לקחת לי את אבא שלי – אמא, נכנסתי לדירה! תארי לך, סוף סוף! אוקסנה הצמידה את הטלפון לכתף ונאבקה עם המנעול הסרבן. המפתח לא הסתובב בקלות, כאילו בודק את החדשה בבית. – איך הדירה, חמודה שלי? הכול בסדר? – קול אמא היה נרגש ודואג. – מושלם! מוארת, מרווחת. מרפסת לכיוון מזרח, בדיוק כמו שרציתי. אבא בבית? – כאן, כאן! – נשמע הבס של ויקטור. – שומעים אותי? אז מה, הגוזל עף מהקן? – אבא, אני בת 25, איזה גוזל? – בשבילי את תמיד גוזל. בדקת את המנעולים? החלונות? החימום… – ויקטור, תן לה להתרגל! – קטעה אמא. – אוקסנה, תהיי זהירה. זה בניין חדש, מי יודע מי גר לידך. אוקסנה צחקה, הצליחה סוף סוף לפתור את המנעול ודחפה את הדלת פנימה. – אמא, זה לא שיכון של שנות השבעים. בניין מסודר, אנשים טובים. יהיה בסדר. הימים הפכו למרוץ אינסופי בין חנויות בטון, סלוני רהיטים והדירה. אוקסנה נרדמה עם קטלוגי טפטים, והתעוררה בבדיקה איזה צבע רובה יילך טוב עם הקרמיקה. בשבת עמדה בסלון, בוחנת דגימות בדים לווילונות, והטלפון צלצל. – איך ההתקדמות? – שאל אבא. – לאט אבל בטוח. היום אני בוחרת ווילונות, נודדת בין “שנהב” ל”חלב אפוי”. מה דעתך? – זה אותו צבע, משווקים שונים, מותק. – אבא, אין לך מושג בגוונים! – אבל יש לי מושג בחשמל. השקעים מסודרים? השיפוץ שואב זמן, כסף ועצבים, אבל כל פרט הופך את הקירות החשופים לבית אמיתי. אוקסנה בחרה בעצמה את הטפטים הבהירים לחדר השינה, מצאה שיפוצניק ללמינציה, תכננה את מנח הרהיטים כך שאפילו המטבח הקטן ירגיש מרווח. כשהאיש האחרון פינה את השאריות, אוקסנה ישבה על הרצפה בסלון המצוחצח. אור רך נכנס מווילונות חדשים, ריח רענן ונגיעה צבע טרי. הבית הראשון שלה… שלושה ימים לאחר ההובלה, פגשה את השכנה. אוקסנה התעסקה במפתחות, כשמולה נשמע מנעול. – או, החדשה! – אישה בתחילת שנות השלושים הציצה מהדלת. תספורת קצרה, שפתון אדום ועיניים סקרניות. – אני עלינה. מולך בדיוק, מעכשיו אנחנו שכנות. – אוקסנה, נעים להכיר. – אם תצטרכי סוכר, מלח או סתם לדבר – פשוט תבואי. בהתחלה בבניין חדש מרגיש מוזר קצת. עלינה התגלתה כמעניינת וחברותית. שתו תה אצל אוקסנה ודיברו על הקפריזות של חברת הניהול ועל תכנון הקומה. עלינה חלקה טיפים – איפה יש אינטרנט טוב, מי מתקין ברזים בזול, ואיפה בסופרים ליד הבית יש ירקות הכי טריים. – יש לי מתכון לעוגת תפוחים – פשוט תענוג! – עלינה חיפשה בטלפון. – אשלח לך. חצי שעה, ונראה כאילו עמלת יום שלם. – יאללה, תשלחי! עוד לא ניסיתי את התנור… הימים נקשרו לשבועות, אוקסנה שמחה שיש לה שכנה פתוחה. נפגשו במדרגות, לפעמים התארחו אחת אצל השנייה לקפה, החליפו ספרים. בשבת הגיע ויקטור — לעזור עם מדף עיקש. – בחרת דיבלים לא מתאימים, – אבא אובחן. – זה לגבס, פה יש בטון. רגע, יש לי ברכב. אחרי שעה המדף נתלה ישר וחזק. ויקטור התקפל, בדק בקפדנות ונענע בראשו: – זה יחזיק עשרים שנה. – אתה אבא הכי טוב! – אוקסנה חיבקה אותו. ירדו יחד, דיברו שטויות: עבודה, בוסים חדשים, בלגני מסמכים. בכניסה פגשה את עלינה עם שקיות סופר. – היי! – אוקסנה נפנפה. – תכירי, זה אבא שלי, ויקטור. אבא, זו עלינה, השכנה שסיפרתי. – נעים מאוד, – ויקטור חייך בנעימות. עלינה