עדיין לא מאוחר
נעמה אחזה ביד אחת שקית עם תרופות, ביד השנייה תיקיית מסמכים, וניסתה לא להפיל את המפתחות כשסגרה את דלת הדירה של אמא שלה. אמא עמדה במסדרון, מתעקשת לא לשבת על כיסא הפלסטיק, למרות שרגליה רעדו.
אני יכולה לבד, אמרה אמא, ופרשה יד אל עבר השקית.
נעמה הדפה אותה בכתפה, בעדינות אבל בנחישות של אמא שמרחיקה ילד מהכיריים.
את נשבת עכשיו. ואין ויכוחים.
היא זיהתה את הטון הזה בעצמה. הוא הופיע תמיד כשהכול התחיל להתפורר, והיה צריך להיאחז בסדר בסיסי: לדעת איפה המסמכים, מתי לקחת תרופות, למי להתקשר. אמא הייתה נעלבת מהטון הזה, אבל שתקה. היום השתיקה העיקה במיוחד.
בחדר, אבא ישב ליד החלון, לבוש בחולצת בית, שלט בידו, אבל הטלוויזיה כבויה. הוא לא הביט החוצה, אלא עמוק בזכוכית, כאילו מעבר לה יש ערוץ אחר לגמרי.
אבא, נעמה התקרבה. הבאתי מה שהרופא רשם, וגם יש הפנייה ל-CT. מחר בבוקר אנחנו נוסעים.
אבא הנהן. הנד ראש עדין, כמו חתימה בסוף מסמך.
אין צורך להסיע אותי, אמר. אני מסתדר לבד.
בטח ב*לבד*, אמא עצרה אותו ומיד התרככה, כאילו פחדה מהקול שלה עצמו. אני איתך.
נעמה רצתה לומר שאמא לא תחזיק מעמד בתורים, שהלחץ שלה גם ככה גבוה, שהיא בסוף תישאר ימים במיטה ולא תודה שרע לה. אבל שתקה. בפנים בערה לה תחושת כעס מוכרת: למה שוב הכול נופל עליה, למה אף אחד לא מוכן פשוט להסכים ולזרום לפי הצורך.
היא פיזרה ניירות על השולחן, בדקה תאריכים, חיברה יחד תוצאות בדיקות מהשבוע שעבר, ושוב הרגישה את העייפות של מי שלוקחת תמיד את האחריות. בת 47 הייתה, עם משפחה, עבודה, משכנתא לבן, ובכל זאת ההורים תמיד הפכו אותה למובילה, גם אם אף אחד לא מינה אותה.
הטלפון צלצל. נעמה זיהתה את המספר של הקופה. היא יצאה למטבח, סגרה את הדלת.
נעמה בן-דויד? קול צעיר, רשמי ומנומס. מדבר הרופא-אונקולוג מהמרפאה. לפי תוצאות הביופסיה…
המילה “ביופסיה” כבר הפכה לשגרה, אבל עדיין נשמעה כמו איום שהשתרבב מהחיים של מישהו אחר.
…יש חשד לתהליך לא תקין. אנו צריכים המשך בדיקות דחוף. אני מבין שזה קשה, אבל הזמן משמעותי.
נעמה נאחזה בשפת השולחן כדי לא ליפול. בראשה התרוצצו תמונות שלא ביקשה: מסדרונות בית-חולים, עירויים, פרצופים זרים, הגב של אמא עם מטפחת. אבא השתעל מהחדר, והשיעול הזה נהיה פתאום אישור מחשיד.
חשד… חזרה בשקט. כלומר, עדיין לא ודאי, אבל…
יש סבירות גבוהה. ממליץ לא לדחות. מחר בבוקר בואי עם כל המסמכים, אקבל אתכם בלי תור, אמר הרופא.
נעמה הודתה לו, ניתקה את השיחה, ועמדה כמה שניות כשהיא בוהה בגז הסגור, כאילו קיוותה להוראות הפעלה למה עכשיו.
כשחזרה לחדר, לאמא כבר היה מבט של מי שיודעת.
מה? שאלה. תגידי.
נעמה פתחה את הפה, והמילים יצאו יבשות.
חשד לסרטן. אמרו דחוף.
אמא התיישבה. לאבא לא היה שינוי בפנים, רק האצבעות שלו הידקו את השלט עד שהלבינו המפרקים.
נו זהו, הוא לחש, הגעתי לזה.
נעמה רצתה למחות, להגיד “אל תדבר ככה”, “עוד לא בטוח”, אבל בגרונה נחסם הכול. פתאום הרגישה עד כמה המשפחה שלהם מחזיקה במילים לא נאמרות. עכשיו, כשהמילה נאמרה, הקירות בבית דהו.
