אני לקחתי את ברק “לסוף הדרך”. אבל כבר בלילה הראשון הוא הביא איתו לבית שלי אובדן של מישהו אחר והעיר את כל הבניין.
פתחתי את הדלת לכלב זקן, כדי שיחווה את הרגעים האחרונים שלו בחום.
רק שמתברר כבר בלילה הראשון: הוא לא הגיע למות בשקט. הוא בא להזכיר למישהו מאיתנו משהו שניסינו לשכוח שנים, כאילו אם לא נדבר לא יכאב.
על כרטיסיית העמותה היו שתי מילים שהקפיאו לי את הידיים: “ליווי סוף חיים”.
עמדתי במסדרון, מהדק את הדף כאילו הוא יגן עליי, מרגיש בתוכי עצב שהוא כמעט אשמה עוד לפני שכל דבר בעצם קרה.
שמי מתן. ובזמן שאני חותם על הניירות, עוברת לי בראש רק מחשבה אחת: אעשה הכל בשקט, בכבוד, בפשטות, שלא יפחד.
ברק הוא בוקסר, מבוגר ממש, אולי בן ארבע עשרה. הפנים שלו אפורים, העיניים עייפות, וההליכה שלו רועדת כאילו כל צעד הוא נס שצריך לבקש.
דיברו עליו בעדינות: “כמעט לא הולך”, “ישן הרבה”. ובין השורות היה את הכאב השקוף: לכולם נמאס כבר לחכות שיקום.
היה ינואר בתל אביב, והעיר עטפה עצמה בשקט שדומה לנימוס, אבל מהדהד עייפות. גם הבניין שתק: מפתחות ביד, הנהון קצר, המעלית נאנחת, צעדים זרים נעלמים בין הקומות.
הפכתי את הבית ל”מחלקה רכה”. מזרן אורטופדי בסלון, נוסף בחדר השינה, שטיחונים נגד החלקה במסדרון, רמפה מעץ במקום המפתן ההורס בחדר.
הורדתי רהיטים, כמו שמסדרים כשמישהו עדין בא. כמו שעושים כשמפחדים לפגוע בתנועה מיותרת.
בשבוע הראשון ברק כמעט ולא קם. אבל זה לא היה שינה של כאב או נמנום קרוע. זאת הייתה שינה עמוקה, כבדה, של מי שחי שנים בדריכות ופתאום, פעם ראשונה, מרשה לעצמו להוריד משמר.
אני עוקב אחר הנשימות שלו בעיניים ואומר לעצמי: בסדר, ככה טוב. ובאותו זמן הלב שלי מתכווץ, כי אני סופר נשימות כאילו כל אחת עלולה להיות האחרונה.
ביום השלישי הופיעה פתקית ליד תיבות הדואר.
“אנא לכבד את השקט.”
בלי חתימה, בלי שם, אבל הרגשה כאילו נכתבה לי, לעור שלי.
באותו ערב דפקה בדלת גב’ רננה מהקומה השלישית. קטנה, מדויקת, עיניים חודרות, שיער באיסוף הדוק.
היא אמרה בקור רוח: “שמעתי את הכלב.”
בלעתי דמעות, הגרון יבש. לחשתי: “הוא זקן. כמעט לא זז. אני מלווה אותו עכשיו.”
היא לא נכנסה. סקרה את הבית, את הידיים שלי, את השטיח, כאילו בודקת אם אני מסוכן, או סתם עייף.
במקום להוכיח, היא ציינה יבש: “על הרצפה כואב במפרקים.”
ואז הסתובבה והלכה. בלי טריקת דלת, בלי בוז. נשאר רק משפט, עדין ונוגע, שמעביר רגליים.
השבוע השני שינה הכל.
ברק הבין שהוא כאן לא “לכמה ימים”. שאין מי שיבוא לאסוף אותו. שהבית הזה הוא לא חדר המתנה.
הוא התחיל לחפש אותי בעיניים. לא בשביל חיבה, אלא לבדוק אתה גם תיעלם?
כשחזרתי מהעבודה, ניסה לקום. לאט, עם עקשנות הבוקסר, כמו גאווה שקטה. כאילו חשוב לו לקום לא כי צריך אלא כי עדיין יכול.
ואז הופיע רגע ששינה אותי.
בפינת הספה שכב קיפוד פרווה. שחוק, תפירה גסה בצד, לא יפה, מעין צעצוע ישן של ילד ממישהו אחר.
