לפעמים מתקשרת דודה רחוקה ומזמינה לחתונה של הבת שלה — בת הדודה הרחוקה שלי, שפגשתי בפעם האחרונה כשהיית…

14 ביוני
היום התחיל בטלפון מפתיע מדודה רחוקה שלי, שהזמינה אותי לחתונה של ביתה בת דודה מדרגה שלישית שפגשתי בפעם האחרונה כשהייתה בת שש. כלומר, כשהיא הייתה בת שש.
לא שיש לי איזשהו רגש משפחתי עז כלפיהם, אבל כמובן שכל ניסיון למצוא תירוץ לא ללכת נדחה על הסף.
״פעם ב-20 שנה את יכולה לבוא, רק תעיזי לא להגיע!״ דודה יהודית אמרה בתקיפות שאין לבלבל אתה.
הזמנה מהודרת עם יונים וורדים נשלחה על ידי רות ואיתן, וגם נזכרת בי שוב כמה ימים לפני החתונה לא הייתה לי ברירה אלא להגיע.
יאללה, נגמרה לי השבת, מה כבר אפשר לעשות?
עם זר פרחים, פרצוף תחת מצב רוח קודר ורצון מסוים להיעלם אחרי שעה בתירוץ כלשהו, הגעתי לאולם בפתח תקווה. הכניסו אותי לשולחן עם חברי החתן, חברה צוהלת של צעירים שעוד לפני המנה הראשונה שתו כמה כוסיות והתחילו להתפעל איזו דודה מהממת יש לכלה, ואפילו לא נראית כמו דודה ושבכלל כדאי להכיר ולהשתגע כל הערב. אז בהחלט עשינו שמח.
את הכלה, כמובן, לא זיהיתי. עברה המון זמן, ומילדה כהה עם קוקו נהייתה פתאום בלונדינית יפהפייה עם חזה מרשים במיוחד. דווקא העדפתי אותה כשהייתה פחות נוצצת.
בכלל, הערב היה די דכאוני: מלא דודות עם פרצופים זועפים, דודים שתקנים, חתן לחוץ למדי, כלה שמודעת בעצמה למראה החדש שלה, ואלמלא השולחן ההולך ומשתחרר שלנו זה לגמרי היה נראה כמו אזכרה. הדודות שלחו בי מבטים מלאי בוז וחוסר סבלנות.
פספסתי את הברכות הראשוניות, אבל אז התחיל סיבוב שני איתי.
המנחה, אחרי שהבהיר מי אני, הכריז בשמחה:
״ועכשיו תברך את הזוג הצעיר הדודה הצעירה והיפה של הכלה!״
ונעמדתי, ונשאתי את דבריי מכל הלב:
״יקרים רות ואיתן…״
החתונה ממילא לא רעשה במיוחד, אבל בעקבותיי השתררה שתיקה מוחלטת. פתאום שמתי לב איפה הדודה שלי? והאם בכלל השתנתה כל כך שלא אזהה אותה?
ממולי, דודה בחולצת משי ורודה ליחשה בזעם: ״הכלה זו מרים, החתן אלון.״
״איך מרים? איזה אלון?״
״באים לכסות שולחן אצל משפחות זרות, לא מתביישים…״ התערבה דודה נוספת בזלזול. ״גם אצלנו הגיע אחד כזה לצאת לצבא, בקושי סילקנו אותו. חסרי בושה.״
הבנתי שמכאן העניינים יהפכו לקרקס. האורחים הגבירו את ערנותם, החלו להרים גבות ולהביט בי כאילו עוד שנייה שואלים מי הבא בתור. השרוולים עדיין לא הופשלו, אבל הרגשתי שזה הולך לשם.
צרחתי (באמת צרחתי): ״אבל יש לי הזמנה! הנה כתוב רות ואיתן, אולם כזה וכזה, אולם אירועים…״
ההצלה הגיעה מהמלצר.
״גברתי, יש לנו עוד אולם קומה למעלה. אולי טעית?״
והדודה בוורוד לא הרפתה: ״כן, בטח. עכשיו תאכל פה, אחר כך תלך לאכול שם… חוצפה כזאת איך הארץ הזאת מחזיקה אנשים כאלה?״
״לחוצפה, יעל, יש מזל.״ העירה דודה בחולצה ירוקה, בלתי נסבלת במיוחד.
אגב, אני לא דומה לאף אחת מאותן נשים שמסתובבות באירועים זרים או עושות הרפתקאות. אבל איך שזה נראה, עשו ממני עבריינית סדרתית.
חבר’ה מהשולחן שלי ניסו להגן עליי וחטפו בחזרה:
״או-הו, גם התחילה לסובב להם את הראש…״ קבעה הדודה בסגול.
וזאת בוורוד הוסיפה: ״כזאת גנבה לבעלה של רואה החשבון הראשית שלנו. רגע את לא נזהרת גנבו לך את הגבר.״
אז מה אם מעולם לא חטפתי בעל לאף אחת? פתאום התחלתי להסתכל סביב ולתהות, אולי באמת יש פה מועמד מתאים, עכשיו כשממילא הפלילו אותי כבר בכמה סעיפים.
למרבה המזל, המלצר הנאמן רץ לאולם השני והחזיר את דודה יהודית שלי, שבמבט מהיר על הסיטואציה הכריזה שהיא בהחלט מכירה אותי, תוך כדי קריצות עקומות למי שצריך כאילו להגיד שתמיד הייתי קצת… מיוחדת.
תוך כמה דקות פינו אותי לאולם הנכון, שם באמת היו רות היפהפייה הכהה ואיתן (שתמיד אשכח איך הוא נראה), וכולם השקיעו בי הרבה ערק וסחלב.
ברוך השם, לא הספקתי אפילו להגיש את המתנה.
עלי לציין שדווקא חברי החתן מהחתונה השנייה ליוו אותי עד היציאה…