אז, תשמע, זה קטע לפני כמה חודשים החלטתי לקחת את אגרון, בוקסר קשיש, הביתה אליי. לא רציתי שהוא יסיים את חייו בכלוב, לבד, ונתתי לעצמי משימה: שיהיה לו חם, שקט, וכבוד בסוף הדרך. אבל הלילה הראשון כבר טרף לי את כל התוכניות.
תבין, הכרטיס שלו מהעמותה היה מפוצץ במשפט הזה חסות לשלב הסיום. כשקראתי את זה, הרגשתי כאילו מישהו הדביק לי קרח בידיים. עמדתי במסדרון, לוחץ את הדף הזה, כאילו הוא יכול להקל עליי את האשמה, עוד לפני שעשיתי משהו רע.
אני איתמר, אגב. הרבה מחשבות התגלגלו לי בראש כשחתמתי שאהיה בשקט, לא אעשה עניין, שאתן לאגרון ללכת כמו שצריך, בלי פחד.
אגרון היה באמת קשיש ניחוש שלי: כמעט חמש עשרה. שיער אפור, עיניים כבויות, והרגליים האחוריות רעדו כאילו כל צעד זה משא ומתן עם הגוף.
היו מזכירים אותו בעדינות: הוא כמעט לא קם, ישן המון. ומה שביניהם? כולם כבר עייפים מלחכות לרגע שהגוף יוותר.
היה ינואר, תל אביב התעטפה בשקט המדכא הזה שמתחזה לנימוס, והבניין שלי שתק גם מפתחות ביד, היי מהירים, מעלית גונחת, צעדים נעלמים בין הקומות.
הפכתי את הדירה לבית הבראה קטן. מזרון אורתופדי בסלון, עוד אחד בחדר שינה, שטיחונים שלא מחליקים במסדרון, מגש עץ במקום הפינה הזו שתמיד דורכת לי על העצבים.
פיניתי כל דבר מיותר, כמו שמפנים כשמגיע מישהו שברירי; כמו כשאתה פוחד שמגע אחד לא נכון יכאיב.
שבוע שלם אגרון בקושי קם, לא היה שינה מתוך כאב, זה היה שינה של מי ששנים לא נרגע ופתאום נותן לעצמו להשתחרר.
הסתכלתי עליו נושם, ספרתי לו את השאיפות, וכל הזמן פחדתי שזה יהיה האחרון.
ביום השלישי הופיעה פתק בלובי: נא לשמור על השקט. בלי שם, בלי כתובת, בלי כעס, כאילו מישהו כתב את זה ישירות בשבילי.
בערב דפקו בדלת. עמדה שם גברת רינה מהקומה השנייה, קטנה, מאורגנת, שיער סגור באלגנט, מבט חד.
היא אמרה בלי טיפה של עצבים: שמעתי את הכלב.
בלעתי את הלשון, הרגשתי יובש בגרון, ובקושי הצלחתי להגיד: הוא מבוגר, הוא מצריך טיפול, אימצתי אותו בסוף הדרך.
היא לא נכנסה, רק הסתכלה במסדרון, על השטיח, על הידיים שלי, כאילו בודקת מאיים, או רק עייף?
ובמקום נזיפה היא אמרה בסדר יבש: על רצפה קשה, מפרקים כואבים יותר.
והלכה. בלי לטרוק דלת. בלי פרצוף דוחה. רק משפט אחד שגרם לי להתרכך, כי הוא היה כל כך דואג שאתה לא יודע מה לעשות עם עצמך.
החל מהשבוע השני, קרה משהו. אגרון הבין שזה לא לכמה ימים. שאף אחד לא בא לקחת אותו, שהדירה הזו לא חדר המתנה.
התחיל לעקוב אחרי במבט, לא בשביל חום בשביל שליטה. כאילו הוא שואל: גם אתה תיעלם?
כשחזרתי מהעבודה הוא ניסה להתרומם, לאט לאט, כמו שרק בוקסר עיקש יכול עם סוג של גאווה. כאילו הוא עומד כי הוא עדיין יכול, לא כי צריך.
