כשהדס חגגה שבע עשרה שנים, אמא שלה בישרה לה שהיא בהריון ומצפה לעוד ילד. הדס נדהמה ולא מצאה מילים. “אני זאת שאמורה להביא ילדים לעולם! את כבר סבתא, למה את צריכה לדאוג לעוד תינוק? אם רציתי להביא ילד הייתי עושה את זה מזמן! את רק מביכה אותי מול כל החברות שלי! את זקנה ולא חושבת בכלל!” צעקה הדס על אימה בדמעות בעיניה. לאורך כל ההריון שמרה הדס טינה כלפי אמא שלה, וכל הזמן הייתה מתפרצת בבכי. אפילו אביה לא הצליח לשאת זאת, וניסה להתערב, אך הדס ברחה מהבית.
הדס שוטטה ברחובות תל אביב, מוצפת במחשבות של חוסר ערך עצמי, בטוחה שכשהתינוק ייוולד כולם ישכחו ממנה. בסופו של דבר, אביה הצליח להחזיר את אמא שלה והאח הקטן הביתה. ההתרגשות של הדס הגיעה לשיאה כשראתה את אמא נכנסת עם התינוק בזרועותיה. דמעות שמחה זלגו על פניה כאשר אימה הציגה לה את אחותה הקטנה, וברגע הזה הבינה כמה אהבה יש לה ליצור הקטן הזה.
היום, הדס בת שלושים ושבע, נשואה וגרה בחולון בדירה עם שלושה חדרים יחד עם בעלה ובנה בן השש עשרה, שבקרוב יהיה אח גדול בעצמו. ליבה של הדס רועש בחששות כשבנה בדרכו הביתה מבית הספר איך תספר לו שהיא בהריון? מתמלאת פחד, פן יגיב כמו שהיא הגיבה כמתבגרת. אבל החששות שלה התבדו מהר מאוד.
“יהיה לי אח או אחות? זה מדהים, אמא! אני אעזור לך עם הכל!”, קרא הבן בהתלהבות וחיבק את אמו חזק. הדס, נרגשת עד דמעות, ישבה במטבח וחשה שילוב של הקלה, שמחה על כך שבנה חכם ובוגר, וגם חרטה על יחסיה בעבר עם אמה. היא לחשה שוב ושוב: “אמא, סלחי לי… אמא, סלחי לי…” פתאום ראתה הבעת בלבול על פני בנה. בדאגה פנתה אליו: “מה קרה?”
לשמחתה, השיב לה: “הכל בסדר, אמא. בואי נאכל ואז נלך לבקר את סבתא ואת דודה לספר להן את החדשות הטובות…”
לעיתים, רק כשאנחנו חווים את החיים בעצמנו אנו מבינים לעומק את מעשיהם של ההורים ואת עומק אהבתם ואת החשיבות שבסליחה.