אני לא קניתי אותו. אין לי ילדים. אין לי שום סיבה בעולם להחזיק בבית צעצוע כזה.
ברק ראה את הקיפוד, ניגש ולקח בפה, בעדינות שמעיפה את האוויר מריאות. החזיק אותו לא כמו משחק אלא כמו אוצר, עבר איתו את כל הדירה בלי לחשוב.
כאילו בראש שלו היה מקום אחד ברור לקיפוד הזה, והוא חיפש לחזור לשם.
מאותו הרגע “הכלב של סוף החיים” נעלם.
הוא, שכמעט לא הלך, התחיל לרוץ במסדרון בצעדים קטנים עם קיפוד בפה; הוא, שישן יותר מדי, עמד ליד המיטה כל בוקר בלי לנבוח, בלי לבקש, פשוט עומד ומחכה.
בערב היה שוכב לידי ומניח את הקיפוד קרוב ללב שלו. לא בשביל לשחק אלא כאילו פחד שייקחו ממנו אפילו את שמחתו הקטנה.
גם אני התחלתי ללכת ולנשום בשקט, כאילו רעש עלול לברוח את הריפוי הדק הזה.
אחרי כמה ימים הופיעה עוד פתקית בבניין.
“תכבדו את השכנים”.
שוב בלי שם. תלשתי אותה והחזקתי זמן ארוך מדי, מרגיש שבתוכי מתעוררת לא כעס אלא רצון להגן. מה הרעש? מה הבלגן? כאן כלב זקן סוף סוף מנסה לחיות.
באותו הערב שוב שמתי לב לרעש בדלת. גב’ רננה עמדה שם, מהססת לפני שלוחצת.
כשפתחתי, ברק עמד במסדרון, קיפוד בפיו. רננה הסתכלה עליו כאילו ראתה רוח רפאים שלא מפחיד אלא חותך.
היא לחשה כמעט: “מאיפה זה?”
הרמתי ידיים: “לא יודע. פתאום צץ אצלי בבית.”
היא הנהנה, לא מורידה עיניים מהצעצוע. הנוקשות הרגילה שלה סדקה פתאום.
היא אמרה חרישית: “לפעמים… דברים חוזרים כשאנחנו מפסיקים להעמיד פנים שהם לא היו.”
והלכה. ושאלה נשארה תקועה לי בגרון, כבדה כמו צרור מפתחות.
כי הקיפוד לא היה צעצוע. הוא היה שאלה.
השבוע השלישי הביא את הפחד.
השארתי דלת פתוחה לדקה. דקה אחת, כשנדמה שמבוקר הכל בשליטה.
קראתי: “ברק!” קודם רגיל, מהר מדי בקולי, הלב רץ לפני הרגליים.
במסדרון, מול הדלת, שכב הקיפוד.
לא נפל, לא נאבד מונח בדיוק.
סימן.
וברק לא בבית.
ירדתי במדרגות כאילו הן חוסמות אותי.
הדם היכה באוזניים, שמו ננדנד בין שפתיים בתקווה להחזיר אותו.
קראתי “ברק!” לא בקול אלא בפחד לופת, הרגשה זרה של אשמה.
בקומה שנייה פגשתי אישה עם שקיות. היא ראתה את המבט שלי מיד קלטה שזה לא “כלב ברח שניה”.
אמרה מהר: “הוא יצא. ראיתי. לאט… אבל ישר. כאילו יודע לאן.”
ה”כאילו יודע” פגע בי יותר מ”הלך לאיבוד”. כי ללכת לאיבוד זה כאוס. אבל לדעת זה גורל.
יצאתי לחצר. היה ריח של אדמה רטובה וצינורות מתכת, ושמיים נמוכים.
ברק עמד ליד ספסל, מביט זקוף, לא מפחד, לא רועד מחכה, כמו מישהו שהגיע לפגישה.
ניגשתי לאט, חושש להרוס רגע שהוא לא שלי.
קראתי: “ברק… בוא, בבקשה.”
הוא פנה אליי לאט. עיניים עייפות, ובכל זאת זיהוי חם. בעמידה שלו היה משהו שמקפיא הוא פה לא במקרה.
מאחור שמעתי צעדים.
גב’ רננה.
עמדה מטר מאחורינו, שתקה. הביטה בספסל כאילו בגד בה.
