אורלי לוקחת מהחמותה עותק מפתחות אחרי שמצאה אותה ישנה על המיטה שלי.
אמא רק עייפה, אורלי! את עושה מצרות מזרקה. היא רק ביקשה לנוח, מה בזה פשע? היא לא זרה, היא אימי! קול של אורן מתנגש במקצב גבוה, הוא הולך סביב המטבח, תופס לעיתים את גב הכיסא כאילו מחפש בו תמיכה.
אורלי עומדת ליד החלון, ידיה צמודות לחזה. רעד זעיר רודף אותה, והיא מנסה להסוות אותו. בזכרונה מתרקמת עדיין תמונת השעה לפני. היא, אחרי שציינה לעבודה מוקדם בשל מיגרנה חזקה, פותחת את דלת חדר השינה ובוהה בחמותה, טליה לוי, פרושה על המזרן המשותף שלהם, רק בחלוק פנימי, מתרוממת בחום, מחזיקה בכרית של אורלי. על משכן הלילה נמצא כוס תה שלא נגמרה וקראסונים נגסים שמפזרים קרטונים של קרם על מצעים משי יקרים.
אורן, את שומעת? מתכתבת אורלי בקול לוח, כל מילה רועדת כפלדה. היא ישבה במיטתי, בחלוק, אכלה קראסונים, ולא הזמינה אותנו. היא נכנסה עם המפתח, קבעה לעצמה נחת בחדר שלנו. אתה חושב שזה נורמלי?
כנראה הלחץ שלה קפץ! מגן הוא, אך בעיניו מתבהר חוסר בטחון. היא חזרה מהשוק עם שקיות כבדות, קראה מים, הרגישה רע. לא היה לה מקום אחר לשים את הרגליים? על השטיח בחדר הכניסה?
יש לנו סלון, ספה נוחה. למה היא בחרה בחדר השינה, במרחב האישי שלנו, שבו אפילו החתול שלנו לא מותאם? ולמה היא התפשטה? אם מישהו חולה, הוא מזמין אמבולנס או מתקשר לבני משפחה, לא מארגן פיקניק במיטה של אחרים.
בפתאומיות נפתחת דלת השירותים, וטליה לוי יוצאת, כבר לבושה, שופעת בסטייל, חולצת חפץ של אורלי על היד.
אני שומעת הכל! אומרת בטון מרשים, פורשת על הכסא הראשי. ואני מרגישה חצי נלחמת. אני באה אליכם מכל הלב, דואגת לכם, ואתם משקיעים בי קנאיות שחורה.
אורלי מתהפכת אליו, ראשו כואב, אך כעסו משמש כאנטידולור.
טליה, תסבירי לי מה את מכנה דאגה? כניסה לביתנו בלי לשאול? או שינה במיטתנו?
טליה חוסמת שפתיה, מביטה באורן בחיפוש תמיכה.
אורן, תסתכל עליה. היא מציגה אותי כ monster. עברתי, חשבתי לעצור ולשתול פרחים; מריה תמיד מתלכלכת, נמאס לי. נכנסתי לחדר, קר, מיזוג אוויר, חשבתי לשכב רגע. היה חם, אז הורדתי לבוש.
והקראסונים? שואלת אורלי. עוזרים ללחץ?
מצאתי אותם במזווה שלכם! סוכר נפל, צריך לאסוף! אל תקרעי לי את הלחם, אני הבאת לבעלך חיים, לי מגיע כוס תה בביתה.
בביתה, חוזרת אורלי בקול רתע. אתה שוכחת, טליה, שהבית שלנו משותף. אנחנו משלמים משכנתא יחד, וקובעים כאן חוקים.
אורלי מושיטה את ידה למעלה, על השולחן.
המפתחות.
השתקפות של שתיקה רועמת ממלאת את המטבח. אורן נעצר ליד המקרר, טליה מתחילה להימתח, פניה מתעטפות באדום.
מה? שואלת היא, כאילו לא שמעה.
