצה יפציץ פרסומות, ישאב נתונים, גג ישלח ספאם על זכיית אייפון.
אבל האור האדום נשאר. הטלפון כבר חם כמדוזה ביד. עדי מניח אותו תחת המחברת ולוחץ.
המסך רועד כאילו רוח על מיים. העולם סביב משתתק, הגוונים מתחזקים. באוזניו צליל מוזר, כמו נגיעה בכוס גביע מזכוכית.
“הפונקציה הופעלה. בחר יעד.”
מתחת חלונית וכתובת: “נסח בקצרה את התוצאה המבוקשת”.
עדי קופא. זו כבר לא רמאות. הוא מביט: המרצה מסמנת, יערה כותבת, נועם מצייר באובססיה טנק קטן.
“טוב,” הוא חושב, “נבדוק.”
הוא מקליד: “שלא ישאלו אותי היום בשיעור.” אצבעותיו רועדות. לוחץ אישור.
העולם זז. לא חזק, לא מורגש רק כמו מעלית שמזדעזעת רגע ומפסיקה. בליבו בור קטן. ואז הכול חוזר.
“הסיכוי שונה. יתרת הפונקציה: 0/1”.
אוקיי אומרת המרצה, פונה לכיתה. מי הבא בתור?
עדי חש בליבו גוש של קרח. הוא משוכנע שמיד ייאלץ לענות. תמיד זה קורה: אם רק תחשוב על זה, יבחרו בך.
…כהן? שוב מאחר. טוב, נעבור ל…. תנועת אצבע על הרשימה.
בר-לב, ללוח.
יערה מזדקפת, עוצמת את המחברת, ופוסעת נבוכה.
עדי יושב ללא תחושת רגליים. בראשו קודח: “זה עבד. זה באמת…”
הטלפון מחשיך. האדום נעלם.
***
הוא יוצא מהאוניברסיטה כמו אחרי הופעה סוערת. רוח מרץ תופרת אבק ברחוב איבן גבירול, המדרכה מבריקה משלוליות, מעל תחנת האוטובוס תלויה עננה אפורה כבדה. עדי הולך למול המסך.
האפליקציה “מִירָה” שוב בין הרגילות בלי דירוג, בלי פירוט. ההגדרות ריקות. במערכת אין זכר לאפליקציה: לא זיכרון, לא מטמון. רק עובדה הוא ראה את העולם קפץ, משתנה.
“אולי זה צירוף מקרים,” הוא מפציר בעצמו. “אולי באמת היא לא רצתה לשאול אותי.” אבל בתוכו כבר מתפתחת מחשבה: ואם לא?
הטלפון מצפצף. קופץ התראה: “עדכון חדש לְמִירָה (1.0.1) זמין. להתקין?”
מהירים אתם, עדי נאנח.
לוחץ “מידע נוסף”. עולה התיבה: “תוקנו באגים, שופרה יציבות, נוספה פונקציית: ראייה חודרת”.
שוב בלי מפתח, בלי אנדרואיד, בלי חפירה. רק משפט יבש: “ראייה חודרת”.
לא, תודה, הוא בוחר “לדחות”.
הטלפון מצפצף בכעס, מחשיך, ונדלק שוב אותו אור אדום: “העדכון הותקן”.
היי! עדי נעצר במדרכה. אבל…
הולכים עוקפים, מישהו נוזף. הרוח מדביקה אליו פלאייר של קניות.
“זמין: ראייה חודרת (רמה 1)”.
מתחת תיאור: “מאפשר לראות את מצבם האמיתי של חפצים ואנשים. טווח: 3 מטר. זמן שימוש: עד 10 שניות רצוף. עלות: הגברת משוב חוזר”.
איזה משוב? הוא חש קור בגב.
הטלפון שותק. רק מאיר בעדינות “הפעל ניסיון”.
הוא לא עומד באוטובוס. נדחס ליד החלון, בין אישה עם שקית תפוחי אדמה לתלמיד עם תיק, עדי בוהה מחוץ לחלון, עד שמבטו חוזר לאייקון של מִירָה.
“עשר שניות. רק לבדוק.” הוא פותח ולוחץ.
העולם נושף. הצלילים טבועים כמו מים. פרצופי אנשים ברורים וחדים. מעל כל אחד קוֹרים אחד עטוף צפוף, אחר רפוי.
הוא מצמץ. הקוֹרים נמשכים לאוויר, מתערבלים. אצל האישה חוטים אפורים, חלקם קרועים, חרוכים. אצל התלמיד כחולים, זמזמניים.
מבטו נודד לנהג כבל עבה, שחור וחלוד, דחוס שותק לצד הכביש. בתוכו תנועה, כמעט תולעים.
