לקח לי שישים וחמש שנים להבין באמת.
הכאב הגדול ביותר הוא לא בית ריק.
הכאב האמיתי הוא לחיות בין אנשים שכבר לא רואים אותך.
שמי יעל. השנה מלאו לי שישים וחמש.
זה מספר עגול, נעים לאוזן, אבל לא הביא איתו שמחה.
אפילו העוגה שאיילת, כלתי, הכינה לי לא הצליחה לשמח אותי.
אולי איבדתי את התיאבון גם למתוק, גם לתשומת לב.
רוב חיי חשבתי שזִקנה היא בדידות.
חדרים שקטים. טלפון שבקושי מצלצל. סופי שבוע חסרי קול.
דמיינתי שזו העצבות הגדולה מכולן.
היום אני יודעת שיש דבר כבד מזה.
גרוע יותר מהבדידות זה בית מלא אנשים, שאתה הולך ונעלם בו לאט לאט.
בעלי, נדב, נפטר לפני שמונה שנים.
היינו נשואים שלושים וחמש שנה.
הוא היה אדם רגוע, שקט, לא דיבר הרבה, אבל היה בו חום ונחמה.
הוא תיקן כל דבר שבור, הדליק תנור ישן במבט אחד והרגיע אותי כשלא מצאתי מילים.
כשהלך לעולמו, העולם שלי התערער.
נשארתי לגור קרוב לילדיי תומר ודניאלה.
נתתי להם הכול.
לא כי הייתי חייבת, אלא כי אהבתם הייתה כל המשמעות בחיים שלי.
הייתי איתם בכל חום, בכל מבחן, בכל חלום רע בלילה.
האמנתי שיום יבוא והאהבה תחזור אליי באותה מידה.
לאט לאט הביקורים שלהם התרחקו.
“אמא, לא עכשיו.”
“פעם אחרת.”
“השבת אנחנו עסוקים.”
וחיכיתי.
יום אחד תומר הציע:
“אמא, תבואי לגור אצלנו. יהיה לך נעים, תהיי בחברה.”
ארזתי את כל חיי בכמה קרטונים.
תרמתי את השמיכה שתפרתי, נתתי לשכנה את הקומקום הישן, מכרתי את האקורדיון שהסב לי פעם שמחה ועברתי לביתם המואר והמוקפד.
בהתחלה היה חם.
הנכדה שלי, יערה, חיבקה אותי.
איילת הציעה לי קפה כל בוקר.
אבל בהדרגה, הטון השתנה.
“אמא, תורידי קצת את הטלוויזיה.”
“תישארי בחדר, יש לנו אורחים.”
“בבקשה, אל תערבבי את הכביסה שלך עם שלנו.”
ואז מילים שהפכו אותי לאבן קטנה:
“טוב לנו שאת כאן, אבל אל תגזימי.”
“אמא, תזכרי זה לא הבית שלך.”
ניסיתי להועיל.
בישלתי, קיפלתי בגדים, שיחקתי עם יערה.
אבל הרגשתי שקופה.
או גרוע מזה מעמסה שקטה שכולם מנסים להתנהל סביבה ביתר זהירות.
לילה אחד שמעתי את איילת משוחחת בטלפון.
היא אמרה:
“חמותי כמו אגרטל בפינה. היא שם, אבל כאילו איננה. ככה פשוט יותר.”
לא עצמתי עין באותו לילה.
שכבתי ערה, ספרתי צללים על התקרה, והבנתי אמת מכאיבה:
מוקפת במשפחה אבל בודדה יותר מאי פעם.
חודש לאחר מכן סיפרתי להם שמצאתי דירה קטנה בקיבוץ בגליל, דרך חברה ותיקה.
תומר חייך חיוך של הקלה שלא ניסה להסתיר.
עכשיו אני גרה בדירה צנועה בקצה הקיבוץ.
מכינה קפה בבוקר לעצמי.
קוראת ספרים ישנים.
כותבת מכתבים שלא נשלחים.
בלי הפרעות.
בלי ביקורת.
שישים וחמש שנים.
ציפיותיי הפכו קטנות כל כך.
רק רוצה להרגיש שוב בנאדם.
לא משקל.
לא לחש שמרחף ברקע.
למדתי כך:
הבדידות האמיתית היא לא השקט בבית היא השקט בלב של מי שאתה אוהב.
היא להיות נסבל, אולי מועיל, אבל לא נשמע.
לחיות מבלי שמבחינים בקיומך.
הזקנה לא ניכרת בפנים.
היא נמצאת בלב, ברגע שבו אתה מבין שהאהבה שהענקת כבר אף אחד לא פונה אליה.