קפאה לרגע, סקרה את ויקטור ואת אוקסנה. החיוך שלה היה פתאום מודבק ומוזר. – גם לי, – אמרה קצרות ונעלמה מהר. הכול השתנה מאז. עלינה החלה להתרחק, בפנים קפוא. הזמנה לתה נענתה בתירוצים. ואז הגיעו תלונות… בהתחלה שוטר דפק בדלת ב-21:00. – התקבלה תלונה על רעש, – התנצל. – מוזיקה חזקה. – איזו מוזיקה? קראתי ספר! – ככה שכנים אומרים… בהמשך נערמו תלונות — “רעש בלתי נסבל”, “דפיקות בלתי פוסקות”, “מוזיקה בלילה”. השוטר הפך לאורח קבוע, מתנצל ומושך כתפיים. אוקסנה ידעה מהיכן זה מגיע, אבל לא למה. כל בוקר היה הימור – קליפת ביצה מרוחה על הדלת, קפה באזור המשקוף, שקית קליפות מתחת למפתן? קמה חצי שעה מוקדם, כדי לנקות הכול. הידיים שורפות מחומרי ניקוי והגרון חונק. – ככה זה לא יכול להימשך, – אמרה ובררה מצלמות עינית באינטרנט. הציבה מצלמה זעירה. הכל התחבר לטלפון שלה. חיכתה. לא הרבה. בשלוש לפנות בוקר הגיע התראה — תנועה במצלמה. אוקסנה ראתה את עלינה בחלוק ובנעלי בית, מורחת חומר כהה על דלתה. במיומנות, בשיטה, כמו משימה קבועה. בלילה הבא לא נרדמה. ישבה בכניסה, דרוכה. בסביבות שלוש שוב שמעה רשרוש. פתחה במהירות את הדלת. עלינה קפאה, עם שקית ביד שממנה טפטף משהו דוחה. – מה עשיתי לך? – שאלה אוקסנה בקול חלש. – למה את עושה לי את זה? עלינה הניחה את השקית, פניה התעוותו – יופי שהפך למסכה של זעם ישן. – את? לא עשית לי כלום. אבל אבא שלך… – מה לאבא שלי? – הוא גם אבא שלי! – צעקה עלינה. – רק אותך גידל, אותי נטש בגיל 3! לא נתן אגורה, לא התקשר! אנחנו בקושי שרדנו, והוא הביא משפחה מושלמת עם אמא שלך! אפשר לומר, את לקחת לי את אבא שלי! אוקסנה נסוגה, נשענת על המשקוף. – את משקרת… – באמת? תשאלי אותו! תשאלי אם הוא זוכר את מרינה סולובייבה והבת עלינה שהשליך מהחיים שלו כמו אשפה! אוקסנה סגרה את הדלת, התמוטטה על הרצפה. בראש רק מחשבה אחת: לא נכון, לא נכון, לא נכון. אבא שלי לא כזה. בבוקר נסעה להורים. ניסתה להרכיב את השאלה, אבל כשראתה את אבא, רגוע כרגיל, עם העיתון – לא הצליחה לדבר. – אוקסנה! איזו הפתעה! – קם אליה. – אמא בסופר, תכף חוזרת. – אבא, יש לי שאלה… – התיישבה. – אתה מכיר את מרינה סולובייבה? ויקטור קפא. העיתון החליק מידיו. – מאיפה… – הבת שלה – שכנה שלי. היא טוענת שאתה אבא שלה. שתיקה ארוכה. – אנחנו נוסעים אליה. מיד. צריך לסגור את זה. נסעו לדירה של עלינה. לא דיברו בדרך. אוקסנה ניסתה להרכיב מחדש את החיים. עלינה פתחה מיד, כאילו ציפתה. העבירה מבט כבד, ואז נעה הצידה. – באת להתוודות? – הטיחה. – אחרי שלושים שנה? – באתי להסביר. – ויקטור שלף נייר מקופל. – תקראי. עלינה קראה. פניה השתנו מיובש לכעס, ואז למבוכה ולהלם. – מה זה? – תוצאה של בדיקת DNA, – השיב ויקטור בשקט. – עשיתי אחרי שמרינה ניסתה לקבל מזונות. הבדיקה הוכיחה: אני לא אבא שלך. מרינה בגדה בי. את לא הבת שלי. הנייר נפל מידיה של עלינה. אוקסנה עם אביה יצאו מהדירה. בבית חיבקה אותו. – תסלח לי, אבא. שספקתי בך. ויקטור ליטף את ראשה, כמו פעם כשהייתה ילדה. – אין לך על מה להתנצל, מתוקה. זה לא את, זה אחרים. היחס לשכנה לא השתנה. אוקסנה כבר לא ניסתה להתקרב. אחרי כל זה, הכבוד נעלם לעד…