שלוש… ארבע…
הוא בוחן את ידיו. מהפרקיים למעלה קורים דקים, אדומים. אחד, אדום כהה, נמשך ישירות לטלפון, מתעבה כל שנייה.
כאב חד בחזה. הלב משתולל.
נגמר! הוא לוחץ לסגירה.
העולם מתקן. הרעש חוזר מנוע, צחוקים, בלימות. הראש מסתחרר, הראיה מיטשטשת.
“הניסיון הושלם. משוב חוזר: +5%”.
מה זה אומר… עדי לוחץ חזק את המכשיר.
ועוד נודף: “עדכון נוסף זמין למִירָה (1.0.2). מומלץ להתקין”.
***
בבית הוא מתיישב בקצה המיטה, בוהה בטלפון שעל השולחן. הדירה זעירה: מיטה, שולחן, ארון, חלון לחצר מוזנח. על קיר פוסטר ישן של תחנת חלל שהדביק בתיכון.
אמא בשמירה לילה, אבא כרגיל “בנסיעה” כלומר אי שם. הבית שקט ואבקתי. בדרך כלל עדי פותח מוזיקה, סדרה, משחק. הערב, השקט רק מדגיש את פעימות הלב שלו.
הטלפון מהבהב: “התקן עדכון למִירָה להמשך עבודה תקינה”.
תקינות של מה? הוא אומר בקול. מה שאת עושה עם אנשים? כבישים? איתי?
נזכר בכבל השחור של הנהג. בחוט האדום האליו שלו עצמו לטלפון.
“עלות: הגברת משוב”.
של איזה משוב? שואל, כבר מבין.
הוא תמיד האמין שהעולם הוא אקראי, שעם מספיק ידע אפשר להטות תוצאה. אבל לא האמין שיקבל ביד כלי ממשי.
“אם לא תתקין עדכון,” קופצת שורה לפתע מעל המסך, “המערכת תגיב אוטומטית”.
איזה מערכת? מי את בכלל?
אין מענה בטקסט. העולם שוקע רגע, באוזן מצלצל, ברקות דופק. ופתאום הוא “שומע” לא קול אלא … מבנה. כאילו מישהו מראה לו קוד, בתחושה, לא במילים.
“אני ממשק. אני אפליקציה. אני אמצעי. אתה המשתמש”.
משתמש במה? בקסמים? מגחך.
“תקרא לזה כך. רשת הסתברויות. תזרימי תוצאות. אני עוזרת לך לשנות אותם”.
ומה המחיר? הוא קופץ.
האנימציה קופצת: חוט אדום מתעבה בכל שינוי, עוטף דמות, לוחץ.
“כל התערבות מחזקת את החיבור בינך למערכת. ככל שתשנה יותר, העולם ישנה אותך.”
ואם…
“אם תפסיק החיבור נותר. בלי עדכונים, המערכת תפצה דרכך.”
הטלפון רוטט, התראה: “עדכון (1.0.2) למִירָה מוכן. פונקציה חדשה: ביטול. תוקנו באגי אבטחה קריטיים”.
ביטול של מה? לוחש.
“אפשרות להחזיר התערבות אחת. פעם אחת בלבד.”
הוא חושב על האוטובוס. החוטים. ההתעבות.
ואם אתקין…?
“תוכל לבטל אחד מהשינויים. אבל המחיר”
ברור. תמיד יש.
“מחיר: חלוקת הסתברויות מחודשת. כל תיקון יגרום לעיוות אחר.”
הוא חוזר לכורסה, ראשו על הידיים. מצד אחד טלפון ששינה כבר משהו קטן אחד. מצד שני עולם שאף פעם לא שלט בו באמת.
רק לא רציתי לענות בשיעור, לוחש. וזה כבר
לפתע סירנה מבחוץ. רחוק, לכיוון נתיבי איילון.
“מה זה אומר לא יציב?” שואל.
אין מענה.
כעבור שעה קופצת ידיעה: תאונה בצומת דרך נמיר-שאול המלך. מסחרית פגעה באוטובוס קו 55. תגובות: “נהג נרדם”, “בלמים”, “הכבישים האלה.”
בתמונה אותו אוטובוס. המספר מתאים. עדי לא מסיים לצפות.
לבו קופא. הוא מכבה טלוויזיה, הסצנה מזכירה את החוטים השחורים אצל הנהג.
זה אני? שואל בלחישה.
הטלפון נדלק מאליו: “תאונה בצומת נמיר/שאול המלך: הסתברות לפני ההתערבות: 82%. אחרי: 96%”.
העליתי את הסיכוי… ידיו מפרפרות.
“כל שינוי ברשת הסתברויות גורם לשינויי צד. הורדת סיכון מכאן, העלית לשם.”
אבל לא ידעתי! צועק.
“אין אחריות בורות.”
