היום, 12 ביוני 2026
היום הרגשתי צורך לכתוב במתכונת של יומן, כדי לשמר את זיכרונותיי על סבתא היקרה, מרים פדוריבנה, ולשקף את מה שלמדתי ממנה.
—
**מי מדבר?**
מי אתה? שאלתי כשנפגשתי עם מרים פדוריבנה על המרפסת של הבית הקטן ברמת גן, יחד עם נועם, בנו של שכן. אני אלון, נכד של מרים, ובתוסף, הנכדה של יעקב בנה הבכור של מרים.
מרים ישבה על ספסל שטוף קרני שמש, נהנית מהימים הראשונים של האביב. סוף סוף הגיע האביב, והייתה זו התחלה חדשה אחרי חורף קשה שלא ידעה מתי יסתיים.
עוד חורף אחד לא אסבול! לחשבה מרים, ונשמה לרווחה. היא כבר לא חששה לצאת החוצה; להפך, חיכתה לרגע זה כבר זמן רב. היא קנתה כותנות חדשות וקיבלה קציר אדום של אפונה במזל טוב.
**החיים לפני הכל**
לפני כמה עשרות שנים הייתה למרים משפחה ענקית בעלה, פדרו יצחק, גבר גבוה וארוז, וארבעה ילדים: שלושה בנים ובת אחת, אסתר. חיו יחד בהרמוניה, עזרו זה בזה, ורק במעטים קראו זה על זה.
הבנים הבכירים הלכו לאוניברסיטאות בעיר, ולאחר מכן נפרדו לחיות בתל אביב, בחיפה ובאר שבע, שם בנו קריירות מוצלחות. הבכור, יוסף, נחת במרחק ופתח עסק מצליח שהביאו אותו לחו”ל, שם הוא נשאר. הבן האמצעי, דוד, היה תלמיד מרדף, אך לבסוף הפך לבעל חנות קפה מצליחה בירושלים. הבת אסתר, שלא חנתה בכפר, עפה לנתניה, נישאה שם והקימה משפחה משלה.
באותה תקופה הילדים ביקרו לעיתים קרובות את ההורים, שלחו מכתבים, ועם ההופעה של הטלפון הנייד חייגו. עם השנים הגיעו לנכדים, ולמרים נאלצה לשאת מזוודה חומה ולחזור לבקר אותם בכל פעם שהיו מבקרים.
הזמן עבר, והנכדים גדלו והפכו לעצמאיים. השיחות נדדו למעט, וההזמנות לביקורים בחצר המשפחתית הפכו למעטות מאד. לא היה עוד זמן לבוא לגור יחד; לכל אחד היה עבודה, משפחה, וילדים משלו.
**הודעה בלתי צפויה**
ההזדמנות לבקר את הבית נולדה כאשר פידר יצחק, האבא של פדרו, נפטר. למרות שמדובר באיש חזק שנראה היה שיחיה למאה, החיים הפתיעו אותנו.
המשפחה התאבלה, אך אחרי ההלוויה הפקידים והצורמים חזרו למהלך הרגיל. מרים ניסתה להתקשר אל הילדים, אך מהר הבינה שהזמנים השתנו, והיא פנתה למתרחש לבד. כך עברו עשר השנים האחרונות: מדי שנה אחד הילדים מתקשר, והיא משיחה בחיוך והולכת בדרכה.
יום אחד, כשפנתה למעלה אל הספסל, קראה בקול רם:
שלום, דודה מרים! צעק בחיוך צעיר מאחורי הגדר. את לא מזכירה אותי?
מרים הרכיבה עיניה:
נועה! אתה כאן?
כן, דודה מרים! חייך הצעיר ונכנס לחצר.
נועה היה בנו של השכן, שלא יכל לחיות בלי ארוחת בוקר משותפת. מרים זוכרת אותו כל חייו תמיד רעב ופתוח ללב. היא נתנה לו מאכל מהמטבח, לבשה אותו בבגדים שנשארו מילדים, ואפשרה לו לשהות לילה כשמשפחתו חגגה.
הוריה של נועה נפטרו לפני זמן קצר, והוא נלקח לשרת במקומות שונים, ומרים לא ראתה אותו מאז.
איפה היית, נועה? שאלתה בחום.
בבית יתום, אחרי זה שירות צבאי, ולאחר מכן לימודים. חזרתי לכפר הקטן שלנו כדי לבנות את המקום שבו נולדתי.