בערב חזרה נעמה הביתה, אבל לא הצליחה להירדם. בעלה נרדם מזמן, הבן התכתב מחדרו, והיא ישבה במטבח ורשמה רשימות: איזה מסמכים להביא, איזה בדיקות לשחזר, למי לטלפן. היא חייגה לאחיה.
שלומי, נשמה עמוק כדי לא לרעוד. יש חשד אצל אבא. מחר אנחנו לאיכילוב.
חשד למה? שלומי שאל כאילו לא שמע.
לסרטן.
השתררה שתיקה ארוכה.
אני לא אצליח מחר, אמר שלומי לבסוף. יש לי משמרת.
נעמה עצמה עיניים. ידעה שהוא באמת בעבודה, לא מנהל שיכול להיעדר. ובכל זאת עלתה בה המרירות הישנה: הוא תמיד “לא יכול”. והיא תמיד “כן”.
שלומי, קולה רעד למרות שניסתה להחזיק. זה לא עניין של משמרת. זה אבא.
אבוא בערב, ענה מהר. את יודעת ש…
אני יודעת, קטעה אותה. אני יודעת שאתה טוב בלהיעלם כשמפחיד.
התחרטה מיד, אבל המילים יצאו כבר. שלומי שתק, ואז נשם עמוק.
אל תתחילי, אמר. את תמיד שולטת, ואז את גם מאשימה.
נעמה ניתקה את השיחה, והרגישה ריק בלב. ישבה, הקשיבה למקרר, וחשבה שדווקא כשמפחיד כל מה שמודחק צף.
למחרת נסעו שלושתם למרפאה: נעמה נוהגת, אמא לידה, אבא מאחור. אבא מחזיק את התיקייה כאילו היא שבירה ובלתי ניתנת להחלפה.
בכניסה לקחה נעמה טופס, הציגה תעודת זהות, טופס 17, הפנייה. אמא ניסתה לעזור, התבלבלה בשמות ותאריכים. אבא עמד בצד, ונעמה שמה לב איך הוא בוחן בדממה את הפרצופים: ראשים קרחים, מטפחות, עיניים עייפות. במבט לא היה רחמים, רק היכרות חרישית.
נעמה בן-דויד קראה האחות תיכנסו בבקשה.
במשרד הרופא דפדף בניירות במהירות. נעמה מדדה את תנועת ידיו, מנסה לקלוט מהמבט מה חומרת המצב. הוא דיבר ברוגע, אבל במילים היו עקיצות: “אגרסיביות”, “שלב”, “צריך לוודא”. אבא נשאר זקוף כמו בישיבת צוות.
נבצע חלק מהבדיקות שוב, אמר הרופא. גם ביופסיה חוזרת. לעיתים החומר לא מספק.
זאת אומרת שאין ודאות? ביררה נעמה.
ברפואה ודאות מלאה יש רק כשמקבלים הוכחות ברורות, ענה הרופא. אבל חייבים לפעול כאילו זה חמור.
המשפט הזה פגע יותר מהחשד. צריך לפעול כאילו הזמן קצר. נעמה הרגישה את עצמה פועלת מהר יותר. הכול עבודה, עייפות הופך משני.
משם הימים התערבבו לחלקיקים: בוקר טלפונים, תורים; צהריים ניירת, ימים של ספסלים; ערב מטבח אצל ההורים, כאילו דנים רק בלוגיסטיקה.
אקח חופשה, הודיעה נעמה ערב אחד, מחלקת מרק. במקום עבודה יסתדרו.
אל תעזבי, אמר אבא. גם לך יש חיים.
אבא, הניחה לפניו צלחת. עכשיו לא משחקים משחקי כבוד.
אמא הביטה בהם, ונעמה הבחינה איך שפתיה רועדות. אמא תמיד החזיקה חזק. כשאבא פוטר בניינטיז, כשנעמה התגרשה, כשהאח הסתבך. החזיקה חזק עד שאיש לא שאל אותה ללב.
אני לא רוצה ש… התחילה אמא, נעצרה.
שמה? הרימה נעמה מבט.
שכשיהיה אחר-כך… אחזה אמא בכף שלא תסלחו אחד לשני.
נעמה רצתה לומר שכבר עכשיו לא סולחים על הרבה, רק שותקים. אבל שתקה שוב.
בלילה התקשתה להירדם, שוכבת בביתה, מקשיבה לנשימות בעלה, ומהרהרת איך אבא מזדקן. פתאום נזכרה איך, כילדה, לימד אותה לרכוב על אופניים ותחזק את הכסא עד שלא נפלה בעצמה. אז לא פחדה כי הוא החזיק. עכשיו היא מחזיקה, והתחושה היא שהיא מחזיקה לא מושב, אלא את כל המשפחה.
