לפני כמה חודשים התחלתי ליצור תוכן ברשתות החברתיות — לא כי אני רוצה להיות מפורסמת, לא כי אני מחפשת תש…

לפני כמה חודשים התחלתי להעלות תוכן לרשתות החברתיות.
לא כי רציתי להיות מפורסמת. לא כי אני מחפשת תשומת לב. פשוט כי זה עושה לי טוב. אני אוהבת לצלם מתכונים, לשתף דברים מהיומיום עם הבת שלי, רגעים קטנים מהבית שלנו. הכול פשוט ואותנטי סרטונים רגילים מהמטבח או מהסלון, תוך כדי שאני עוסקת בשגרה שלי.
מההתחלה, בעלי התחיל להרגיש לא בנוח. בהתחלה זה בא כרמיזות. למה לי לעשות את זה. מי בכלל יצפה בי. למה בכלל להעלות סרטונים. הסברתי לו שאני לא מחפשת כלום, שזה סתם תחביב שממלא לי את הזמן ונותן לי שמחה. אבל מבחינתו זה לא היה ברור מאליו.
יום אחד הוא אמר לי ישירות, שאני עושה את זה כדי למשוך תשומת לב מגברים אחרים. שיסתכלו עליי, שהתעניינו בי. לא הבנתי מאיפה זה מגיע הרי הסרטונים שלי על אוכל, על קופסת האוכל של הבת שלי, על מתכון מוצלח. אני לא מופיעה בבגד ים, לא רוקדת, לא חושפת את עצמי.
הכי מגוחך יש לי רק 99 עוקבים. תשעים ותשעה. וחצי מהם משפחה: בני דודים, דודות, חברות מהלימודים. הסברתי לו, הראיתי לו את הפרופיל, את התגובות ורק עודדתי אותו להסתכל בעצמו. ובכל זאת הוא התעקש שהמספר לא משנה, אלא הכוונה. שהוא חושב שאני “מחפשת משהו”.
המריבות התחילו. כל פעם שהוצאתי את הטלפון וצילמתי משהו, הסתכל עליי בחשדנות. אם העליתי סרטון, חקר מי ראה אותו. אם מישהו השאיר אימוג’י, מבחינתו זה היה רמז לחיזור. פעם אחת אפילו ביקש לראות את ההודעות שלי, למרות שבכלל לא היו כאלה. הוא טען שזה זלזול בו כבעל.
הגעתי למצב שכבר לא יכולתי לצלם בשקט. כל דבר שחשבתי להעלות, שקלתי פעמיים. הרגשתי מעין מעקב. התחביב הקטן שלי הפך לסיבה למתח מתמיד. הוא אמר שאני משתנה, שזה לא אני, שאני רק רוצה להיות במרכז, ושאני כבר לא אותה אישה. ואני? רק רציתי להרגיש חופשייה להיות אני, בלי חשש שיבינו אותי לא נכון.
היום אני כבר כמעט לא משתפת. לא כי לא בא לי, אלא כי כל פוסט הופך לעוד סיבה לריב.
ויצאתי עם תובנה שמי שאוהב אותך באמת, צריך לסמוך עליך ולתת לך מקום לגדול ולהתבטא. אסור לאפשר לחשדות ולקנאה למלא את הלב במקום אהבה ותקשורת. כי ביטחון באהבה פירושו לאפשר לשני להיות הוא עצמו, בלי לפחד שישפט או יוגבל.