אני ובעלי נסענו לנופש בים. כבר כמה שנים ברצף אנחנו יוצאים עם החברים לים, כל אחד ברכבו. אנחנו אוהבים את הטבע, בוחרים רצועת חוף שקטה ומקימים שם אוהלים. במשך היום אנחנו שוחים, משתזפים ומבשלים יחד ארוחות פשוטות. וכשנופלת החשכה, יושבים כולנו סביב מדורה, שרים שירים עם גיטרה ושותים כוס יין יבש.
השנה הצטרפה אלינו גיסתי, עינת, יחד עם הבן שלה, בן שנתיים וחצי. הם התארחו יחד איתי, בעלי וחמותי אין מקום, אבל הסתדרנו.
לצערי, הסכמנו שהיא תבוא. בדיעבד, לא הילד היה זה שהקשה עלינו, אלא דווקא עינת. כבר בדרך לים התחילו הבעיות. עינת רצתה לעצור כל שעה, כי הייתה עייפה ורצתה להימתח. בגלל זה הגענו לחוף רק כשהחברים כבר הספיקו להתמקם ואפילו לטבול במים.
הגענו, ואז החלה הסאגה השנייה: עינת הכריזה בזעם, אני לא הולכת לגור פה!
למה? הרי הבהרנו שנוסעים שטח! חשבתי ששטח זה אומר שכל אחד מוצא לעצמו דירה, לא מלון מסודר, ענתה. ומה נראה לך שלכן הבאנו אוהלים ושקי שינה? רטן בעלי. חשבתי שמדובר בטיול קמפינג נעים.
נאלצנו לשכור לה חדר במקום קרוב. אחר כך, אחי לקח אותה הלוך ושוב כל יום, הסיע אותה לקפה ולשוק, וגם שמר על הילד כשעינת נחה מעייפותה.
אגב, כולנו עזרנו לשמור על הילד. הוא עצמו היה חמוד, רגוע, רץ ומשחק בחול ובמים, אוכל יפה, נרדם בלי בעיות באוהל בצוהריים שונה מאמא שלו בתכלית.
שנה הבאה בטוח שלא נזמין את עינת. אבל את האחיין החמוד שלנו נשמח לצרף, אם רק ההורים שלו יסכימו. למדנו שבסוף, מי שבאמת עושה את ההבדל בנופש אלה לא תנאי הנוחות אלא האנשים שמסביבך והיכולת לשחרר וליהנות מהפשטות.
