היום אני יושבת לי בשקט בערב, ומנסה לעכל את מה שקרה בחופשה האחרונה שלי. כל שנה, אני ובעלי נוסעים עם חברים לטייל לאורך חופי הים התיכון. זה כבר הפך למסורת שלנו יוצאים עם שני הרכבים, בוחרים רצועת חוף נידחת, פורסים את האוהלים, ומתחילים חופש אמיתי, כזה שמריח ממלח ומשמש. בימים משתכשכים בים, משתזפים, צוחקים ומשחקים מטקות. בלילה גיטרה, מדורה, כוס יין יבש ליד הגלים והמון צחוק עד השעות הקטנות.
אבל השנה הסיפור קיבל תפנית אחותו של בעלי, יעל, הגיעה עם הילד שלה, מתן, בן שנתיים וחצי. הרבה התלבטויות היו לקחת אותה או לוותר. בסוף נשברנו, לקחנו אותן איתנו. עכשיו, עם כל הלב, אפשר לומר: מתחרטת אולי אלף פעמים.
הבעיות התחילו בדרך יעל ביקשה שנעצור כל שעה. אני עייפה, הגב כואב לי, אני צריכה רגע לשכב. ככה הדרך מתל אביב עד לנתניה נגררה בלי סוף, וכשכבר הגענו, כל החבר’ה כבר היו שקועים עמוק בתוך החול, והספיקו אפילו לקפוץ לים.
עוד לא נחנו מהדרך, התחיל הסיבוב השני: אני לא יכולה לישון פה!, הכריזה יעל.
מה זאת אומרת? אמרנו מראש שזה טיול קמפינג עם אוהלים, ניסיתי להסביר.
חשבתי שנמצא דירה או ניקח לנו חדר באיזה צימר, עונה יעל בעצבים.
למה לדעתך הבאנו שקי שינה? התערב בעלי, שגם התחיל כבר להתעצבן.
נאלצנו לשכור לה חדר בצימר. עכשיו כל ערב היינו עושים הלוך-חזור עם האוטו לאסוף אותה בבוקר, להחזיר בערב, לקחת אותה לבית קפה או לשוק, להשגיח על הילד כשנחה מ”המאמצים”. וכמובן, כל החבר’ה התגייסו לעזור עם מתן.
למען האמת, הילד שלו תמיד חייכן וממושמע רץ על החוף, שוחה במים, טועם מהכל, נרדם באוהל בלי בעיה. לא כמו אמא שלו. כבר ברור לי: בשנה הבאה, אין מצב שאנחנו מזמינים שוב את יעל. לעומת זאת, את מתן הקטן בשמחה ניקח אם יבקשו מאיתנו. הוא ממש עשה לנו חשק להמשיך עם קמפינג.