ואז היה את הקטע: בצד של הספה מצאתי קיפוד פלאשי, ישן, קטן, מבולגן, עם תיקון עקום בצד כמו צעצוע של ילד מהעבר.
אני לא קניתי אותו. אין לי ילדים. כלום לא סיבה להחזיק צעצוע בובה כזה.
אגרון פשוט זיהה אותו, ניגש אליו בעדינות, נשך אותו הכי בזהירות, הלך דרכו בסלון כאילו סוף סוף משהו חוזר למקום.
מאותו רגע הכלב של סיום הדרך נעלם.
הכמעט לא הולך רץ אפילו בין החדרים עם הקיפוד בפה, ישן הרבה מדי עומד בבוקר לידי בלי לבקש כלום, רק ממתין.
בערב הוא היה שוכב לידי, שם את הקיפוד קרוב ללב. לא בשביל לשחק בשביל לשמור, כאילו חושש שגם את השמחה הקטנה הזו ייקחו ממנו.
אני נהייתי שקט, כאילו כל רעש עלול לשבור את הקסם השברירי הזה.
שוב הופיעה פתק בלובי: כבדו את השכנים. בלי שם. תלשתי אותו, החזקתי זמן ארוך מדי, מרגיש שאני לא כועס, אני פשוט צריך לשמור עליו על הכלב הזה שרק חזר קצת לחיים.
בערב שוב שמתי לב לרינה מחוץ לדלת. היא לא לחצה ישר על הפעמון, כאילו מתלבטת.
פתחתי. אגרון עמד שם עם הקיפוד בפה. רינה הסתכלה עליו כאילו רואה רוח רפאים שלא מפחיד אלא פוצע בלב.
היא שאלה כמעט בלי קול: מאיפה זה? הרמתי ידיים: לא יודע. פתאום הופיע.
רינה הנהנה, אבל לא הורידה עיניים מהצעצוע. משהו במבט שלה נמס לרגע.
אמרה לי: לפעמים דברים חוזרים כשאנחנו מפסיקים להעמיד פנים שהם לא היו שם.
והלכה. ואני נשארתי עם שאלה בלב שכבדה כמו צרור מפתחות עמוס.
כי הקיפוד לא היה מתנה הוא היה מבחן.
השבוע השלישי, קיבלתי את מה שפחדתי ממנו.
השארתי דלת פתוחה לשנייה, סתם רגע שנדמה לך שהכול בשליטה.
קראתי אגרון!, בהתחלה רגיל, אחר כך צורח, הלב רץ מהר מהר מהר.
בתוך המסדרון, לפני הדלת שלי, היה הקיפוד.
הונח, לא נפל, כמו סימן ברור.
ואגרון לא היה בבית.
ירדתי מדרגות בריצה, זיעה באוזניים, השם שלו נפלט כמו תחנון.
בקומה הראשונה פגשתי שכנה עם שקיות. הסתכלה והבינה מיד זה לא סתם כלב שברח.
אמרה מהר: הוא יצא לבד, לאט אבל בטוח. כאילו ידע את הדרך.
זה ידע את הדרך הרגיש יותר גרוע מנעלם. כי להיעלם זה כאוס, ולדעת זה משהו אחר.
יצאתי לחצר. ריח של אדמה רטובה ובצינורות. שמיים נמוכים כמו מכסה.
אגרון עמד שם, מסתכל בכיוון אחיד. לא ברח, לא יבב. היה פשוט ממתין, כמו אדם שבא לפגישה ולא חושש שיפספסו אותו.
ניגשתי לאט, פחדתי להרוס לו משהו.
אמרתי בשקט: אגרון בוא, בבקשה.
הוא סובב ראש לאט. בעיניים שלו עוד היה זיהוי, גם עם העייפות. וכל התנוחה שלו שידרה חזר לפה בשביל משהו.
מאחור שמעתי צעדים קטנים וברורים.
רינה.
עמדה מטר מאחור, לא בירכה, לא התנצלה, הסתכלה על הספסל כאילו פעם בגד בה.
אמרה בלחישה: זה היה המקום שלה.