מה יש לבנות? השיבה מרים, מזלזלת בקלילות. כולם כבר פזורים.
לא ניפגעתי! חייך נועה.
כך התחיל חיי חדש למרים. נועה מצא עבודה אצל יעקב הגדול, החקלאי המשפחתי בכפר, ותיקן את ביתו הישן שהשאירו לו הוריו. הוא גם סייע במלאכת השדה למרים, וגרם לה לצחוק. שלושה שנים חיו יחד, עד שיום אחד נועה הודיע:
אני עוזב, דודה מרים, כי יעקב עומד להחליף את השכר וצריך עובדים שמקבלים תשלום.
לך עם ברכה, נועה, ותזכור אותי! שלחה מרים.
היום נועה נעלם, ולפעמים מרגישתי משבר במריבה, כאשר הרגשתי בדמיון שלו.
—
**החזרה של נועה**
כאשר שמעתי קול מוכר מחוץ לשער, ראיתי את נועה מגיע. הוא חזר, גבוה, לבוש במכנסיים חדשים, והוסיף חום בקולו:
דודה מרים, חזרתי!
אל תדאגי, חזרתי לשתות תה איתך!
היא שלפה קערת תה, והיחד ישבו לשתות משקה חם בכוסות עתיקות.
אל תחשבי שאני עומד לעזוב, נועה, לחשה מרים, עוד לא מוכן למוות.
אל תדאגי, תמיד נוכל לחגוג יחד! חייך נועה, והוסיף כי הוא מצא עבודה חקלאית עם משכורת של 12,000 ש״ח בחודש.
בדיוק אז נשמע קול של בחורה צעירה, לבושה בחצאית קצרים ונעלי עקב גבוהים.
למי זה? שאלו מרים ונועה יחד.
אני בתו של דני, הנכדה של יעקב יוליה, הציגה עצמה. התקשרתי אליכם, אבל הטלפון היה כבוי, ולכן החלטתי להגיע ברגל.
מרים קיבלה אותה בחום, ונועה נטל את מזוודה שלה.
יוליה סיפרה על עצמה:
אינני אוהבת את העיר, אני רוצה לחיות בכפר! אָבִי אומר לי שארחתי כאן כמה חודשים, ואחזור לשם כשאשלם את הלימודים. יש לי כסף, וגם ההורים של יעקב שלחו לי מזון והזדמנות.
שארי כמה שתרצי! חייכה מרים. העיקר שתהני.
במשך חודש, יוליה עבדה במרפסת עם נועה, והקימה גינה, חלקה שדות, והקימה חממה. הם קנו שתילים משכנות, והשתמשו במים שהיו באחסון של מרים.
נועה הוציא את כספו לבניית חווה מודרנית, ושכר עובדים לתקן את גג מרים ולמקם חימום תת-רצפתי.
החיוך של מרים לא עזב את פניה; היא חשה שהיא שוב אינה לבד.
עם זאת, מדי פעם הזדקנה הרגשה של עצב כאשר יוליה הודיעה שהיא עומדת לעבור לירושלים ללמוד.
איך אוכל לנהל את הגינה לבד? נשמה מרים, תוך שהיא ארזה מאפים לתיק של יוליה.
אל תשכחי למלא את הדלי במים, נועה יעזור להרטיב את השדות! חייכה יוליה.
תחזרי, יוליה? שאלה מרים בציפייה.
בוודאי! אני אוהבת אותך, סבתא, ונועה הציע לי נישאה איתו בחודשי סתיו. הוא אדם של כפר, ואני אשאר כאן עם המשפחה.
שנה עבר, ומרים נהנה מחום השמש, נדנדת עגלה עם נכדו הקטן שהיה ישן במרפסת. נועה ומרים בנו חווה משגשגת שסייעה לכל הכפר.
בבוקר אחד, כשהסתכלתי על התינוק החיוך של נכדנו, חשבתי:
עד מתי אשאר כאן, מחכה למחר? חייב לעזור לדור הבא, לפני שאעבור לעולם הבא.
—
**מסקנה אישית**
היום, כשאני מתבונן בעשייה של משפחתי ובשינויי החיים של סבתא מרים, מבין שלפעמים אין צורך לחכות לעתיד, אלא ליזום שינוי מיידי, לחבר בין דורות, ולתת מענה למצוקות של הקהילה. החברות והאהבה שבין דורות הן המפתח לחיים משמעותיים, והן מה שמביאות לנו תחושת שלמות אמיתית.
אלון, נכד של מרים פדוריבנה.