שאלתי יבש, לא מוריד עיניים מברק: “של מי?”
היא בלעה רוק. ראיתי איך הפנים ממש מתאמצות להישאר רגועות.
“איילה. הנכדה שלי.”
השם נפל בחצר הקר כצרור מפתחות. נזכרתי בקיפוד במסדרון, הרגשתי את לחץ האגרוף סביבו.
אמרתי: “על הבטן… תפירה גסה. כתוב ‘א’.”
רננה הורידה עיניים. הריסים רעדו, כאילו הגוף בגד ברגש המוסתר.
“מטבע הדברים – כן. ‘א’.”
ברק התיישב בקושי, באותה רצינות של זיקנה שחותמת משפט.
רננה דיברה בלי להתייפות: “איילה תמיד נשאה את הקיפוד הזה. תמיד. בגינה היה מגיע בוקסר… לא יודעת של מי. אבל בא אליה כל יום.”
משהו בתוכי התכווץ, מדויק מדי.
שאלתי: “ברק היה איתה?”
רננה לא ענתה מיד. הביטה בכלב כאילו בתמונה שאסור לשמור ואסור לזרוק.
לבסוף: “לא יודעת. אבל כשראיתי אותו אצלך עם הקיפוד… ידעתי שמשהו חוזר.”
הסתובבתי: “רגע. ידעת על הקיפוד?”
היא סגרה שפתיים. הקושי הרגיל נסדק מעט.
התוודתה: “אני הבאתי אותו.”
והקול כמעט נשבר. בקושי.
שמעתי, לא כי שפטתי אלא כי הרגשתי הכל מסתדר.
היא הסבירה בקושי: “הוא היה במרתף. בקופסה. לא זרקתי כלום של איילה… אבל לא דיברתי. שמרתי שם, רחוק מהעיניים.”
ואז הרימה מבט: “שמעתי שלקחת כלב. זיהיתי בוקסר. חשבתי… שטות. אולי יש ימים שמותר להשיב משהו בלי דרמה. בשקט. כאילו במקרה.”
לקחה נשימה קצרה.
“עזבתי את הקיפוד ליד הספה. כשאלה. והוא… הרים אותו כאילו שלו.”
בחוץ ברק העביר מבט מספסל אלינו. במבט הייתה סבלנות כואבת: הבנתם כבר, או עוד לא?
אמרתי נורא בשקט: “הוא לא ברח. הוא חזר.”
רננה הנהנה, אחת, תנועה של כניעה.
לחשה: “איילה לא חיה פה מזמן. אנחנו… כולנו בבניין חיים איך שאפשר: מעמידים פנים, זורקים דברים לפינה. מילים מתחת לשטיחים.”
לא היו לי מילים גבוהות, אז אמרתי פשוט: “חשבתי, ברק ימות בקרוב.”
רננה הסתכלה עליי כמו על אדם, לא שכן.
אמרה: “הוא היה לבד. לבד זה יותר מתיש מזקנה.”
עלינו במדרגות. אני בראש, הוא מאחור, שלב אחרי שלב. רננה פתחה דלת הבניין כאילו לראשונה הבית הזה עוזר לא סוגר.
אותו לילה כאב לו. רואים, גם אם רוצים להאמין אחרת.
הנשימה שוב נשברה, כמו מנוע ישן שמנסה לעמוד בקצב. בחדר היה קריר מהחלון, מדגיש כל נשימה.
התיישבתי על הרצפה ליד המזרן. לא דיברתי, כדי לא להעמיס שתיקה. רק הייתי.
אחרי זמן מה הרים ראש, חיפש בעיניים את הקיפוד. קירבתי.
הוא נגע קצת באף, ואז, כמעט בטקסיות, דחף אותו אליי.
לא בשביל משחק.
כאילו אמר: עכשיו אתה. תישא את מה שאני כבר לא.
בבוקר, רננה עמדה בדלת. לא דפקה. חיכתה שאפתח לבד.
שאלה: “הוא…?”
עניתי: “כאן. היה לילה קשה.”
היא הנהנה. הביטה בו. הוא קם בקושי, שוב לקח קיפוד בפה בשקט, כמו הבטחה.
רננה לחשה לעצמה: “יש לנו כל כך הרבה חוקים… וחסר פשוט אנחנו.”
לא חיפשתי מילות ניחומים.