לא הורדתי עיניים מהכלב, שאלתי ביבש: של מי?
היא התכבדה. היה לה קשה להחזיק פרצוף ישר.
אמרה: הנכדה שלי. נטע.
השם נפל בחצר כמו מפתח למנעול.
נזכרתי בקיפוד במעבר ופתאום הבנתי למה אני אוחז בו חזק, שלא יתפוס רגליים.
אמרתי: בבטן תפרו גס אות. יש שם נ.
רינה הורידה מבט, עפעפיים שלה רעדו. ואז אמרה בלחש: כן. נ.
אגרון התיישב כבד, באיטיות, כמו קשיש שמסיים מסע.
רינה התחילה לדבר, בלי לייפות: נטע תמיד נשאה את הקיפוד הזה. כל יום. ובחצר תמיד היה בוקסר כזה אני לא בטוחה של מי. אבל הוא היה שם כל הזמן בשבילה.
משהו בתוכי התמצק. זה היה מדויק מדי.
שאלתי: אגרון היה איתה?
היא לא ענתה מיד. הסתכלה עליו כאילו הוא תצלום שלא יודעים אם לשמור או לקרוע.
בסוף אמרה: לא בטוחה. אבל כשראיתי אותו אצלך עם הקיפוד הבנתי. משהו חוזר.
סובבתי אליה פנים: רגע, את ידעת על הקיפוד?
היא הדקה שפתיים, הרגשתי שהיא נמסה קצת.
אני שמתי אותו שם, היא פלטה.
וקולה כמעט נשבר.
שמרתי על שקט לא כי זה זמן לשפוט, אלא כי הכול התיישב במקום.
היא הביטה בי, כמו מישהי שמגרדת שנים של שקר: הוא היה שם, בקופסה, במקלט. לא זרקתי אף דבר של נטע, אבל גם לא דיברתי עליה. החבאתי איפה שאי אפשר לראות.
שמעתי שלקחת כלב, ראיתי שזה בוקסר וחשבתי טיפשי, אבל אולי אפשר להחזיר משהו קטן בלי טררם. בשקט, כאילו בטעות.
נשמה קצר, כאילו קר לה מבפנים.
השארתי אותו ליד הספה, כמו שאלה. והוא פשוט לקח אותו כאילו שלו.
בחצר, אגרון הסתכל עלינו. במבט שלו כאב של מישהו שמחכה שנבין את הדבר האחד שחשוב.
אמרתי: הוא לא ברח הוא חזר.
רינה הנהנה, פעם אחת, כמעט כמו מזל טוב.
נטע לא גרה פה הרבה שנים. ואנחנו בבניין הזה רק עושים כאילו. מחביאים דברים. מילים מתחת לשטיחים.
לא ידעתי מה נכון לומר, אז פשוט אמרתי: חשבתי שאגרון ימות מיד.
היא הסתכלה אחרת, לפחות לשנייה.
הוא היה לבד. בדידות מעייפת מהר יותר מזקנה.
עלינו הביתה אני ראשון, הוא אחרי, מדרגה מדרגה. רינה פתחה את הדלת לבניין, ופתאום זה הרגיש שיש פה קצת עזרה, לא רק גבולות.
בלילה ההוא היה קשה. אין דרך להסתיר. הנשימות שלו השתבשו כמו מנוע ישן שמנסה שוב לא להיכבות. היה קר מהחלון, והייתה תחושה שכל היד שלי מתקררת.
התיישבתי על הריצפה לידו. לא אמרתי כלום, רק נשארתי.
פתאום הוא הרים ראש, חיפש את הקיפוד. הבאתי לו אותו.
הוא נגע בו עם האף, ואז דחף אותו אליי לא למשחק, יותר כאילו אומר לי: קח אתה, תמשיך את מה שאני כבר לא יכול.
בבוקר רינה עמדה מול הדלת. לא צלצלה. רק חיכתה, נותנת לי לפתוח עולם לבד.
התחילה מילה: הוא?
עניתי: כאן. אבל הלילה היה קשה.