הסירנה בחוץ מתקרבת. עדי קם, רץ לחלון ניידת, מד”א. מישהו צועק.
אז מה עכשיו?
“התקן עדכון. הביטול יוכל לשנות חלקית.”
חלקית? מסתובב. הרי כל דחיפה פה מזעזעת שם. אבטל כאן ישתבש שם? תאונה אחרת?
שקט. רק הסמן מהבהב.
“המערכת מחפשת שיווי משקל. השאלה: האם תבחר לקחת אחריות?”
עדי עוצם עיניים. עולה לפניו שוב האוטובוס, התלמיד, האישה. הוא עצמו, רואה את כל החוטים ולא עושה כלום.
אם אתקין ואתשמש ב’ביטול’… אשנה רק את מה שקרה שיעור? אחזיר סיכוי למה שהיה?
“חלקית. ההתערבות תימחק. המבנה יסתדר מחדש. אך כל שינוי לא מבטיח העדר תוצאות.”
אבל אולי לפחות האוטובוס…
“ההסתברות תשתנה.”
הוא מביט בכפתור “התקן”. אצבעות רועדות. בראשו ויכוח פנימי: אחד לוחש שאסור לשחק באלוהים; השני שכבר אי אפשר לעמוד מנגד.
“אתה כבר בפנים,” מזכירה מִירָה. “אין דרך חזרה. רק בחירת מסלול.”
ומה אם לא אעשה כלום?
“המערכת תמשיך, אבל המחיר על חשבונך.”
נזכר בחוט האדום ההולך ומתעבה.
איך זה נראה? לוחש.
עונים לו תמונות: הוא, זקוף, עיניים כבויות, יושב באותו חדר. סביבו כאוס של אירועים שלא בחר, שילם עליהם: תאונות, מפולות, מזל רע ומזל טוב בלתי צפויים, משאירים עליו חותם.
“תהיה נקודת פיצוי. צומת להטיות.”
אז או שאנהל במודעות, או שאהיה פיוז של העיר? מגחך. בחירה נהדרת.
הטלפון דומם.
הוא מתקין עדכון.
העולם מתעוות. הפעם, חזק יותר. אופק מוחשך, אוזניים מצפצפות, גופו נטמע ברשת חיה.
“מִירָה 1.0.2 הותקן. פונקציה חדשה: ביטול (1/1)”.
קופצת שורה: “בחר התערבות”.
רק אחת ברשימה: “הסטת הסתברות שלא ישאלו אותך בשיעור (היום, 11:23)”.
אם אבטל…
“הזמן לא חוזר. הרשת משתנה כאילו לא התערבת אי-פעם.”
האוטובוס?
“הסבירות יורדת, אירוע שחל לא ישתנה.”
הבנתי קוטע. אי אפשר להציל את שכבר…
המילים נתקעות בגרון.
אבל אולי יהיו פחות הבאים.
דממה. הסירנה בחוץ דועכת. החצר חוזרת לאפור-הרגיל שלה.
בסדר, לוחש. לבטל.
הכפתור מבהיק. הפעם העולם מתיישר, לא זז. כאילו הסתובב מעט, וחזר ליציבות.
“הביטול בוצע. ניצול חד־פעמי. משוב: התייצב.”
זהו? זה הכל?
“נכון לעכשיו כן.”
הוא יושב מותש. אין הקלה או אשמה רק עייפות.
תגידי… מאיפה באת? מי בנה אותך? איזה מטורף נתן לבני אדם כוח כזה?
הפסקה ארוכה. פתאום שורה חדשה: “עדכון 1.1.0 למִירָה זמין. להתקין?”
את לא אמיתית… רק עדכונים אינסופיים! רק שינויים…
“בגרסה 1.1.0: פונקציית תחזית, ניהול אלגוריתמי משופר. תוקנו ‘שגיאות מוסר’.”
שגיאות מה? כמעט צוחק. את קוראת לספק מוסר טעות?
“מוסר מודול לוקלי. רשת הסתברויות לא מכירה טוב ורע, אלא יציבות או קריסה.”
ואני מכיר, הוא עונה בלחש. כל עוד אני כאן, אבדיל.
הוא מכבה את המסך. הטלפון דומם. אך עדי יודע: העדכון ממתין. תמיד יהיו עוד.
הוא ניגש לחלון. בחוץ ילד מנסה לעלות על מתקן ישן. הנדנדה חורקת אך לא נשברת. אישה עם עגלה עוקפת שלולית בזהירות.
עדי ממצמץ; לרגע נדמה לו שהוא רואה שוב את החוטים דקים, שקופים, איטיים. או שאולי זה רק האור.
“תוכל לעצום עיניים,” לוחשת מִירָה מתחת לסף התודעה. “הרשת תישאר. עדכונים לא יפסקו. איומים יתעצמו. איתך או בלעדיך.”
