תמר, חשבי פעמיים לפני שכותבת מכתב של ריתוק על הילד! אחרי זה יהיה מאוחר מדי.
אני לא יכולה לעזוב אותו, תבינו אותי, פשוט לא מצליחה
כל הצוות במרכז הלידה מודאגת מהאם הצעירה. נראה שהיא מתמודדת עם ההחלטה בקושי וניתן לנסות לשכנע אותה.
אתה מבין, אבא גידל אותי בקפדנות. הוא חונך אותי מאז הילדות שלא אביא ילד בטבעת. איך אגיד לו שזה קרה? הוא חושב שאני לומדת, מקבלת מקצוע. חצי שנה לא הייתי בבית בגלל ההריון, שקרתי.
החיים מלאים בתקריות, הוא יקרע, יכעס, ובסוף יקבל את הילד שלך, זה הדוד שלו, המשך השושלת.
לא, אתה לא יודע את האבא שלי, הוא קפדני מאוד אם אמא הייתה בחיים, היא הייתה מבינה אותי
תמר מתבכת בבכי. אביו של הילד מייד מודיע שהוא “מתלבש ידיים”, הוא לא רוצה את הילד. תמר מאמינה ברגשות כנים, והכאב עמוק יותר. היא לא בוחרת בגרייה, ולבסוף נולד ילד בריא, חייכני.
אמא נפטרה כאשר תמר הייתה בכיתה ו׳. היא נוסעת עם העמיתים לעבודה ונפגעת בתאונה. כולם נפלו בחיים חוץ ממנה. חייה של תמר מתחלקים לשניים לפני ואחרי. האבא, כמו משוחרר מן השרשרת, משחרר את כל הכעס והקושי על הבת.
תמר, תשמרי שלא תביאי תינוק בטבעת אוציא אותך מהבית. במשפחה שלנו לא יהיה בושה כזאת, הבנתי? תלמדי, בתי, תרכוש מקצוע, תהיה רופאה, אדם מכובד.
אבא, איזו בושה, אני עדיין קטנה, לומדת טוב, לא רוצה להכעיס אותך, בבקשה אל תצעק עלי.
היא מסיימת את בית הספר עם מדליית זהב, נרשמת ללימודי רפואה, בדיוק כפי שרצו שני ההורים. היא חוזרת הביתה כמה פעמים בשנה. האבא מכין את תפוחי האדמה האהובים שלו ושואל על הלימודים, ותמיד מזכיר את “התינוק בטבעת”.
הדבר שמפחיד אותו מתרחש. בשנת הלימודים השנייה היא פוגשת בחור בריקוד. בלי לשים לב, היא מתאהבת הוא הבחור הראשון בחייה. היא מדמיינת את עצמה הולכת איתו לחופה, והאבא מתגאה בתרומה שלה “בתו חכמה ויפה, הכלה”.
אבל הדברים מתהפכים. הבחור נוטש, חלומות החופה מתפזרים כמו שלג.
הלידה מתרחשת בקלות, אך קשה לאמה הצעירה שלא לראות את התינוק. היא מציינת שהיא תכתוב מכתב ריתוק. כשקיבלה את המראה הקטן והפרצוף הקמוץ, הלב שלה רועד. היא נשאה את הילד בתוכה תשעה חודשים, ועכשיו היא מתכוונת להיפרד.
בחדר משותף יש שלוש אמהות עם תינוקות. תמר פונה אל הקיר כדי לא לראות איך האחרות מניקות את ילדיהן. היא לא מניקה את שלה, אף על פי שהעובדות מציעות, בתקווה שתשנה את דעתה.
המכתב נכתב, שום שכנוע לא מצליח. תמר אורזת את החפצים, יוצאת בשקט מבית הלידה וקולטת את המסמכים שלה. המיילדות והאחיות מביטות בעצב באנדראש, שם הן קוראות לו “אנדריי”.
הכל, הילד נשאר לבד, אמא שלו הלכה. איך יקרה גורלו, רק אלוהים יודע. כנראה יימצא משפחה טובה, כאלו תינוקות נזכרים מהר.
הילד שקט, מציץ באף הקטן. האחות תמי נזכה, מחזיקה את הילד ומזינה אותו. היא זוכרת כמעט כל תינוק שננטש. היו מצבים שבהם האמהות חזרו, אבל נדיר. באופק, אנדריי, כאילו מבין שהוזנח, מתחיל לצרוח בקול גבוה.
תמי שוכבת ערה כמעט כל הלילה, אנדריי נרדם למספר דקות, בוכה בעדנות, לאור ההזנה, מתאושש ולפני שחר הוא נרגע, הופך לבסיסי וחסר עניין.
אה, תינוק, אמא קוראת, היא לא כאן, הלכה, לא רצתה לקחת אותך.
במהלך סיבוב במחלקה, תמר נכנסת פתאום.
איפה הוא? עדיין לא הודו? אני רוצה לקחת אותו!
תמר, חזרת? אלוהים יברך! אנדריי עדיין אצלנו, המסמכים לא נמסרו. את בטוחה בהחלטתך? זה לא צעצוע, רוצה לשמור, רוצה לקחת!
לא, אני בטוחה! זה הבן שלי, איך יכולתי לזרוק אותו!!!
תמר מתחילה לבכות.
לא נמאסתי משום לילה, שמעתי את צעקותיו, הלב כמעט נקרע מתפוצצות כאב! הבן שלי כאן לבד, בלי אמא תנו לי להאכיל אותו, החלב זמין.
היא נלקחת לחדר נפרד, מביאים את הילד, היא מחזיקה אותו, הוא מתחיל ליזום קולות. בצד, הצוות הרפואי מתרגש. הילד לא מקבל גורל של נשכח, הוא עם אמא.
דיברתי עם האבא, סיפרתי לו על הלידה והעזבתי את הילד בגללו. אמרתי שאני לא יכולה בלי הילד ורוצה לחזור אליו. הוא היה מוחשש, אחרי כן אמר שרוצה לראות את הנכד, קרא לי טיפשה ולא אם. הוא כעס שאני לא אמרתי לו, שזרקתי את הילד.
תמיד שמעתי שלא תביאי תינוק מחוץ לנישואין. אבל הפעם לא הכרתי את האבא. הוא אפילו בכה משמחה טוב, אני לוקחת את הבן, נוסעת להכיר את הסבא. את שם אוכל שם את שם האב ואת שם המשפחה.
כל בית החולים מלווה את תמר עם הילד דרך החלון, מביט ברגע השברירי של אם ובת. מי ייתן להם מזל טוב!
כמה פעמים ההורים מאיימים על ילדותן מאז הלידה במילים: “אם תביאי תינוק מחוץ לנישואין נגרש אותך מהבית!” כמה נשים בוחרות בגרייה, מוותרות על תינוקות בגלל המילים האלו. כמה גורלות של נשים וילדים נפגעים. המוסר חשוב, אך על הילדות לדעת שהוריה אוהבים ומקבלים, ללא קשר לבן, הריון, או תינוק מחוץ לנישואין
תהיו אהובות ומאושרות!