החזירי לי את העותק של המפתחות לדירתנו, עכשיו!
את בטוחה? צועקת טליה. אורן! תתן לה להתעסק איתי? אם תשרוף, אם תציף? למפלגת? המפתחות של האם חייבים להישאר!
נסתדר לבד, קוטעת אורלי. הפרת את גבולותיי האישיים. השתמשת במפתחות לא רק במקרי חירום, אלא כדי לנהל את הבית כשאנחנו לא כאן. כבר לא אמליץ לך. המפתחות על השולחן.
אין לי! תופסת טליה את התיק על הכסא. זה ביתו של בני, אני באה מתי שרציתי!
אורן מבהיל, מביט באישה הזועמת ובאורלי המוכנה.
אולי לא צריך להיות קיצוני, הוא מנענע. היא מבינה, היא לא תחזור. בטעות, מי שלא מקבל.
אם לא תתמוך בי עכשיו, אורן, אומרת אורלי בקול שקט שהקפיץ קפיצות בחזה של אורן, מחר אשנה מנעולים. מחר אהיה מוותרת. אני רוצה לחזור הביתה ולדעת שמיטתי ריקה, שאין אף אחד אוכל מהכלים שלי. בחר: תתנהג כמו גבר ובעל הבית או תישאר בןאמא בלי אותי.
אורן מביט בטליה, היא עומדת עם בקבוק תרופות, מצפה שהבן יעמוד לצידה, שיבחר אותה.
בזיכרון עולה שבוע לפני, כשטליה ארגנה את המסמכים של אורן והשליכה חשבונית חשובה, והזיזתה רהיטים במשרד בזמן שהיו בחופשה, בטענה שהפנג שוי אומר.
אמא, הוא אומר בקול עמום. החזירי מפתחות.
מה?! מתפוצצת טליה. משכנעת אותי?
את הלכת יותר מדי, ממשיך הוא. שינה במיטתנו זה יותר מידי. אורלי צודקת. זה הבית שלנו. החזירי את המפתחות בבקשה, אל תגרמי לי לחטא.
טליה מביטה בילד ארוך, מחזיקה במפתחות עם מקל קסם של ארנב פרווה, מתרוצצת על השולחן, מקולקת.
תתפשטו! מתרפררת. הרגליים שלי לא יחזרו כאן!
היא קופצת למעלית, פותחת את הדלת בחוזקה, משאירה ענן גבס מתפזר על הקירות.
אורלי מתפחמת על כיסא, ראשה מראה כאב, המיגרנה חוזרת בחוזקה.
מרוצה? מתלונן אורן, לא מסתכל עליה. עכשיו הלחץ שלך יקפוץ, נצטרך להזמין אמבולנס. אשמח אם אשפה את זה.
לא אשפה, משיבה אורלי, מחבאת את המפתחות בכיס. ואני אשאר רגועה. תודה, אורן, באמת. ידעתי כמה זה קשה לך.
קשה זה לא המילה, הוא אומר, היא תתקשר ותקנא במשך חצי שנה.
נצא מזה, אומרת אורלי, חובקת אותו מאחורי הגב. עכשיו יש לנו רק את הבית שלנו, רק שלנו.
אבל הסיפור לא נגמר כאן. אורלי יודעת שטליה לא תוותר בקלות. המפתחות ששולמו אולי לא היו היחידים.
מחר, אחרי חצי יום חופשי, היא מזמינה טכנאי ומחליפה את מנגנון המנעול. אורן לא יודע, היא משאירה תירוץ של “המנעול נתקע”.
שלושה ימים אחרי, שבת, הם מתעוררים סביב השעון, שומעים רעש בכניסה. מישהו מנסה להכניס מפתח.
מחכה למישהו? שואל אורן בפוח,
לא, עונה אורלי.
הם מתקרבים בעדינות, פותחים בקורקוד. קולות זרים נוטים לשמוע.
מה קורה? קולה של טליה נשמע מהצד, “אוי, נתקע? קיבלתי מפתח עם סרט אדום?”
