נדרשו לי שישים וחמש שנים להבין באמת.
הכאב הכי גדול הוא לא בית ריק.
הכאב האמיתי הוא לחיות בין אנשים שכבר לא מבחינים בך.
שמי אדם. השנה חגגתי שישים וחמש.
גיל עגול, נעים למבט אבל לא הביא איתו שמחה.
אפילו העוגה שאסתי, כלתי, אפתה במיוחד לא הייתה לי טעימה.
אולי זה לא היה עניין של טעם אולי פשוט איבדתי את התיאבון שלי, גם למתוק וגם לתשומת לב.
רוב חיי חשבתי שזקנה פירושה בדידות.
חדרים שקטים, טלפון שאינו מצלצל, סופי שבוע דוממים.
האמנתי שזה העצב העמוק ביותר.
היום אני יודע שיש משהו קשה יותר.
גרוע מהבדידות הוא לחיות בבית מלא אנשים, ובכל זאת להיעלם שם בהדרגה.
אשתי, מרים, נפטרה לפני שמונה שנים.
היינו יחד שלושים וחמש שנה.
היא הייתה אישה רגועה, מאוזנת, מעט מילים והרבה נוכחות מחבקת.
הייתה יודעת לתקן מנורה שבורה, להדליק דוד באמצע חורף,
וברגע של מבט להרגיע לי את הלב.
כשנפטרה, העולם איבד את כל שיווי המשקל שלו עבורי.
נשארתי לגור קרוב לילדים יובל ורננה.
נתתי להם הכל.
לא כי צריך, אלא כי אהבה אליהם הייתה בשבילי הדרך היחידה להבין את החיים.
הייתי שם בכל חום, בכל מבחן, בכל פחד לילה.
האמנתי שיום יבוא והאהבה תחזור אלי באותו האופן.
בהדרגה הביקורים פחתו.
אבא, עכשיו לא מתאים.
פעם אחרת.
הסופ”ש הזה תפוס.
ואני חיכיתי.
יום אחד יובל הציע:
אבא, בוא תעבור לגור אצלנו. לפחות יהיה לך חברה.
ארזתי את חיי בכמה קרטונים.
תרמתי את השמיכה שתפרתי, הענקתי את הקומקום הישן לשכן, מכרתי את המפוחית ומצאתי מקום בביתם הבוהק והחדיש.
בהתחלה היה חם.
הנכדה, אביגיל, חיבקה אותי.
אסתי היתה מכינה לי קפה כל בוקר.
לאט לאט משהו השתנה.
אבא, תוריד את הווליום.
תישאר בחדר, יש לנו אורחים.
בבקשה אל תערבב את הכביסה שלך עם שלנו.
ואז הגיעו המשפטים ששקעו בי כמו אבנים:
שמחים שאתה פה, אבל אל תגזים.
אבא, תזכור שזה לא בדיוק הבית שלך.
ניסיתי להיות מועיל.
בישלתי, קיפלתי כביסה, שיחקתי עם אביגיל.
אבל הרגשתי כמעט שקוף או גרוע מכך, משא כבד שעליו כולם רוקדים בזהירות.
יום אחד שמעתי את אסתי בטלפון.
היא אמרה:
חמי כמו עציץ בפינה. נוכח, אבל לא מורגש. זה פשוט יותר ככה.
לא נרדמתי באותו לילה.
שכבתי ער, צופה בצללים על התקרה ומבין דבר כואב.
מוקף במשפחה, אבל יותר בודד מאי פעם.
חודש אחרי, הודעתי שמצאתי דירה קטנה במושב, שחברה הציעה לי.
יובל חייך חיוך של הקלה, אפילו לא טרח להסתיר.
היום אני גר בדירה צנועה ליד נתניה.
מכין לעצמי קפה בבוקר.
קורא ספרים ישנים.
כותב מכתבים שאיש לא יקרא.
בלי הערות.
בלי ביקורת.
שישים וחמש שנים.
אני כבר לא מצפה להרבה.
רוצה רק שוב להרגיש בן אדם.
לא נטל.
לא לחש רקע.
זה מה שלמדתי:
הבדידות האמיתית אינה הדממה שבבית.
היא הדממה שבלב של האהובים עליך.
היא להימצא, אך לא להיראות באמת.
להיות סבל ולא נשמע.
הזקנה לא מתבטאת בקמטי הפנים.
היא שוכנת באהבה שהשארת אחרי
וברגע שבו אתה מבין, שאף אחד כבר לא מבקש אותה.