ביום השלישי, שלומי הגיע סוף סוף. נכנס לדירת ההורים עם שקית פירות ומבט מתנצל.
שלום, אמר בחיוך מאולץ.
שלום, ענתה נעמה בקור.
ישבו במטבח. אמא חותכת תפוחים, אבא שותק. שלומי דיבר על העבודה, כאילו למלא את החלל במשהו בטוח.
שלומי, קולה של נעמה עלה, אתה מבין מה קורה?
ברור, קטע. אני לא טיפש.
אז למה לא באת? אמרה בקול כועס. למה כל החיים אתה בוחר נוח?
שלומי החוויר.
כי מישהו צריך לעבוד, ענה. את מתכננת הכול כמו ספר, ואני…
ואתה מה? רכנה קדימה. גבר בן שלושים ושמונה, שלומי. לא ילד.
אבא הרים יד.
מספיק, אמר בשקט.
אבל נעמה לא נרגעה. התערבבו בה פחד לאבא וטינה ישנה לשלומי, לאמא, לעצמה.
תמיד בורחת כשקשה, פלטה. כשהייתה לאמא התמוטטות, כשהיה לאבא משבר… איפה היית? אני נשארתי.
אמא הניחה באגרסיביות את הסכין.
אל תעלי את זה, אמרה. מזמן היה.
מזמן, חזרה נעמה, אבל לא נעלם.
שלומי הכה בידו בשולחן.
ואת חושבת שקל להישאר? אוהבת להיות בוסית, להרגיש שאת חיונית, ואז לכעוס על כולם.
נעמה הרגישה שהמילים פוגעות בדיוק במקום שממנו תמיד חששה. היא באמת התרגלה להיות נחוצה. יש בעונג הזה משהו קשה. להיות חיונית זה לתת לעצמך זכות.
אני לא שונאת אתכם, לחשה, לא באמת משוכנעת.
אבא קם, לאט, כאילו כל תנועה שוקלת החלטה.
אתם חושבים שאני לא קולט? אמר. חושבים שאני לא מבין שמחלקים אותי, כאילו אני חפץ. כאילו כבר…
לא המשיך. אמא ניגשה אליו, אחזה בידו.
אל תגיד, לחשה.
נעמה ראתה פתאום את אבא לא כ”אבא”, אלא כבן אדם היושב במסדרונות, שומע אבחנות זרות ומסתיר פחד. התביישה.
הטלפון רטט. נעמה, באינסטינקט, הציצה: מעבדה.
שלום, ענתה.
נעמה בן-דויד? הפעם הקול עייף, לא רפואי. ממעבדת אסותא. הייתה טעות בסימון הדגימות. אנחנו בודקים, אבל ייתכן שתוצאות אביך הוחלפו.
לקח לה רגע לעבד. “טעות”, “הוחלפו” לא התחברו לממשות.
סליחה? שאלה. מה זה אומר?
גילינו בעיית התאמה בברקודים, הסביר. תצטרכו לבוא מחר לבדיקה חוזרת ללא תשלום. הביופסיה תיבדק מחדש. מצטערים על אי-הנעימות.
נעמה שמה את הטלפון, ובהתה בו. חיכתה שזה יאשר שלא התבלבלה.
מה? שאל שלומי.
הרימה אליו עיניים. הדממה בבית הייתה מוחלטת, אפילו המקרר נדמה שנדם.
הם… אמרה. ייתכן שהתבלבלו בין הבדיקות.
אמא כיסתה פיה ביד. אבא התמוטט על הכיסא כאילו הרגליים בגדו בו.
אז… שלומי נשף אולי זה בכלל לא…
נעמה הנהנה. ובאותו רגע הרגישה לא שמחה, אלא ריקה. כאילו המתח שהחזיק אותה פסק באבחת סכין, ובשתיקה נשמע הכול שנאמר.
למחרת שוב נסעו למעבדה. נעמה עם ההורים, שלומי בא באוטובוס וחיכה בכניסה. אף אחד לא צחק, אף לא דיבר על מזג האוויר. עמדו בתור, אחזו תלושים, הקשיבו לאחות קוראת שמות.
אבא נתן דם בדממה. נעמה הביטה במחט דקה חודרת לוריד, לדם המתמלא במבחנה, וחשבה שהכול לא סרט, לא שיעור אלה החיים, שבהם ברкод טועה זורע מהפכות.
הבטיחו תוצאות ביומיים. אלה היו ימים אחרים: לא פאניקה, רק מבוכה. אמא התאמצה להראות כרגיל, הגישה תה, שאלה אם נעמה לא עייפה. אבא שתק. שלומי התקשר פעם-פעמיים, בירר: “מה שלומם?” תשובה קצרה.