אמרתי: “חשבתי שאני לוקח אותו כדי ללוות בסוף. והוא משאיר אותי חי.”
רננה נשמה, כאילו סוף סוף נושמת אוויר חדש.
ענתה: “אולי מנוחה היא לא בהכרח סוף. לפעמים זה היום הראשון שמפסיקים לברוח.”
באותו יום תלויה עוד פתקית, לא שלי ולא שלה.
“אסור חיות בבניין.”
אותיות מודפסות, קר, בלי שם. והאלמוניות הכי קשה: ככה קל להפוך רוע לכללי.
משהו בי נדלק, לא כעס אלא הגנה.
תלשתי את הפתק, עליתי לקומה שלישית לדני הצל של הדלת.
פתח סדק, פוחד להכניס צרה, לא אדם.
אמרתי בטון רגוע אך נחוש: “סליחה. כאן לא אוהבים ‘לשבש’. אבל היום אני אשבש.”
החוויר, לחש מיד: “זה לא אני… לא כתבתי…”
עניתי: “אני יודע. אבל מישהו יהפוך את זה ל’כלל לכולם’ אם נשתוק. אצלי כלב זקן שרק מנסה לנשום. אם מפריע תדפוק. לא לכתוב.”
דני הביט בי כאילו לראשונה מותר לדבר בַּבניין.
ואז שאל חרש, מבקש רשות לאנושיות: “אפשר… להיכנס? לתה. רק… חמש דקות.”
הנהנתי: “היום בחמש.”
בחמש הגיע עם עוגיות יבשות. דיבר מעט. הביט הרבה בברק, כמו מסתכל על כאב שהיה, וחוזר שקט.
ברגע מסוים אמר: “היה לי כזה. כשעזב רק עבדתי יותר. שלא לשמוע.”
אני שתקתי. הכאב הזה מוכר לי.
ברק קם, שני צעדים האטיים, והניח ראש על רגל של דני. לא ביקש חיבה, לא התחנן. רק אמר: שמעתי.
למחרת אני בעצמי תולה פתק בלוח.
“אם מפריע לכם ‘רעש’ תדפקו. אני מבשל תה.”
וחתמתי: “מתן, דירה 2.”
כזו התחלה, קטנה וגדולה, בלי נאומים. אנשים הפסיקו לכתוב פתקים.
אישה מהקומה הראשונה דפקה, שאלה “הוא מרגיש טוב יותר?”. בחור מהשנייה הביא שטיחים נגד החלקה ועשה כאילו “מילא”. שומרת הבניין לחשה: “טוב לראות מישהו שלא מעמיד פנים.”
רננה נלחמה קרב משלה פנימי.
ערב אחד באה, טלפון הרוע ביד, כאילו כלי מסוכן.
אמרה: “שלחתי הודעה לאיילה.”
הרעד בקולה היה קטן עד כמעט עלבון לאופיה.
שאלתי: “מה כתבת לה?”
ענתה: “מעט אמת. שיש כלב. שיש קיפוד. שאם תרצה שתיכנס.”
השתתקה, הביט ברצפה: “לא ענתה.”
ברק במזרן הרים ראש, לקח את הקיפוד והניח ליד הדלת.
כאומר: תשובות לפעמים מגיעות כשהדלת לא סגורה.
יומיים אחרי רננה באה עם עיניים מבריקות, לראשונה לא מתביישת בזה.
אמרה: “ביום ראשון היא תבוא.”
ראשון הגיע עם שמיים נמוכים, אוויר שמריח מגשם עצור. בצעדים בחצר הייתה אזנה כאילו גם הבניין חיכה.
איילה נכנסה לחצר. לא זיהיתי אותה לפי פנים אלא לפי הדרך בה התנהלה: מבוגר, אבל נושאת זהירות ילדה, ידיים לא מוצאות מקום, עיניים מחפשות מוצא.
רננה נעמדה חצי מטר מולה. חצי מטר של גשר מפחיד.
איילה אמרה חרישי: “שלום.”
רננה ענתה כמותה: “שלום.”
בלי חיבוקים מיידיים, בלי דרמה. שתיים ששכחו, וגם ככה מנסות.
ברק כבר היה בחצר. קם בכאב, עמד כאילו מישהו אוחז אותו מן הפנים.
ראה אותה ופניו השתנו. לפעמים לכלבים יש זיהוי של גוף שלם, לא עיניים.
