לפני שבוע ראיתי שוב את האהבה הראשונה שלי זה היה בהלוויה של אשתו ומאז אני מרגישה שכל החיים שלי הפוכים לגמרי. אני בת 40, גרושה כבר שנתיים עם שני ילדים. הייתי בטוחה שכבר עברתי את כל מה שאפשר לעבור באהבה, שטרקתי וסגרתי את כל המעגלים. אבל ברגע אחד שבו ראיתי אותו שוב, הבנתי שיש סיפורים שפשוט אף פעם לא נסגרים עד הסוף.
הייתי בת 17 כשהיינו ביחד. הוא היה האהבה האמיתית הראשונה שלי, מהסוג שאתה מרגיש איתו מועקה בחזה, שגורם לך לכתוב אליו מכתבים ולהתפלסף על חיים ביחד. ההורים שלי אף פעם לא רצו לקבל אותו. אמרו שהוא לא סיים תיכון, שהוא עובד כמכונאי רכב, שאין לו עתיד, שאני “שווה יותר מזה”. הלחץ בבית היה גדול כל כך, שבסוף נשברתי ונפרדתי ממנו. לא כי הפסקתי לאהוב אותו, אלא פשוט הרגשתי שדוחקים אותי. לא הרבה אחרי זה, ההורים שלחו אותי ללמוד בירושלים, ושם נפתח לי דף חדש.
הזמן עבר. סיימתי לימודים באוניברסיטה, התחתנתי, נולדו לי ילדים ובניתי משפחה. בחוץ הכל היה נראה מתוקתק, אבל הנישואים התפרקו והתגרשנו. לפני כמה זמן חזרתי עם הילדים לגור במושב שבו גדלתי. פגשתי חברים מהתיכון, שכנים, פרצופים מהעבר אבל אותו לא. לא ניסיתי לברר עליו. אולי פחדתי, אולי מכבוד עצמי, או שאולי פשוט הרגשתי שכל נגיעה בסיפור הזה תכאיב לי.
ואז, לפני שבוע. קיבלתי הודעה ממכירה משותפת: “שמעת מה קרה לו?” לא הבנתי בהתחלה, ואז גיליתי שאשתו נפטרה, והחברים מהעבודה שלו מארגנים זרי פרחים ושירה משותפת ללוויה. שאלה אותי אם אני רוצה להצטרף, אם אבוא. בהיתי בטלפון כמה דקות, לא עניתי.
הגעתי להלוויה. אפילו שאני לא בדיוק יודעת למה זה היה מין דחף, הרגשתי שחייבת להיות שם. כשראיתי אותו עומד ליד הארון, עם פנים עייפות ועיניים אדומות, הרגשתי דקירה חדה בחזה. הוא כבר לא הילד בן 17 מהתיכון, אבל הוא היה אותו בן אדם עמוק בפנים. החלפנו מבטים מרחוק. לא התחבקנו, אפילו לא דיברנו. רק הסתכלנו זה על זו. וזה כבר הספיק כדי לעשות לי בלאגן בלב.
מאז אני לא מפסיקה לחשוב עליו. על מה שהיינו. על מה שאף פעם לא נתנו לנו להיות. על איזה חיים היו לי אם לא הייתי כזאת ילדה טובה ומצייתת. אני מרגישה רגשות אשמה על זה, במיוחד ברגע הזה שבו הוא עובר תקופה כל כך קשה. אני לא רוצה להתקרב, לא רוצה להכניס אותו למבוכה ולא לבלבל לעצמי את החיים. אפילו אין לנו קשר בפייסבוק או באינסטגרם. לא מדברים. כל הסיפור הזה קיים רק אצלי בראש ובלב.
ואני פה בגיל ארבעים, עם שני ילדים וחיים יחסית מסודרים ויש בי פתאום שוב את הילדה בת ה-17 שהתחילה להתאהב לראשונה. אני לא יודעת אם זו נוסטלגיה, או געגוע למה שלא קרה, או שאולי זה לגמרי נורמלי שהאהבה הראשונה נוגעת לנו במקומות הכי קבורים. מה דעתך? אני באמת מרגישה שאני צריכה אוזן ועצהאולי אף אחד מאיתנו לא באמת סוגר מעגלים אנחנו פשוט לומדים לחיות בתוכם. באותו ערב, הכנתי לילדים ארוחת ערב וכשהם הלכו לישון, יצאתי החוצה למרפסת. האוויר היה מלא ריח של דשא טרי ואדמה לחה, בדיוק כמו בילדות.
העברתי אצבע על הטלפון, מתלבטת אם לשלוח לו הודעה, להגיד משהו קטן, לנחם. אבל ויתרתי. במקום זה הבטתי אל תוך החושך, נתתי ללב שלי לכאוב ולהתגעגע, והבטחתי לעצמי דבר אחד לא להתבייש יותר ברגשות שלי, לא להיבהל מהסיפורים והגעגועים שממשיכים להיכתב בפנים גם כשנדמה שהם נגמרו.
כי אולי, בסוף, מה שמחזיק אותנו בחיים זה לא רק ההווה, אלא גם זיכרונות שנושמים בצורה עדינה מרחוק, געגועים שנותנים עומק למה שיש. ומי יודע אולי יום אחד, כשנפגש שוב במקרה במכולת, נחייך רגע כמבוגרים שמבינים שהחיים הם לא רשימת “סגור-פתוח”, אלא שדה פתוח של אפשרויות. בינתיים, אני לומדת ללכת בו, ברגליים יחפות, עם הלב לא סגור.
