7 ביוני
היום אני מתבוננת אחורה על השנים שחלפו מאז שהייתי ילדה קטנה, יתומה, שגדלה בבית ילדים בירושלים. מעולם לא היה לי מושג מה זה משפחה אמיתית או איך נראית אהבה זוגית כך שגם לא היו לי חברות נשואות שיעזרו לי להבין. כשהייתי בת שמונה־עשרה צעירה מדי, ביישנית ולא בטוחה בעצמי נישאתי לאיתמר.
עברתי לגור בדירתו שבחולון ואז, מתוך רעב מוחלט לכל פיסת ידע על איך להיות אישה טובה”, מצאתי את עצמי לומדת הכול מאמו, שרה. כל הדעות והאמיתות שלה קיבלו מקום אצלנו בבית.
למרות ששמעתי אינספור סיפורים על קושי ביחסים בין כלה וחמות בישראל חשבתי בלב שבגלל שאין לי אמא, חמותי תהיה לי לאמא, תלווה אותי ותאהב אותי. האמת שבמובן מסוים צדקתי: היא לא רצתה לרע לי באופן אישי, אבל הדברים לא התנהלו כפי שציפיתי…
שרה החמות לימדה אותי בהתלהבות את כל חוקי הבית. באחד מהימים אמרה לי: כשבגידה מתרחשת, אשמה של האישה”.
בחיי, עד אז הייתי בטוחה שבוגד הוא זה שנושא באשמה. אבל שרה הסבירה לי בנחרצות: אם בעלך בוגד, כנראה הזנחת את עצמך והפסקת להיות מושכת.”
רשמתי אז במחברת שלי: לא להשמין”. ונרשמתי למועדון כושר ליד הבית בקניון עזריאלי.
הייתי רזה ודי בקו טוב, אבל מתוך פחד לאבד את הצורה, התחלתי להוריד עוד ועוד במשקל. ברגע שנראה היה שהצלחתי במשימה הזו, קיבלתי מהחמות תובנה חדשה: בבית נורמלי שניים עובדים”.
לא התווכחתי, גם אני רציתי לעבוד. הסכמתי לעבוד בעבודות פשוטות, חיפשתי משרות. כששאלתי אותה איך מסתדרים עם עבודה בזמן חופשת לידה, ענתה: זו בעיה שלך תמצאי פתרון”.
לא רשמתי את התובנה הזו, אבל כשהפכתי לאמא כמה שנים לאחר מכן, התחלתי לעבוד במשרה חלקית וגם להיות מטפלת.
הרגשתי מאושרת לרגע, אך אז החמות ואיתמר החלו להתלונן על כך שאני מרוויחה פחות מדי שקלים.
החלטתי שזה לא נורא אם אשקיע משכרי במספרה, אבל אז הגיעה תובנה חדשה: בזמן חופשת לידה אין צורך להתגנדר. כשאת מתחילה לעבוד, תתפנקי. עכשיו תחסכי!”
הייתי רגילה להעביר את כל המשכורת שלי לאיתמר. משפט הזה של שרה בעצם הריץ קו אדום לאורך כל השנים שלנו יחד: “אישה אמיתית יכולה לעשות הכול לבד!”
וכך עשיתי ניהלתי את הבית, טיפלתי בילדים, ניקיתי, בישלתי, התמודדתי לבד. לפעמים מרוב עייפות פשוט נרדמתי בעמידה. התעלפתי כמעט יום־יום. אחרי שהילד האחרון נרדם בשעה תשע, יצאתי לסדר ולבשל עבור מחר. את הזמן הזה איתמר כבר בילה בשינה עמוקה, בטענה שהוא עייף כי הוא מפרנס.
לא מפתיע שבסוף מצאתי את עצמי בבית החולים איכילוב. לא היה לי זמן לשים לב למיחושים או סימנים למחלה, עד שנשארתי שם שבועיים.
איתמר ושרה אפילו לא טרחו לבקר אותי פעם אחת. למזלי, היה לי את הטלפון וכך התקשרתי לחברת ילדותי נעמה והיא הביאה לי את כל מה שהייתי זקוקה לו.
כששוחררתי סוף־סוף, הלכתי ישר לבית המשפט והגשתי בקשה לגירושין.
היום אני מבינה: אישה טובה קודם כול חייבת להיות טובה לעצמה.