ניגש, קיפוד בפה, נעצר מולה. בלי לזוז. כאילו שואל: את באמת פה?
איילה כרעה. לא שלחה יד מיד. חיכתה שהוא ירשה, כאדם שלא לוקח, לא עוד.
לחשה: “שלום, זקן… זה אתה.”
ברק הניח קיפוד אליה, על ברכיה.
הניח ראש על לבה חזק, בלי עדינות, בעוצמת חיים שלעולם לא תעזוב.
עיניה נעצמו, דמעה אחת גלשה בשקט.
רננה ישבה על הספסל. בפעם הראשונה ראיתי: גם גוף ברזל עייף.
איילה התיישבה לצידה. כמה דקות נשפו יחד, וברק שכב ביניהן גבול חם בין “היה” ל”עוד יכול”.
אחרי שתיקה אמרה איילה: “לא רציתי להיעלם. פשוט… פחדתי להישאר.”
רננה ענתה, והייתה זו תשובה ששווה מכל חוק בניין: “גם אני.”
ניסתה לחייך נשבר החיוך באמצע.
“עמדתם בזכות חוקים?”
רננה הביטה בברק: “חשבתי שיחזיקו אותי. אבל הם… עשו אותי לבד. הוא לא. הוא חיכה.”
היום הזה לא היה חג. היה התחלה של נורמלי חדש.
דני ירד עם שתי כוסות עשה כאילו “רק עובד כאן”. האישה מהראשונה הביאה שמיכה. מישהו שאל אם אפשר ללטף את ברק והוא הרשה, כמו שמאפשרים שלום: לא לכולם, עם כנות.
ובלילה המציאות חזרה כמו רוח קרה מסדק.
ברק החמיר. הנשימה נתקעה, רגליו התקבעו. הביט בי כאילו מתנצל.
התיישבתי כרגיל לידו. הכתפיים כאבו מחולשה, האצבעות שוב מקרות, זוכרות את היום ההוא בעמותה.
איילה ורננה נכנסו בלי לצלצל. הבית למד לשמוע מי צריך משהו מעבר למילים.
איילה כרעה ליד המזרן. הביאה קיפוד, הניחה על חזהו.
הוא הריח קלות, ואז נשף נשיפה ארוכה כאילו סוף סוף הפסיק להחזיק בפנים.
רננה הניחה יד לראשו. אותה יד ששמרה שנים על סדר, עכשיו פשוט… נשארה.
היא לחשה: “תודה.”
לא ידעתי למי לכלב, לנכדה, לזמן.
הרגשתי חום של כף היד על גבו. בזה היה כל כבודו, עקשנותו.
הוא נשם ארוך.
ועוד אחד, קטן.
ואז, בלי דרמה, כמו מי שמניח מטען, הלך.
לא היה רגע דרמטי. הייתה שתיקה שלמה. היא הפעם לא כאבה כמו גניבה.
ישבנו מעט. ממקום אחר דלת טרקה, ילדים צחקו החיים המשיכו. אבל בחדר הזה, לראשונה המוות לא היה עונש.
למחרת שתלנו ליד הספסל בגינה עציץ רוזמרין. בלי שלט, בלי מילים רמות.
רק רוזמרין. הוא מריח גם כשהוא לבד; הוא עקשן, כמו זיכרון שמאס להתחבא.
איילה הניחה את הקיפוד על החלון בכניסה לשעה. ואז אספה ונתנה לי ביד.
אמרה: “עכשיו אתה. אבל אל תתחבא במגירה.”
הנהנתי, משהו נתקע בגרון מהפשטות.
עניתי: “הוא יהיה איפה שחיים.”
מאז לפעמים מישהו באמת דופק. לא לבדוק. לשאול מה שלומך, להביא עוגיה, לשבת חמש דקות בגינה ביום קשה.
וכשאני מוצא את עצמי חושב שלקחתי את ברק “למות אצלי”, אני מתקן.
לקחתי להוביל.
והוא הוביל אותנו. גרם לנו להפסיק לדבר בפתקים. להחזיר את הספסל, את הקולות, את החפצים הקטנים שהסתרנו כדי לא לבכות.
והשאיר לי אמת פשוטה וקשה.
לפעמים אהבה לא מאריכה חיים.
לפעמים היא רק מחזירה אותם, בדיוק לכמה שצריך, כדי להציל עוד אחד.