אורלי מביטה באורן, הוא נוטה לוותר.
היא עשתה עותק, לוחשת היא.
הטלפון מצלצל.
היי, לואיזה? קולה של טליה חוצה את החדר, “עמודתי על הדלת, רוצה הפתעה, פיתתי חביתה, חם, הקמתי קפה. המפתח לא נכנס, כנראה שהחלפתם מנעול! מה קורה?”
אורן מכסה את פניו, מתבייש.
אז נפתח? שואלת אורלי.
כן, אחרת היא תפרוץ את כל הבניין, משיב הוא.
אורן דוחף את המנעול, פותח את הדלת. טליה נופלת פנימה, חביתה בחלקה, טלפון וקבוצת מפתחות ביד.
קם! צועקת, “האם החלפתם מנעול?”
כן, מאמא, משיב אורן בקור, קולו קר. במיוחד בשביל שלא יהיו הפתעות.
טלאי מנסה לתפוס את הלהבה, טוענת שהמפתחות הישנים מצאו במעיל חורף שלה ושזה לא הייתה כוונה להיכנס בשקט.
בתוך הבית עומדת שכנתם, דודה רוית, שמביאה אשפה, ושומעת את המתרחש.
טליה, מה קורה? חשבתי שמישהו נפרץ! שואלת רוית, מביטה בבצק החביתה.
נפרץ! קוראת טליה, “הבן לא מרשה לי, אני מרגישה חסרת ערך!”
רוית מתבוננת, מציינת שהקול של מפתחות נמשך עשר דקות, ושזה אולי לא גנב.
אתה מבין, טליה, אומרת רוית, “החיים שלנו, אנחנו לא צריכים לבוא בלי לשאול. אולי תבקשו קפה במקום לשרוד?”
טליה מתביישת, מבינה שהשכונה כולה שומעת, ואין לה עוד אפשרות להתגנב דרך הדלת.
היא מתרחקת, נכנסת למעלית, שוכנת.
אורן לוקח את החביתה מהמדף.
החביתה, מציע, לא נצטרך אותה.
זרוקי! היא קוראת, “אולי היא מכילה רעילות”.
אורן צוחק עד דמעות, מתפזר הלחץ של כמה ימים.
את צודקת. בוא נבשל חביתה לעצמנו, במטבח שלנו, בלי קהל.
הם אוכלים יחד, מתכננים סוף שבוע, והטלפון של טליה נותר שקט שבועיים.
אורן רוצה להתקשר, אבל אורלי משקעת אותו:
תן לה זמן. אם תתקשר ראשון, היא תחשוב שהייתה היא המנצחת, וזה יחזיר את המצב. חוקים השתנו לנצח.
חודש לאחר, טליה מתקשרת לאורן בעבודה, מבקשת להשיב את החתול לוטרינר. הוא עוזר, חוזר הביתה רגוע.
איך הולך? שואלת אורלי.
טוב, היא שמרה על השקט, שלחה לי מתכון למלפפון חמוץ שהיא מבקשת ממני, וגם שאלתה על סוג התה שהשתמשתי בחדר השינה.
קנה לה את התה והמלט, מחייכת אורלי. אבל המפתחות? היא לא תקבל אותם שוב. לעולם.
לעולם, מאשר אורן. נוחותי ושלוותי של אשתי גבוהים מקפיצות של אמא. נשתול את הפרחים בעצמנו אם נצטרך, או נקנה מערכת השקיה אוטומטית.
מאז הבית שלווה. טליה ממשיכה לייעץ בטלפון ובביקורים מתואמים מראש, מבינה שהדלת נפתחת רק מהפנים, ושצריך לתקוע בעדינות.
אורלי מרגישה סוף סוף בטוחה בדירתה, החליפה מצעים חדשים, קנתה גלימה חדשה, והבינה שבבית שלה מחכה השקט, הסדר והפינה האישית הקטנה שלה. גבולות אלו הם לא קירות, אלא דלתות שמאפשרות לאהוב במרחק בטוח.
