לקח לי חמש עשרה שנים להבין שהנישואים שלי דומים למנוי בחדר כושר בהתחלה כולם מתלהבים, מבטיחים לעצמם לשמור על שגרה חדשה ומצוחצחת, ואז שוכחים מהמנוי והוא נשאר לא מנוצל.
הכול התחיל ביום שלישי הכי רגיל שאפשר. חזרתי הביתה מהעבודה, ומצאתי אותו מרוח על הספה עם יד בתוך שקית במבה, צופה בפעם השלישית בעונה של “פאודה”.
“ומה עם ארוחת ערב?” שאל בלי להסתובב אליי.
משהו בתוכי נדלק. כמו שמנקים מחשב וחוזרים להגדרות יצרן.
“לא יודעת, אהרון. ומה עם ארוחת ערב?” עניתי והנחתי את התיק.
הוא הביט בי במבט תמה, כאילו דיברתי איתו בארמית.
“מה זאת אומרת לא יודעת? את תמיד מבשלת.”
“באמת? מעניין ששמת לב. אני יוצאת לאכול עם חברות, להתראות.” השארתי אותו שם, המום.
הפנים שלו נראו כמו שיר קצר, אולי אפוריזם. חזק, קצר, חד.
באותו ערב אכלתי דג על האש, שתיתי יין לבן וצחקתי עם חברות עד שכאב לי הבטן. חזרתי הביתה בסביבות 23:00 הוא הזמין פיצה, והילדים היו בשמיים.
“אמא, למה אנחנו לא אוכלים ככה כל ערב?” שאלה הקטנה שלי, כשהיא מרוחה בקטשופ עד קצה האף.
בשבוע שאחרי הלכתי אפילו יותר רחוק. מילולית.
“אני טסה ליוון ביום שישי,” בישרתי בארוחת הבוקר.
הוא כמעט נחנק מהקפה.
“מה פתאום יוון? ומה עם הילדים?”
“יהיו אצלך, אתה הרי אבא שלהם, לא? אני סומכת עליך.”
“אבל יש לי פגישות! יש לי עבודה חשובה!”
הבטתי לו ישר בעניים.
“מצחיק, גם לי הייתה עבודה חשובה בחמש עשרה השנים האחרונות. איכשהו הסתדרתי. אני בטוחה שגם הגאון שאתה מתגאה בו יצליח להסתדר.”
טסתי. לבד. טוב, עם בת דודה, אבל זה לא משנה.
ביום הראשון קיבלתי שבע עשרה הודעות:
“איפה המדים של החוג ספורט?”
“איך מפעילים את מכונת הכביסה?”
“פסטה שמים במים קרים או חמים?”
“זה עובר לתת לילדים לאכול דגני בוקר לארוחת ערב?”
עניתי רק על אחת: “גוגל הוא חבר שלך.”
ביום השלישי נראו ההודעות ככה:
“הילדים רוצים שוב שניצלונים”
“למה תמיד יש כל כך הרבה שיעורים?”
“למה יש כל כך הרבה וועדות הורים?”
לא עניתי. הייתי עסוקה בלשתות אייס קפה על שפת הים ולקורא בשקט, בלי שאף אחד יפריע לי.
כשחזרתי, הבית נראה כאילו עבר טורנדו. גרביים הגיעו איכשהו עד התקרה (עד היום אני לא יודעת איך), הכלבה הסתובבה עם גרב על הראש, והבת שלי צבעה את החדר בסגול עם השפתונים שלי.
אהרון היה מכורבל על הספה כמו עובר.
“חזרת,” לחש בקול צרוד. “ברוך שובך.”
“נו, איך היה?” שאלתי, נינוחה, שזופה ושלווה.
“אני לא מבין… איך את עושה את זה כל יום? זה… לא אנושי.”
“כמעט כמו משרה מלאה, הא?” עניתי.
הוא שתק. הזומבים ב”טלוויזיה” נהמו, וגם הוא.
“אני מצטער,” לחש לבסוף. “באמת מצטער.”
מאז דברים השתנו. הוא למד להכין שלוש מנות סבירות (טוב, שתיים וחצי הפסטה לפעמים יוצאת קשה מדי). הוא כבר יודע איפה נמצאת מכונת הכביסה, מתי יש וועדת הורים, ושאת השאלה “מה יש לארוחת ערב?” שואלים רק אם אתה זה שמכין אותה.
אני מטיילת כל שלושה חודשים. לפעמים לבד, לפעמים עם חברות. בלי טיפת רגשות אשם.
בשבוע שעבר, השכנה מהקומה למעלה באה אליי, עיניים פעורות:
“באמת את משאירה את הילדים עם בעלך וטסה?”
“פשוט ככה,” עניתי. “הוא אבא שלהם, לא בייביסיטר.”
“אבל… ואם יקרה משהו?”
“נו, אז הוא ילמד. כמו שאני למדתי, כשנשארתי פה לבד וה’פגישות החשובות’ שלו נמשכו עד חצות בפאב בפלורנטין.”
היא שתקה, מהורהרת. חודש אחר כך פגשתי אותה בנתב”ג. טסה לאיטליה.
מתברר שקרמה זה לא תמיד נקמה. לפעמים היא מורה סבלנית שמלמדת אותנו שיעור שלא העזנו ללמוד לבד. ואם לא נלמד מחכה לנו קורס מזורז בחיים עצמם.
היום הוא אפילו מתגאה מול החברים שהוא יודע לקלוע צמה לבת שלנו. זה נראה יותר כמו קשר של חוליה, אבל הניסיון נחשב.
אתמול בערב הוא שאל: “את מתכננת לנסוע בקרוב? כדי שאני אתכונן נפשית.”
“אני שוקלת פורטוגל ליום הולדת,” חייכתי.
הוא נאנח בהשלמה. “וכמה זמן?”
“עשרה ימים.”
“סבבה. אני כבר יודע איפה הארון תרופות.”
נישקתי לו את המצח, כמו שמנשקים ילד אמיץ לפני חיסון.
רק אני חושבת שצריך קורס חובה ב’כישורי הישרדות בבית 101′ לפני חתונה או שגם אתם מהחבורה שלי?