היא הנהנה. הסתכלה עליו. הוא התרומם בקושי, שוב הרים את הקיפוד בפה, בעקשנות של אחד שממשיך להבטיח משהו.
יש לנו יותר מדי חוקים ולפעמים חסר לנו הדבר הפשוט: להיות.
לא ניסיתי לנחם בנאומים.
אמרתי: חשבתי שאני עוזר לו למות. אבל הוא גורם לי להישאר חי.
היא נשמה, כאילו לראשונה שואפת מים טריים.
אולי שקט זה לא תמיד סוף. אולי זה יום ראשון בלי לברוח.
באותו יום בלובי הופיעה פתקה חדשה: כלבים אסורים. מודפס, קר, בלי שם הכי קל ככה לשים חומה.
בי נדלקה לא אש, אלא הגנה.
תלשתי והלכתי לקומה של מר מימון זה שרגיל לראות כמו הצל בבניין.
הוא פתח סדק צר, כאילו פוחד מהאור.
אמרתי: סליחה. פה לא אוהבים שמפריעים אבל היום אני מפריע.
הוא החוויר, לחש: זה לא אני
יודע. אבל אם לא נגיב זה ייהפך לחוק של כולם. יש לי כלב מבוגר הוא רק רוצה לנשום. יש תלונה? תבואו לדבר איתי. לא פתק.
מר מימון הסתכל עליי כאילו זה פעם ראשונה שמותר לדבר בעצמך בבניין.
אפשר להיכנס? לתה. חמש דקות.
בחמש, בוא.
בא בשעה, עם שקית עוגיות יבשות. לא דיבר הרבה. על אגרון הסתכל המון כאילו משהו מוזר חזר לחיים.
היה לי כזה פעם. כשהלך פשוט עבדתי יותר. שלא אצטרך להרגיש.
הבנתי אותו.
ואז אגרון נעמד, עשה צעד ושם ראש על הרגל של מימון. לא מבקש, לא מתחנן, רק מבהיר: שמעתי.
למחרת כתבתי פתק משלי ללובי. הפעם עם שם.
אם מפריע לכם רעש תבואו, אני אשים תה.
חתמתי: איתמר, דירה 2.
ועל הדרך זה פתח משהו במקום אחר אנשים הפסיקו לדבר דרך נייר.
האישה מקומה ראשונה שאלה אם הוטב לו, הבחור מהשנייה הביא שטיחונים כי סתם אין שימוש, והשומרת לחשה טוב לראות שלא מעמידים פנים.
לרינה התחיל מאבק פנימי אחר.
יום אחד נכנסה עם טלפון ביד, כאילו פצצה.
שלחתי הודעה לנטע.
מה כתבת לה?
מינימום אמת. שיש כלב, שיש קיפוד. שאם תרצה שתבוא.
שתקה. לא הגיבה.
אגרון קם מהמזרון, לקח את הקיפוד, הניח ליד הדלת.
כאילו מבין: לפעמים תשובה מגיעה רק כשלא סוגרים תדלת.
יומיים אחרי זה רינה באה עם עיניים דומעות, הפעם לא ניסתה להסתיר.
ביום ראשון היא תבוא.
יום ראשון שמיים שמוטים, ריח גשם עתידי. אפילו הצעדים בחוץ נשמעו אחרת, כאילו הבניין עצמו סוף כל סוף מחכה.
כשהגיעה, לא זיהיתי ישר מהפנים, אלא מאיך שהיא עומדת אישה בוגרת שיודעת מה זה להיות ילדה זהירה.
רינה התקרבה, עצרה חצי מטר; כל חצי מטר היה גשר עמוק.
היי, נטע לחשה.
היי, ענתה רינה.
בלי חיבוק פתאומי, בלי דרמות. שני אנשים ששכחו איך עושים את זה אבל בכל זאת מנסים.
אגרון כבר היה בחצר. התרומם בקושי, אבל עמד גבוה, כאילו מישהו מחזיק אותו מבפנים.
כשזיהה אותה כל הפנים השתנו. אי אפשר להסביר את זה כלבים מזהים בגוף, לא בעיניים.