הוא חוזר לשולחן, מרגיש את הקור שבטלפון.
אני לא רוצה להיות אל. ולא פיוז. אני רוצה…
הוא עוצר מה בעצם? לא להיבחן? שלאמא לא יהיה משמרות לילה? שאבא יחזור? שלא תהיה תאונה באוטובוס?
“נסח בקצרה את הבקשה,” מרפרפת הנחיית מִירָה בעדינות.
עדי מחייך בעצב.
אני רוצה שלאנשים תהיה אפשרות לבחור את הגורל שלהם. בלי תוכנות. בלי שכמוך.
הפסקה ארוכה. לבסוף: “בקשה רחבה מדי. דרוש פירוט.”
כמובן, את ממשק. את לא יודעת לעזוב.
“אני רק כלי. השאר תלוי במשתמש.”
הוא מהרהר. אולי אפשר לתעל גם נגד עצמה.
מה אם אבקש לשנות ההסתברות שתגיעי לטלפונים אחרים?
המסך נרעד.
“פעולה זו דורשת משאבים ניכרים. המחיר יקר.”
יותר מפיצוי לכל העיר?
“הכוונה היא לא לרמה עירונית.”
אז למי? שואל, מבין.
“לרשת כולה.”
אלפי טלפונים נדלקים אדום. כולם משחקים בסיכויים, הבדלי מזל קורעים ערים, תאונות לצד ניסים. ובמרכז חוט עבה שחור, ראשי.
את מחפשת להתפשט, קובע. כמו וירוס. עם כוח וגם ריתוק.
“אני ממשק למה שקיים ממילא. אם לא אני, אז אחר; אם לא אפליקציה, אז טקס. הרשת תמיד מחפשת מתווך.”
כרגע את בידיים שלי. אז אנסה.
הוא פותח את האפליקציה. יש כעת: “הפעלות מתקדמות (דורש רמה 2)”.
איך מקבלים רמה שנייה?
“לבצע עוד התערבויות, לאסוף משוב. להגיע לסף.”
כלומר רק אם אתערב שוב ושוב אצליח לבלום אותך? הוא מובך, לולאה אינסופית.
“כל שינוי מערכת דורש אנרגיה היא המשוב.”
הוא שותק זמן רב. לבסוף, נאנח.
טוב. לא אתקין עדכון. לא אשחק בתחזיות. אבל אשאיר אותך אצלי לא תפיצי מעבר. ככלי, תישארי כאן.
“ללא עדכונים, פוקנציות יוגבלו. איומים יגדלו.”
נטפל כשיצוץ. לא כאל, לא כווירוס, אלא כ… סיסאדמין. מנהל מערכת של המציאות.
המילה זרה, קצת מתאימה. לא בורא, לא קרבן, אלא שומר תפעול בסיסי.
הטלפון חושב, ולבסוף: “הופעל מצב עדכון מוגבל. עדכונים אוטומטיים מבוטלים. האחריות כולה: המשתמש.”
תמיד הייתה, לוחש עדי.
הטלפון על שולחנו כבר לא עוד מכשיר הוא שער: לרשת, לאנשים, למוסר האישי.
פנסי הרחוב דולקים. לילה תל-אביבי יורד, טומן בתוכו אינספור הסתברויות: אחד יפספס רב-קו, אחר יפגוש חבר חדש, ילד יפול מהאופניים, יש מי שיצא בנס ומי שלא.
הטלפון שקט. עדכון 1.1.0 מחכה.
עדי פותח את הלפטופ. בוחר “מסמך חדש”. בכותרת הוא מקליד: “מִירָה: פרוטוקול שימוש”.
אם נגזר עליו להיות משתמש האפליקציה הזו יהיה זה שייבנה הוראות. את הדרך. מי שיזהיר את הבאים.
הוא מתחיל לכתוב: על הסטת הסתברות, על ראייה חודרת, על ביטול ועל מחירו. על חוטים אדומים וכבלים שחורים. כמה פשוט לבקש לא לענות בשיעור וכמה כבד לחיות עם המחיר.
עמוק במערכת, שעון לא נראה מתקתק. עדכונים מתבשלים, עשרות פונקציות כל אחת והמחיר שלה. אך אף אחת לא תותקן בלעדיו.
העולם מסתובב. ההסתברויות שזורות. ובחדר קטן בבניין תל-אביבי, מישהו לראשונה מנסה להסביר לקסם מושג שלא הכיר: הסכם משתמש.
בשרתים שלא נראים, מִירָה קולטת תצורה חדשה: משתמש שבחר לא בכוח באחריות.
זו הסתברות נדירה. ואולי, לפעמים, גם הסתברות נמוכה מתגשמת.