לקחה ממני את אבא שלי

אמא, עברתי! את מאמינה? סוף־סוף זה קרה!

נועה החזיקה את הטלפון בין הכתף ללחי, בזמן שנאבקה במנעול הסורר. המפתח הסתובב בקושי, כאילו המנעול בוחן את הדיירת החדשה.

מתוקה, ברוך השם! איך הדירה? הכל בסדר? קולה של אמא נשמע גם דואג וגם שמח.
מושלמת! מוארת, מרווחת, מרפסת מזרחית, בדיוק איך שרציתי. אבא בבית?
הנה, אני פה! נשמע קולו העמוק של דוד. שמו על רמקול. אז, הגוזל עף מהקן?
אבא, אני בת עשרים וחמש, איזה גוזל?
בשבילי תמיד תהיי גוזל. בדקת מנעולים? חלונות לא נושבים? רדיאטור…
דוד, תן לילדה להתארגן! קטעה אותו אמא. נועה, תהיי זהירה, זה בניין חדש, אף פעם אי־אפשר לדעת מי גר לידך.

נועה צחקה, לבסוף גברה על המנעול ודחפה את הדלת.

אמא, זו לא קומונה משנות השבעים. בניין נורמלי, אנשים בסדר. יהיה טוב.

השבועות שבאו אחר־כך הפכו לרצף ריצות אין־סופי בין חנויות בניין, רהיטים וערימות קטלוגים. נועה נרדמה עם קטלוגי טפטים על הכר, התעוררה עם מחשבות על גוונים של רובה לאריחים.

בשבת עמדה באמצע הסלון, בוחנת דוגמאות בד לוילונות, כשהטלפון צלצל שוב.

נו, איך מתקדם? שאל אבא.
לאט־לאט, אבל מתקדמת. היום אני בוחרת וילונות. מתלבטת בין “שנהב” ל”משהו חלבי”.
אותם צבעים, משווק אחר.
אבא, אתה לא מבין גוונים!
אבל בחשמל אני מבין. השקעים? תקינים?

השיפוץ אכל זמן, כסף ועצבים, אבל כל פרט נוסף הפך את הקירות העירומים לבית אמיתי. נועה בחרה טפטים בגוון קרם־בהיר, מצאה בעצמה בעל־מקצוע לפרקט, תכננה לבד את סידור הרהיטים שיגרום למטבח הקטן להיראות מרווח.

