תקשיבי, אני חייבת לספר לך משהו על החופשה האחרונה שלנו בים. כבר כמה שנים אני ובעלי, עמוס, נוסעים לים עם החברים הכי טובים שלנו, וכל אחד בא עם האוטו שלו. את מכירה אותנו אנחנו הכי בקטע של טבע: פשוט מוצאים חוף שקט, פורשים אוהלים, וזהו, חיים את החיים. במשך היום כולנו מתרחצים, משתזפים ומשחקים, ומטפלים בכל הסידורים הקטנים. אבל בערב? אנחנו יושבים סביב מדורה, עמוס מוציא גיטרה, שרים שירים בעברית, שותים כוס יין יבש ומרגישים כמו בפסטיבל.
השנה, גיסתי, תמר, הצטרפה אלינו עם הילד שלה יונתן, בן שנתיים וחצי. הם נדחסו לאוטו ביחד עם חמותי, מזל את יודעת איך זה, אם תרצה או לא תרצה.
לא תאמיני, אבל בסוף השתכנענו לוותר ולהסכים. בדיעבד אגיד לך זה לא היה הילד שגרם לנו לכאב ראש, אלא תמר בעצמה. הצרות התחילו כבר בדרך: תמר רצתה לעצור כמעט כל שעה רק כי היא עייפה ו”צריכה להימתח קצת”. בקיצור, עד שהגענו, החבר’ה כבר סיימו להקים את המחנה ואפילו הספיקו להיכנס למים.
הגענו בקושי ואז התחילה הדרמה. תמר פשוט עושה סצנה: “אני לא מתכוונת להישאר כאן!”. שאלתי, “למה? אמרנו לך שעושים חופשה בשטח!” היא עונה: “חשבתי שחופשה כזאת זה אומר למצוא משהו לבד, לא להיות תלויים במתווכים של צימרים או מלונות”. עמוס, בחצי צחוק חצי עצבים, אמר לה, “אז בשביל מה באנו עם אוהלים ושקי שינה, אם לא בשטח?”
אבל לא הייתה ברירה היינו צריכים לשכור לה חדר באיזה צימר קרוב. משם, אח שלי היה צריך לאסוף אותה כל פעם בבוקר, להביא אותה אלינו, ולהחזיר אותה בערב. וזה לא הכול הוא גם היה מסיע אותה לבית קפה ולשוק, ומטפל בילד בזמן שתמר “נחה” מעייפות.
בפועל, כולנו שמרנו על הילד. ודרך אגב הילד מתוק אמיתי, מסתדר, משתף פעולה, משתולל על שפת הים, אוכל כל מה שמביאים לו, ונרדם באוהל בלי בעיה. הלוואי שאמא שלו הייתה ככה רגועה…
בשנה הבאה? אין סיכוי שניקח איתנו שוב את תמר. אולי, אולי, ניקח את יונתן אם ההורים שלו יבקשו. הילד הזה פשוט זהב.