היא תפסה את עצמה מחכה שמישהו יאמר “סליחה”. אף אחד לא אמר. גם היא לא, כי לא ידעה על מה לבקש ראשונה.
כשהתקשרו מהמרפאה ובישרו שהחומר נבדק מחדש ואין ראיות לממאירות, נעמה עמדה בפקק על נתיבי איילון. שמעה את הרופא מסביר שמדובר בטעות סימון וכמות חומר לא מספיקה, וכעת צריך רק מעקב בעוד חצי שנה.
כלומר אין סרטן? שאלה, וקולה נשבר.
כרגע אין ממצאים מחשידים, אמר הרופא. צריך מעקב.
נעמה ניתקה, וכמה שניות החזיקה בהגה. מסביב צפרו, מישהו קטע נתיב, והיא הרגישה איך דמעות זולגות. לא מאושר, אלא מהשחרור שאחז בה, יחד עם משהו עמוק יותר.
בערב באו כולם לבית ההורים. נעמה קנתה עוגה במאפייה ליד לא היה לה כוח לאפות. שלומי הביא פרחים לאמא. אבא ישב על הכורסה, הביט בהם כאילו חזרו ממסע רחוק.
יאללה, אמר פתאום שלומי בניסיון לחייך, אפשר סוף סוף לנשום.
לנשוף אפשר, ענה אבא. אבל איך שואפים בחזרה?
נעמה הביטה בו. בקולו לא היה טון ביקורתי רק עייפות.
אבא, התחילה, אני…
המילים נעצרו. הבינה שברגע שתתחיל להתנצל, שוב יסתבך הכול ל”ניסיתי לטובתכם”, “הייתי לחוצה”. היא הבינה שהיא צריכה לומר משהו אחר.
פחדתי, אמרה לבסוף. ואז השתלטתי כמנהגי. וגם על שלומי התפרצתי. סליחה.
שלומי השפיל עיניים.
גם אני, אמר. נבהלתי. ברחתי לעבודה. סליחה.
אמא משכה נשימה חנוקה והתיישבה ליד אבא, לקחה את ידו.
ואני… הביטה בשניהם, כל הזמן עשיתי כאילו אצלנו רגיל. כדי שלא תריבו. וגם לעצמי להרגיע. אבל ככה נהיינו רחוקים.
אבא הידק את כף ידה.
אני לא צריך שתהיו מושלמים, אמר. רק שתהיו קרובים. ואל תהפכו אותי לתירוץ.
נעמה הנהנה. כואב בפנים, כי ידעה: הצלקת של הימים האלו תישאר. המילים על “להיעלם” ו”לאהוב שליטה” לא ייעלמו מסליחה אחת. אבל משהו השתנה. סוף סוף הוצאו המילים מהסתר.
ננסה כך, הציעה נעמה, בשקט. אני לא אקבל החלטות לכולם. אעזור, אבל צריך שגם אתם תעזרו. שלומי, תוכל לבוא פעם בשבוע לבדוק את אבא בבדיקות? לא “אם אפשר”, אלא קבוע.
שלומי היסס, ולבסוף הנהן.
כן. רביעי חופשי אצלי. אהיה.
ואני, אמרה אמא, אפסיק להעמיד פנים שאני סופר-אמא. אם קשה לי אגיד, ולא אשבור עליכם.
אבא הביט בהם, חיוך דק על שפתיו.
וגם לרופא נלך יחד, הוסיף. שלא יהיו ניחושים בעתיד.
נעמה הרגישה חום חרישי מבפנים. לא הקלה מטורפת, לא חג, אלא משהו שדומה להזדמנות חדשה.
אחרי הארוחה עזרה לאמא לפנות כלים. הכלים זימזמו בכיור, המים זרמו. היא ניגבה ידיים בעדינות ונעצרה בפתח.
אמא, לחשה. אני באמת לא רוצה לפקד. אני סתם מפחדת שאם אשחרר, הכול יתמוטט.
אמא הרימה אליה מבט כן.
תנסי לשחרר קצת, אמרה אמא. לא בבת אחת. גם אנחנו לומדים.
נעמה הנהנה. יצאה למבואה, לבשה מעיל, ווידאה שהאור סגור, הדלת נעולה. בעמידה קצרה במדרגות הקשיבה לשקט מאחורי הדלת. לא היו צעקות או דלתות טרוקות, רק קולות מדובבים קלות.
היא ירדה לרחוב, הלכה לרכב, והבינה ש”עדיין לא מאוחר” הוא לא רק על יום הבשורה. זה על ההזדמנות לדבר לפני שהפחד יהפוך אותנו לזרים. וצריך לאשר את ההזדמנות הזו לא במילים, אלא ברביעי קבוע, ביקורים, והשיחות הקשות שבונות חיבורים עמידים יותר מכל שליטה.