ניגש לאט, עם הקיפוד, נעצר מולה, לא זז, כאילו מחכה לאישור: את באמת פה?
נטע ירדה על הברכיים, לא שלחה יד מיד. חיכתה לרשות, כמו מי ששבעה ממאבק.
היי, זקן זה אתה.
אגרון הניח לה את הקיפוד על הברכיים.
ואז שם ראש חזק בחזה שלה לא בעדינות, אלא יותר מדי חי, כאילו שנים הסתיר בתוכו את הסוף סוף.
היא עצמה עיניים. דמעה אחת שקטה.
רינה ישבה על הספסל, ופתאום ראיתי איך גוף שהוא תמיד פלדה יכול גם להתעייף.
נטע ישבה ליד. דקה של שקט, של נשימה ביחד, כשאגרון שוכב ביניהן, כמו קו חם בין מה שהיה למה שיכול להיות.
אחרי דממה ארוכה, נטע אמרה: לא ניסיתי להיעלם. פשוט לא הצלחתי להישאר.
רינה: גם אני לא.
החזקת בחוקים?
רינה הסתכלה על אגרון: חשבתי שזה יחזיק אותי זה בודד אותי. הוא לא. הוא חיכה.
לא היה פה חג. היה משהו יפה יותר: שגרה חדשה.
מר מימון ירד עם שתי כוסות, רק עברתי. האישה מהראשונה הביאה שמיכה. מישהו ביקש ללטף את אגרון והוא איפשר, לא לכולם, אבל באמת.
בלילה חזרה המציאות. אגרון נהיה גרוע. הנשימות הכבידו, רגליים נוקשות. הסתכל עליי כאילו מתנצל שהגוף בוגד.
התיישבתי, כתפיים כואבות מהחולשה, ידיים קפואות כמו ביומו הראשון.
נטע ורינה נכנסו בלי לצלצל, הבניין כבר הבין שאנשים צריכים לפעמים רק שתהיה לידם.
נטע כרעה ליד המזרון. השאירה את הקיפוד על החזה שלו.
הוא רק הסניף אותו. ואז לקח נשימה ארוכה, כאילו סוף סוף שיחרר.
רינה הניחה לו יד על הראש. היד שהחזיקה סדר עכשיו סתם הייתה שם.
תודה, לחשה.
לא ברור למי לכלב, לזמן, לבת, לעצמה.
הרגשתי חום ביד, בגב של אגרון. היה שם כל העקשנות שלו, כל הכבוד.
הוא נשם נשימה ארוכה.
עוד אחת, קטנה.
ואז בלי דרמה, רק שקט מלא. השקט לא גנב כלום, אלא דווקא הניח.
ישבנו עוד קצת. מישהו טרק דלת, מישהו צחק, החיים המשיכו. אבל פה, בפעם הראשונה, הסוף לא היה עונש.
למחרת שמנו עציץ גדול של רוזמרין ליד הספסל. בלי שלט, בלי סיסמאות.
כי רוזמרין מריח גם בלי שמגעים בו. כי הוא עקשן, כמו זיכרון שממאן להיעלם.
נטע השאירה את הקיפוד על אדן החלון ללובי לשעה. אחר כך קמה, שמה לידי.
תחזיק אתה אל תקבור במגירה.
הנהנתי. הרגשתי דקירה מהפשטות של זה.
הוא יהיה איפה שחיים.
מאז באמת דופקים מדי פעם. לא לבדיקה לשאול מה שלומי, להביא עוגייה, פשוט לשבת בחצר כשיום כבד.
וכשאני חושב שלקחתי את אגרון למות אצלי, אני מתקן את עצמי ברוגע.
לקחתי אותו ללוות.
והוא בעצם ליווה אותנו. גרם לנו להפסיק לדבר דרך פתקים. החזיר אותנו לספסל, לקולות, לדברים הלא חשובים במקלט שגרמנו לעצמנו לשכוח.
והשאיר לי את האמת הכי פשוטה והכי כבדה:
לפעמים אהבה לא מאריכה חיים.
לפעמים היא מחזירה אותם, בדיוק עד הקצה שמספיק להציל מישהו אחר.