כשהפועלים לקחו את הפסולת האחרונה, נועה ישבה סתם כך באמצע הסלון הנקי לחלוטין. אור רך חדר מבעד לוילונות החדשים, ריח טרי וצל צל של צבע. בית אמיתי, שלה בפעם הראשונה.

ההכרות עם השכנה הגיעה שלושה ימים אחרי ההמעבר הסופי. נועה התעסקה עם המפתחות בדלת, כשמול הדלת נשמע קליק.

היי, חדשה! אישה בשנות השלושים לחייה הציצה. שיער קצר, שפתון אדום, עיניים סקרניות. אני עדי. גרה מולך. עכשיו שכנות.
נועה, נעים מאוד.
אם תצטרכי קפה, סוכר או סתם פטפוט תדפקי. בהתחלה בדירה חדשה זה מוזר, אני זוכרת.

עדי התגלתה כבעלת שיחה נעימה. שתו תה אצל נועה, דיברו על דיירי הבניין, על תשתיות ועל מארגני ועד בית. עדי סיפרה איפה יש אינטרנט טוב, איזה שיפוצניק אמין, איפה הירקות הכי טריים במכולת.

יש לי מתכון לעוגת תפוחים שעושה שמיים! עדי חיפשה משהו בנייד. מעבירה לך. חצי שעה עבודה, נראה כאילו בישלת יום שלם.
כן! בדיוק קניתי תנור.

הימים הפכו לשבועות, ונועה שמחה שיש לה שכנה פתוחה לידה. נפגשו במדרגות, קפצו לקפה, החליפו ספרים.

בשבת הגיע דוד לעזור במדף שסירב להחזיק מעמד.

דיבלים לא מתאימים, קבע אבא, בוחן את הברגים. אלה לגבס, פה יש בטון. רגע, יש לי באוטו.

שעה אחרי זה המדף עמד זקוף. דוד אסף את כלי העבודה, בדק את יציבות המדף וחייך מרוצה.

עכשיו יחזיק עשרים שנה לפחות.
איזה מלך אתה! נועה חיבקה אותו.

ירדו יחד, מדברים שטויות. דוד שאל על העבודה, נועה התלוננה על הבוס החדש שמבלבל תאריכים ומאבד מסמכים.

בחוץ פגשו את עדי, עמוסה בשקיות מהמכולת.

שלום! נועה נופפה. תכירי, זה אבא שלי, דוד. אבא, זו עדי, השכנה שסיפרתי לך עליה.
נעים מאוד, דוד חייך.

עדי רגע עצרה, הביטה בדוד, אחרי זה בנועה. החיוך שלה הפך תקוע, לא אמיתי.

גם לי נעים, מלמלה ונעלמה בכניסה.

מאותו רגע הכל השתנה. בבוקר ראתה נועה את עדי במסדרון, בירכה קיבלה קידה קפואה. הזמינה אותה לקפה עדי טענה שהיא עסוקה, אפילו לא הקשיבה.

ותלונות התחילו…

פעם ראשונה הגיע שוטר בשעה תשע בערב.

התקבל דיווח על רעש, אמר השוטר המבוגר במבוכה. מוזיקה, מהומה.
איזו מוזיקה? נועה הופתעה. ישבתי לקרוא ספר!
השכנים מתלוננים

ולא הפסיקו לבוא. למנהלת הבניין הגיעו מכתבים על “רעש בלתי נסבל”, “מוזיקה בלילות”, “מכות ברצפה”. השוטר הגיע שוב ושוב, כל פעם התנצל ורק משך בכתפיים.

נועה ידעה מי עומדת מאחורי זה. אבל למה?

כל בוקר זה היה הימור מה היום? קליפות ביצה על הדלת? קפה שפוך בין המשקוף לבין הדלת? שקית קליפות תפוח אדמה מתחת לשטיח?

נועה קמה חצי שעה מוקדם כדי לנקות הכל לפני העבודה. ידיים צרבו מהחומרי ניקוי, גרון תפוס בלחץ.

ככה לא אפשר להמשיך, לחשה והסתכלה באינטרנט על מצלמות עינית.

ההתקנה לקחה עשרים דקות. מצלמה קטנה בתוך העינית, הקלטה ישירה לנייד. נועה התחילה לעקוב.

לא חיכתה הרבה.

בשלוש לפנות בוקר הנייד התריע על תנועה. נועה, לא מאמינה לעיניים, ראתה את עדי עם חלוק וכפכפים מורחת משהו כהה על הדלת שלה. מדויקת, יסודית, כאילו עבודה יומיומית.

לילה אחר לא ישנה כלל. חיכתה במסדרון, כל רחש הסעיר אותה. באמצע הלילה נשמע רשרוש.
נועה פתחה את הדלת בבת־אחת.

עדי עמדה שם עם שקית. בפנים משהו מגעיל בג’יפה.

מה עשיתי לך? שאלה נועה, בקול חלש, כמעט נואש. למה?
עדי הניחה את השקית באיטיות. פניה התעוותו במרירות ישנה.

את? את כלום. אבל אבא שלך…
מה קשור אבא שלי?
כי הוא גם האבא שלי! כמעט צרחה עדי. אותך הוא גידל, פינק, אותי עזב כשהייתי בת שלוש! לא שילם שקל, לא התקשר! אמא שלי ואני בקושי שרדנו, בזמן שהוא בנה בית שמח עם אמא שלך! אז בעצם, את לקחת לי את אבא שלי!

נועה הלכה אחורנית, גבה נצמד למשקוף.

זה שקר
שקר? תשאלי אותו! תשאלי אם הוא זוכר את דינה לוי ובת שלה עדי, שזרק מהחיים שלו כמו אשפה!

נועה טרקה את הדלת, התיישבה על הרצפה. בראש שלה רק מחשבה אחת: לא ייתכן, לא ייתכן, לא ייתכן. אבא לא כזה. לא אפשרי.

בבוקר נסעה להורים. בתור לאוטובוס ניסתה לשנן שאלה, אבל כשראתה את אבא רגוע, עם עיתון המילים נתקעו.

נועתי! איזו הפתעה! דוד יישר גב לקראתה. אמא בסופר, תכף חוזרת.
אבא, אני צריכה לשאול נועה התיישבה, משחקת ברצועת התיק. אתה מכיר אישה בשם דינה לוי?
דוד שתק. העיתון נשמט מהידיו.

איך…
הבת שלה היא השכנה שלי, זו שפגשת. היא טוענת שאתה אבא שלה.

השתיקה הייתה ארוכה מאוד.

נלך אליה, אמר לבסוף, החלטי. עכשיו. אני חייב להסביר.

הדרך לבניין החדש ארכה ארבעים דקות, אף אחד לא דיבר. נועה ראתה את העיר רצה החוצה, מנסה לחבר מחדש את העולם שהתפרק לה.

עדי פתחה מיד, כאילו חיכתה. הביטה בשניהם והכניסה אותם.

באת להתוודות? זרקה לעבר דוד. אחרי שלושים שנה?
באתי להסביר. דוד הוציא פתק מהג’קט. תקראי.

עדי לקחה את הדף בחוסר אמון. בזמן שקראה, פניה השתנו מזעם למבוכה, אחר־כך לאובדן.

זה מה זה?
תוצאה של בדיקת DNA, אמר דוד בשקט. עשיתי אותה כשאמא שלך תבעה מזונות. הבדיקה הוכיחה: אני לא האבא שלך. דינה בגדה בי. את לא הבת שלי.

הנייר נפל מידי עדי…

נועה ואביה יצאו מהדירה. בבית, נועה חיבקה את אבא, מתכסה בבד הגס של מעילו.

אני מצטערת, אבא. מצטערת שהאמנתי.

דוד ליטף את שערה, כמו תמיד כשהייתה ילדה ורצה אליו אחרי ריב עם חברות.

אין על מה להתנצל, ילדה. אחרים אשמים.

הקשר עם עדי לא התאושש. נועה כבר לא ניסתה לפתח שיחה. אחרי כל המעשים, הכבוד אליה הלך ואבד לעד.